בריאת העולם

229. בעשרה מאמרות נברא העולם. כי במעשה בראשית נזכרו תשע פעמים, ויאמר אלקים. בראשית ברא, נחשב ג"כ למאמר. ויש עשרה מאמרות. ויש אומרים, במאמר אחד נברא העולם, כי כתוב, בִּדְבַר ה' שמיים נעשו. ויש אומרים, שהכתוב, כי הוא אמר ויהי הוא ציווה ויעמוד, זו אמירה אחת בלבד.

230. ויש אומרים, לא זה ולא זה, לא בעשרה מאמרות ולא במאמר אחד, אלא באות אחת נברא העולם, שהיא ה', בלי אמירה. ואלו הם דברי הזוהר בשם רבי אלעזר.

ועתה מביא הזוהר דברי רבי אלעזר כלשונו. שאומר, אות אחת לקח הקב"ה משמו, משם הוי"ה, ובאותה האות נברא העולם. כמ"ש, מי כמוך באלים ה', שיוכל לברוא את העולם כמוך באות אחת.

231. משמע, שבה' דהוי"ה נברא העולם, באות אחת ממש. וא"כ במה נבאר הכתוב, כי הוא אמר ויהי הוא ציווה ויעמוד, והכתוב, בדבר ה' שמיים נעשו, שמשמע שבאמירה נברא העולם? אלא להראות אל העולם, שהיה נברא בה'. אבל הבריאה לא יכלה להתגלות, וכל אחד ואחד היה צריך להתגלות, שיוציא כל אחד ואחד פעולותיו וכוחו הראויים לו. ועל זה היה צריך אמירה.

232. כל העולם כולו וכל תולדותיהם ברגע אחד נבראו, בשעה אחת נבראו, וביום אחד נבראו, כמ"ש, אלה תולדות השמיים והארץ בְּהִבָּראם, ביום עשות ה' אלקים. באותו היום ממש, ובאותה שעה ממש, ובאותו רגע ממש.

233. קודם שברא הקב"ה את העולם, היה הוא ושמו אחד. ולא היה כלום חוץ ממנו. והיה בדעתו לברוא את העולם, וברא קודם אלף עולמות. כמ"ש, האֶלף לךָ שלמה, החכמה, המכונה אלף. ואח"כ ברא עולמות אחרים. וע"כ ברא מקודם אלף עולמות, ברא החכמה, כדי להודיע מקודם, שהכול כנגדו כאין.

234. אל"ף היא ראשונה באותיות, מפני שבתחילה ברא אלף עולמות, שקדמו לשאר העולמות. כי א' היא אֶלף. ואח"כ בי"ת, שרומזת על בניין שמיים וארץ. שהיה בחסדים, כמ"ש, אמרתי עולם חסד ייבנה.

בתחילה כיסא הכבוד, שכתוב עליו בדניאל, אלף אלפים ישמשוהו. ואחריו שאר המלאכים והארץ, שהם בית העולם. ואחריו גימ"ל, שהיא גן עדן, שהוא גמול הצדיקים. ואחריו דל"ת, שהוא האדם, המורכב מד' רוחות העולם.

235. כוחות הדין היו סובבים את התהום. והתהום הייתה עולה ויורדת, ואות אחת הייתה מתפשטת בשלושה מיני זיו שלה, על התהום, והתהום שָׁקטה. כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים.

הבינה נקראת ים. והמלכות שעלתה לבינה ועשתה בה סיום חדש במקום בינה שבבינה, כלומר במקום בינה של הים, נקראת תהום. כשמלכות חוזרת ויוצאת מהתהום, נעשה קו שמאל בבינה. ואז נעשית מחלוקת בין קו ימין לקו שמאל. וכשמתגבר השמאל, יעלו שמיים, ובהתגבר הימין, יירדו תהומות.

בעת שיצא קו שמאל בבינה, היו כוחות הדין סובבים את התהום, כמ"ש, יעלו שמיים יירדו תהומות. והתהום הייתה עולה ויורדת, שבהתגבר השמאל, יעלו שמיים, ובהתגבר הימין, יירדו תהומות. וזה נמשך עד שאות אחת הייתה מתפשטת בשלושה מיני זיו שלה על התהום, שזהו ז"א שעלה לבינה וייחד הימין והשמאל דבינה זה בזה, ויצאו שם ג' קווים על התהום. והתהום שקטה, שאז שקטה המחלוקת שהייתה על התהום.

236. כתוב, ראוּךָ מים אלקים ראוך מים יָחילוּ, אף ירגזו תהומות. ראוך מים, סובבים על ז"א, קו האמצעי, שמיעט את קו השמאל שבמימי הבינה, וייחד אותו עם הימין. ואז, יחילו אף ירגזו תהומות, והפסיקו את מלחמתם זה בזה, והתייחדו ושקטו.

237. אלף עולמות היו מטרם שנברא העולם. וזיו כבודו היה מתפשט וברא עולמות והחריב אותם, בשבירת הכלים דנקודים. עד שעלה ברצונו לברוא עולם התיקון.

והתפשטו שתי אותיות משמו, שהם כו"ח, וקיים אותן, שלא יתבטלו. שתיים אחרות, שהם בינה וז"א, נחקקו למעלה, בג"ר דבינה, ולמטה, בו"ק דבינה, אחת בתוך אחת. חקק אחת ונעשתה שלוש. חקק אות אחרת, ונעשתה שתיים. עד שעלו לעשר.

התפשטו העשר האלו והיו ל"ב (32) נתיבות החכמה. אלו התפשטו בחקיקתן עוד לעשר, והיו למ"ב (42). מכאן והלאה מי שמסתכל יסתכל בפחד הלב. יסתום ואין פותחים לו. ועל זה כתוב, אני ה' הוא שמי, וכבודי לאחֵר לא אתן ותהילתי לַפסילים. וכתוב, לא תעשה לך פסל וכל תמונה.

שבירת הכלים דנקודים הייתה מטעם הגילוי של או"א הפנימיים, חכמה דאו"י, שמשום זה, בעת שיצאה המלכות מבינה ואור הג"ר חזר, תכף נמשכה החכמה מלמעלה למטה לבי"ע. והכלים נשברו ומתו, כי כל היוצא מעולם לעולם נבחן למיתה.

ולפיכך אחר שבירת הכלים כשהמאציל תיקן את ע"ס דאצילות, גנז את או"א הפנימיים, חכמה דאו"י, וסתם אותה בראש א"א, באופן שלא תגלה ממנה כלום לתחתונים. ואלו או"א שנתקנו באצילות, יצאו בג"ר דבינה, אוירא דכיא, חסדים בלי חכמה.

וכדי להאיר חכמה לעולמות, נתקנה חכמה אחרת במקומה, חכמה דל"ב נתיבות. לא חכמה דאו"י, אלא מבינה שחזרה להיות חכמה, שחכמה זו יצאה ע"י עליית מ"ן דז"א לבינה.

ז"א, שהוא כ"ב אותיות התורה, בחיבורו עם ע"ס דבינה, זה בגי' ל"ב. כשז"א עולה ומתחבר עם הבינה, אז הבינה עולה לראש א"א, וחוזרת להיות חכמה. והחכמה המתגלה היא רק מחכמה דל"ב נתיבות. אבל חכמה דאו"י נסתמה בראש א"א ולא יתגלה ממנה כלום, מטרם גמה"ת.

אֶלף, פירושו חכמה, מלשון הכתוב, ואאַלֶפךָ חכמה. ומטרם שנברא העולם, היו אלף עולמות, כלומר החכמה דאו"י, שהייתה מגולה בעולמות ההם. ומשום זה, היה בונה עולמות ומחריב אותם, שזה ע"ס דנקודים, שיצאו ולא התקיימו, אלא שהתבטלו ונשברו. וזה היה מחמת החכמה דאו"י, שהייתה מגולה. אשר ביציאת המלכות מהבינה, היא התפשטה ויצאה מעולם אצילות לעולמות בי"ע דפרודא.

עד שעלה ברצונו לברוא ד' עולמות אבי"ע, הנקראים עולם התיקון, שנתקנו באופן, שלא ייארע עוד מקרה שבירת הכלים, אלא שיתקיימו. והתפשטו שתי אותיות משמו, י"ה, ג"ר דעולם התיקון. וקיים אותן, עשה בהן תיקון שיתקיימו ולא יתבטלו כבזמן שבירת הכלים. והתיקון היה, שגנז את או"א הפנימיים ששימשו בנקודים, שהם אלף עולמות, שלא יאירו עוד.

וכדי להמשיך הארת החכמה בעולמות, נמשכו במקום החכמה דאו"י שתיים אחרות, בינה וז"א, המתחברים, למעלה בג"ר דבינה, או"א עילאין, ולמטה בז"ת דבינה, ישסו"ת. כי עליית מ"ן דז"א לבינה, היא בשני מקומות, בג"ר דבינה, ובו"ק דבינה.

ע"י עליית מ"ן דז"א בג"ר דבינה, חוזרת הבינה להיות חכמה. וכן ע"י עליית ז"א בו"ק דבינה, נתקנו בה ג' קווים, שאחד נכנס בתוך אחד, ז"א בתוך הבינה.

ועתה מפרש הזוהר בניין הספירות שיצאו ע"י החיבור של ז"א ובינה. ואומר, חקק אחת ונעשתה שלוש, שע"י זה שחקק אחד, שהעלה ז"א לבינה, יצאו שלושה, יצאו ג' קווים בבינה, כי ז"א ייחד ב' קווים ימין ושמאל שבבינה, ונעשו ג' קווים חב"ד, שב' קווים ימין ושמאל הם חו"ב, וז"א קו האמצעי אליהם, דעת.

ומתוך שז"א גרם לג' קווים בבינה, השיג גם הוא את ב' הקווים ימין ושמאל שבבינה, שהוא עצמו קו האמצעי אליהם. וע"כ נאמר, חקק אות אחרת, את ז"א, ונעשתה שתיים, שהשיג גם הוא את ב' הקווים שבבינה, ונעשה גם הוא בג' קווים. עד שעלו לעשר, עד שהתפשטו לע"ס של ז"א.

עתה מבאר את הנעשה משתי העליות של ז"א, לאו"א, ולישסו"ת. התפשטו ע"ס דז"א ע"י עליית מ"ן לישסו"ת, והיו ל"ב נתיבות החכמה. שע"י התפשטות זו הנמשכת מעליית מ"ן דז"א לישסו"ת, נמשכים ל"ב נתיבות החכמה. כי שלושת הקווים שהשיג מישסו"ת, מגלים חכמה דל"ב נתיבות.

אלו ע"ס דז"א מתפשטות עוד בחקיקתן לעשרה. שע"י עליית מ"ן לאו"א, הם מקבלים עוד ע"ס דאו"א עילאין, הסתומים מחכמה מחמת שאו"א הפנימיים נגנזו בחו"ס דא"א. והיו למ"ב, כי עשרה דאו"א עם ל"ב דישסו"ת וז"א, הם מ"ב, שזה מורה, שהחכמה נסתמה בע"ס דאו"א, מבלי להתגלות כלל.

מי שמסתכל יסתכל בפחד הלב. הסתכלות, פירושה ראייה, חכמה. ומי שמסתכל, שממשיך חכמה, יסתכל רק ע"י ל"ב נתיבות החכמה בדרך ג' קווים, אשר החכמה מתגלה רק בקו שמאל, ששם שורים דינים, המאיימים על הרשעים, שלא ימשיכו החכמה מלמעלה למטה. וזהו שיסתכל בפחד הלב, בקו שמאל, ששם מתגלה חכמה זו דל"ב נתיבות, ששם הלב מפחד מחמת הדינים.

ומצד החכמה דאו"י הנסתמת במ"ב, נאמר, יסתום ואין פותחים לו, כי החכמה נסתמה במו"ס דא"א, בקרום שאינו נפתח לעולם. ועל זה כתוב, אני ה' הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן. שהרוצה להמשיך חכמה דאו"י, הוא עובד עבודה זרה.