שִׂמחו את ירושלים

21. שִׂמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה. כמה חביבה התורה לפני הקב"ה, כי בכל מקום שדברי תורה נשמעים, הקב"ה וכל צבאותיו כולם מקשיבים לדבריו. והקב"ה בא לדור עימו. כמ"ש, בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך ובירכתיך. ולא עוד, אלא ששונאיו נופלים לפניו.

22. מצוות התורה, עליונות הן למעלה. בא אדם ועשה מצווה אחת, המצווה ההיא עומדת לפני הקב"ה ומתעטרת לפניו, ואומרת, פלוני עשה אותי, ומפלוני אני, משום שהוא עורר אותה למעלה. כי כמו שעורר את המצווה למטה, כך היא מתעוררת למעלה, ועושה שלום למעלה ולמטה, שגורם זיווג לז"א ולמלכות, המכונים למעלה ולמטה.

23. שמחו את ירושלים. משום ששמחה אינה נמצאת, אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקדושה, ששם מתחברת אישה בבעלה, ז"א ומלכות. ואז היא שמחת הכול, שמחה של מעלה ושל מטה. ובזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקדושה, אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה, כמ"ש, שמחו את ירושלים וגילו בה. גילו בה, בזמן שישראל נמצאים בה.

24. בזמן שירושלים בשמחה, צריך האדם לשמוח, ולא בזמן הגלות. שמחו את ירושלים, כמ"ש, עִבדו את ה' בשמחה. ירושלים, היא השכינה, וצריכים לעבוד ולשמח אותה.

25. כתוב, עִבדו את ה' בשמחה. וכתוב, עִבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה. כשישראל שורים בארץ הקדושה, אז עובדים לפני ה' בשמחה. וכשישראל שורים בארץ אחרת, אז צריכים לעבוד ביראה ולשמוח ברעדה. עבדו את ה' ביראה, זו כנ"י, המלכות, בזמן שהיא בגלות בין העמים.

26. כמ"ש, כי בשמחה תצאו. זו כנ"י. שבכל זמן שהיא בגלות ושוכבת לעפר, אינה נקראת שמחה, עד שהקב"ה יבוא אליה ויקים אותה מהעפר, כמ"ש, התנערי מעפר, וכמ"ש, קומי אוֹרי, ויתחברו יחד. אז היא נקראת שמחה, שמחת הכול. ואז, בשמחה תצאו. אז כמה צבאות ייצאו לקבל את המטרוניתא לשמחה של סעודת המלך.