האידרא זוטא קדישא
דעת הנעלם, דעת המאיר בראש, דעת המתפשט
92. כתוב, כי אֵל דעות ה'. דעות, לשון רבים, כי יש בז"א ג' דעות:
א. מוח הדעת, כי בדעת כל הארמונות מתמלאים, כמ"ש, ובדעת חדרים יימלאו.
ב. וכנגד זה דעת אחר, שאינו מתגלה, אלא הולך בו בסתר ונכלל בו.
ג. דעת המאיר במוחין, ומתפשט בכל המוח, אבל לא לגוף.
כי יש בראש ז"א ב' מיני חב"ד: חב"ד מאו"א עילאין וחב"ד מישסו"ת. וע"כ יש בו ב' מיני דעת. כי דעת מאו"א עילאין הוא דעת הנעלם, משום שאו"א נעלמים, שאין הי' יוצאת מאויר שלהם לעולם. והדעת מישסו"ת הוא דעת הגלוי, כי בישסו"ת יוצאת הי' מאויר, והחכמה מתגלה בו. אמנם גם דעת זה אינו מתגלה אלא בראש דז"א בלבד, ואינו מתפשט לגוף.
אלא שהדעת הזה דישסו"ת כלול מג' קווים חב"ד בפני עצמו, אשר ב' הקווים העליונים, חו"ב שלו, נשארים בראש, והקו האמצעי, דעת דדעת, הגלוי, הוא דעת המתפשט לגוף, כמ"ש, ובדעת חדרים יימלאו. באופן, שיש בראש ז"א ג' דעות:
א. דעת הנעלם,
ב. דעת הגלוי בראש ז"א ואינו מתפשט לגוף,
ג. דעת המתפשט לגוף.
93. כי אל דעות ה'. אל תקרא דעות, אלא עדוּת. כי הוא עדות הכול, עדות של ב' חלקים, שכולל בתוכו חו"ב, כמ"ש, ויָקֶם עדוּת ביעקב. כי ז"א, יעקב, הוא הדעת הכולל חו"ב.
94. באו"א כלולים כולם, ישסו"ת וז"א ומלכות. והכול סתום בהם, שבעת שכלולים באו"א, הם סתומים ונעלמים כמו או"א. והם סתומים ונכללים במזל הקדוש, בדיקנא דעתיקא מכל עתיקין, א"א. בו הם סתומים, כשמלבישים את א"א מפה עד החזה. בו הם נכללים, כשנכללים בדיקנא שלו. הכול הוא עתיקא, ועתיקא הוא הכול. כי כל הפרצופים או"א וישסו"ת וזו"ן הם לבושים בלבד.
95. כל הדברים שבאידרא רבא יפים הם, וכולם דברים קדושים, דברים שאינם סרים לימין ולשמאל, כולם דברים סתומים, ומתגלים לאלו שנכנסו בחכמה ויצאו ממנה בשלמות. וכל הסודות כך הם, שאינם נגלים אלא לאלו שנכנסו ויצאו. ועד עתה היו מתכסים אלו הדברים שגיליתי כאן, כי הייתי ירא לגלות אותם, ועתה התגלו.
וגלוי לפני עתיקא קדישא, כי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבי עשיתי זה, אלא כדי שלא אכנס בבושה לפני היכלו עשיתי זה. כי ראיתי כי הקב"ה וכל אלו צדיקי אמת הנמצאים כאן, כולם הסכימו על ידי לגלות אותם. כי ראיתי שכולם שמחים בשמחה זו שלי. וכולם מוזמנים בעולם ההוא אל השמחה שלי, אשרי חלקי.
96. כשרבי שמעון סיים מילה זו, הרים ידיו ובכה וצחק. כי רצה לגלות דבר אחד. אמר, כל ימיי הצטערתי בדבר זה לגלות אותו, ועתה אינם נותנים לי רשות. התחזק וישב. ושפתיו דובבות. והשתחווה ג"פ, ולא היה אדם יכול להסתכל במקומו, כש"כ בו. אמר, פֶּה פֶּה, שזכית לכל זה, ולא יבשו מעייניך, מעיינך יוצא ואינו נפסק. עליך אנו קוראים, ונהר יוצא מעדן. וכתוב, וכמוצָא מים אשר לא יכַזבו מֵימיו.
97. עתה אני מעיד עליי, שכל הימים שעמדתי בעולם, הייתי משתוקק לראות את היום הזה, שתהיה לי בו רשות לגלות הסודות. ולא עלה בידי, חוץ מעתה, כי בעטרה זו של גילוי סודות מתעטר היום הזה. ועתה אני רוצה לגלות דברים לפני הקב"ה, כי כל הסודות שאני מגלה מתעטרים בראשי. והיום הזה לא יתרחק מלבוא למקומו לעולם ההוא כיום אחר. כי כל היום הזה נמצא ברשותי. ולא יותר. ועתה אני מתחיל לגלות דברים, כדי שלא אכנס בבושה לעוה"ב. והנה אני מתחיל לומר.