נוח לא ביקש רחמים על העולם
113. מה השיב הקב"ה לנוח, כשיצא מהתיבה, וראה כל העולם חרב, והתחיל לבכות עליו, ואמר, ריבונו של עולם, נקראתָ רחום, היה לך לרחם על בריותיך.
114. השיב לו הקב"ה, רועה שוטה, עתה תאמר זה, ולא בזמן שאמרתי לך בלשון רכה, עשֵׂה לך תיבת עצי גוֹפֶר. ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ, לשַׁחֵת כל בשר אשר בו רוח חיים. בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה.
כל כך התעכבתי עימך, ואמרתי לך, כדי שתבקש רחמים על העולם. ומאז ששמעת שאתה תינצל בתיבה, לא נכנס בליבך צער העולם, ועשית תיבה וניצלת. ועתה שאבד העולם, פתחת פיך לדבר לפניי בקשות ותחנונים.
115. אז הקריב נוח, כמ"ש, וייקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויַעַל עולות במזבח.
116. מה בין הצדיקים, שהיו לישראל אח"כ, ובין נוח? נוח לא הֵגן על דורו, ולא התפלל עליו כאברהם. כיוון שאמר הקב"ה לאברהם, זעקת סדום ועמורה כי רבה. מיד כתוב, וייגש אברהם ויאמר. והִרבה דברים כנגד הקב"ה, עד ששאל, שאם ימצא שם עשרה צדיקים, שיכפר לכל הדור בשבילם. וחשב אברהם שהיו עשרה צדיקים בעיר, עם לוט ואשתו ובניו ובנותיו, וחתניו. ולכן לא התפלל יותר.
117. בא משה והֵגן על כל הדור. כיוון שאמר הקב"ה למשה, ישראל חטאו, כמ"ש, סרו מהֵר מן הדרך. כתוב, ויְחַל משה. ויחל, מלמד שהתפלל עד שאחזה אותו חלחלה. ולא הניח משה להקב"ה, עד שנתן נפשו עליהם מהעוה"ז ומהעוה"ב. כמ"ש, ועתה אם תישא חטאתָם, ואם אַין מְחֵני נא מסִפְרך אשר כתבת.
118. כתוב, ויאמר להשמידם, לולי משה בחירוֹ עמד בפרץ לפניו. וכן כל הצדיקים הגנו על דורם, ולא הניחו מדה"ד לשלוט בהם.
119. ונוח, התעכב עימו הקב"ה, ואמר לו ריבוי דברים, אולי יבקש עליהם רחמים, ולא השגיח, ולא ביקש עליהם רחמים, ועשה התיבה, ואבד כל העולם.
120. מה ראה נוח שלא ביקש רחמים על דורו? כי אפילו הוא לא חשב בליבו שיימלט. מָשָׁל למוצֵא אשכול ענבים שאינם בשלים, בין הבוסרים, שאילו היו בין ענבים בשלים, לא היו כלום.
121. משמע שכתוב, כי אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה. היה לו לומר, צדיק לפניי, אך מהו, בדור הזה? זהו, לפי הדור. ולפיכך לא ביקש רחמים, אמר בליבו, והלוואי שאבקש רחמים עליי ואמלט, וכש"כ, שאתפלל על אחרים.
122. עכ"ז, היה לו לבקש רחמים על העולם לפני הקב"ה. כי נוח לו להקב"ה, מי שאומר טוב על בניו.
123. מאין לנו זה? מגדעון בן יואש, שלא היה צדיק, ולא בן צדיק, ומשום שאמר טוב על ישראל, כתוב בו, וייפן אליו ה' ויאמר, לֵךְ בכוחך זה והושעת את ישראל מכף מדיין. בכוחך, הטוב הזה שאמרת על בניי, יהיה לך כוח גדול להציל אותם מיד מדיין.
124. אע"פ שיהיה צדיק גדול מכל העולם, אם יאמר רע לפני הקב"ה, או שִׂטנה על ישראל, עונשו גדול מכולם. שלא מצאנו צדיק טוב כאליהו בכל הדור. ומשום שאמר שׂטנה על ישראל, כמ"ש, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב. בה בשעה חרה לו הרבה.
125. כתוב באליהו, ויבט והנה מְרַאשותיו עוגת רְצָפים. מהו רצפים? אמר הקב"ה, זה ראוי שיאכל מי שאומר שׂטנה על בניי.
126. כתוב, וילך בכוח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה, עד הר האלקים חורב. האם בכוח אכילת עוגת רצפים הלך כל כך?
127. השליך הקב"ה שינה על אליהו, והראה לו עניין של משה, שישב לפניו ארבעים יום וארבעים לילה. ובזמן שהיה שם, עבדו ישראל את העגל. ומשום שהיה ארבעים יום וארבעים לילה, ולחם לא אכל ומים לא שתה, לא זז משם עד שמחל להם הקב"ה.
128. אמר הקב"ה לאליהו, כך היה לך לעשות, כמו משה. ועוד שהיה לך לראות, שהם בניי, בנֵי האהובים שקיבלו את תורתי בהר חורב. וזהו שכתוב, וילך בכוח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה. שראה עניין של משה, שהתעכב לפניו ארבעים יום וארבעים לילה. ועניין של ישראל, שקיבלו התורה בהר חורב, וזהו שכתוב, עד הר האלקים חורב.
129. לא זז אליהו משם עד שנשבע לפני הקב"ה, להורות זכותם של ישראל תמיד. וכל מי שעושה זכות, אליהו מקדים ואומר לפני הקב"ה, כך וכך עשה עתה פלוני. ואינו זז משם, עד שיכתבו זכותו של האיש. כמ"ש, וייכתב ספר זיכרון לפניו.
130. מה היה עונשו של נוח, על שלא התפלל על דורו? שיצא מהתיבה חיגֵר ברגליו, ושכב והתבזה, והתלוצץ עליו בנו, ועשה לו מה שעשה.
131. כמה יש לאדם ללכת בדרך ישרה. מפני שלקח יעקב את הברכות מעֵשיו ברמאות, לא ניתנה רשות לשום אומה בעולם לשעבד את ישראל, זולת האומה של עשיו.
132. וישַׁלַח את העורב. כתוב, ויאמר דוד לכל עבדיו אשר איתו בירושלים, קומו ונברחה כי לא תהיה לנו פליטה מפני אבשלום. ואע"פ שברח, כתוב, מזמור לדוד בבורחו מפני אבשלום בנו. ואע"פ שהיה בורח וגורש ממלכותו, לא מנע עצמו מלומר שירה לפני הקב"ה, ולשוב ולהתחנן לפניו. וישלח את העורב. זהו דוד, שהיה קורא עימהם תמיד כעורב.
133. העורב שבא מיהודה, זהו דוד, שנקרא עורב, כמ"ש, אנוכי אֶעֶרבֶנו, העׂרב כתוב בלא וא"ו. נקרא שמו עורב, שהיה הולך בהרים כעורב. וזהו שאמר לשאוּל, כאשר ירדוף הקורא בהרים. אמר לו, שׂמת אותי להיות כקורא בהרים. כתוב כאן, קורא. וכתוב, לִבנֵי עורב אשר יקרָאו.