בחב"ד נברא העולם
252. ה' בחכמה יָסד ארץ, כונן שמיים בתבונה, בדעתו תהומות נבקָעו. בשלושה דברים הללו נברא העולם, בחב"ד, ועל שניים מהם הוא עומד, על התבונה ועל הדעת. והרי למדנו, שעל שלושה העולם עומד? אלא החכמה, לקח אותה הקב"ה למעלה, והוא שמו, להודיע לעבדיו הצדיקים, ולא לכל העולם. והשניים, התבונה והדעת, עמדו בעולם, והם קיומו. תבונה, היא בינה.
253. כל השלושה, חב"ד, נרמזו במראֶה קטן, והם שלוש תנועות הפה, שנוהג בהם מנהגי הפה, שלוש מוצאות הפה. העליון הוא החך, שמשם האותיות גיכ"ק, הרומז על חכמה. והאמצעי הגרון, שמשם האותיות אהח"ע, הרומז על תבונה. והתחתון הלשון, שמשם האותיות דטלנ"ת, הרומזת על הדעת. והם חכמה ותבונה ודעת.
254. השניים האלה, תבונה ודעת, העולם מתנהג בהם, כי השמיים, ז"א, נבראו בתבונה, ע"י ישסו"ת, והתהום, המלכות, בדעת. וז"א ומלכות הם מנהיגי העולם. הרי שהעולם מתנהג בתבונה ובדעת. ולא מחשיבים גם החכמה בהנהגה, משום שהחכמה היא שמו של הקב"ה, והוא נקרא חכמה. הוא והחכמה דבר אחד.
255. כתוב, אני ה' הוא שמי. מלמד שהוא ושמו אחד. הכול נתן לתחתונים, אבל שמו הגדול לא נתן ולא השאיל לאחר. כמ"ש, אני הוי"ה, לבדי. מלמד, שהשם הזה לא נתן לשום נביא.
256. כמה דאג הקב"ה על כבוד שמו. בזמן שביהמ"ק היה קיים, כל המקריב קורבן וזובח אותו לשם זה, הנקרא אלקים, חייב מיתה, כמ"ש, זובח לאלקים יוחרם, בלתי לה' לבדו. מלמד, שצריך להזכיר שמו המיוחד בלבד.
257. וע"כ כדי שלא יטעה אדם, ציווה בקורבנות ואמר, אדם כי יקריב מכם קורבן לה'. וכי תזבחו זבח תודה לה'. וכי תזבחו זבח שְׁלָמים לה'. ונפש כי תקריב קורבן מנחה לה'. הכול לה', ולא כתוב לאלקים.
258. שם זה הוא משותף, שהמלאכים נקראו אלקים. בני אדם נקראו אלקים, הדיינים נקראו אלקים, ואין אנו יודעים למי מהם זובח, לכן צריך להזכיר השם המיוחד לבדו.
259. מי שמקלל את השם, כמ"ש, איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו, שאם קילל שם זה סתם, אינו חייב מיתה, ואין מנדים אותו.
260. מיתה אין מחייבים אותו, אבל נידוי מחייבים אותו, משום איסור מהתורה, כמ"ש, אלקים לא תקלל, סתם. אבל אם קילל השם המיוחד, חייב מיתה, כמ"ש, ונוקב שם ה' מות יומת, מלמד שאינו חייב עד שיזכיר שמו המיוחד.
261. אדם אחד הקדיש את בנו, ואמר, הבן הזה שנולד, יהיה מקודש לאלקים. שמע רבי חייא, והטיל עליו חרם. אמר לו אותו האיש, האם משום שהקדשתי את בני להקב"ה, יהיה אותו האיש בחרם?
אמר, לא משום זה עשיתי זאת, אלא משום שהקדשת אותו אל השם הנקרא אלקים, והתורה אמרה, זובח לאלקים יוחרם.
אמר לו, ואיך היה לי לומר?
אמר לו, היית צריך לומר, הבן הזה הנולד לי, יהיה קדוש להוי"ה. ולא לשם אחר. ומאין לנו זה, מֵחנה, שכתוב, ונתתיו להוי"ה. ולא אמרה, לאלקים.
262. הרי שבשם אלקים נברא העולם. וא"כ היה אדם יכול לומר כאופן הזה, שמלאכים היו, או גדולי הדור היו, או דיינים היו. אמר רבי אַבָּהוּ, הרי העולם נברא מטרם שבאו בני אדם, ומטרם שבאו דייני הדור וגדולי הדור, ואין לטעות בזה.
263. ומה שבשם אלקים נברא העולם, כמ"ש, מי כמוך באלים ה', שיוכל לברוא את העולם. משמע שאלים אינם יכולים לברוא את העולם, עד שלקח הקב"ה אות אחת משמו. והיא אות ה', ובה נברא העולם, ונעשה מן אלים אלקים, ונבנה שמו אלקים. ועל זה לומדים, בה' בראם.
264. אין כתר ומלכות אלא בשמו הקדוש, שלא השאיל אותו לאחר. והוא השם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. בו נכללו העליונים והתחתונים, השמיים והארץ וכל צבאם, כיסא הכבוד וחיות הקודש, וכולם לנגדו כאין וכאפס נחשבים, והוא היה, והוא הווה, והוא יהיה.