ויָרַח ה' את ריח הניחוח
100. ויָרַח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. כשיצא נוח מהתיבה, פתח עיניו, וראה את כל העולם כולו חרֵב, התחיל בוכה על העולם. אמר, ריבונו של עולם, אם בגלל חַטאות האדם, או בגלל השוטים, תאַבד עולמך, למה בראת אותם? או שלא תברא האדם, או שלא תאבד העולם. העלה עולות, וקם והתפלל לפניו, ואותו הריח עלה לפני הקב"ה, וערַב לו.
101. ג' ריחות עלו לפניו, ריח עוֹלָתו, ריח תפילתו, ריח מעשיו. ולא היה ריח בעולם כאותו הריח. ולפיכך ציווה ואמר, ריח ניחוחי תִשמרו להקריב לי במועדו. כלומר, ריח שהקריב נוח לפניי, תשמרו להקריב לי, ריח עולָה ותפילה, וכישרון מעשים.
102. נוח חכם היה, והיה מבין הלחישה והצפצוף של כל הנבראים ורמיזתם. וכשהיה בתיבה, אמר, יודע אני שאין פיקח בעופות כמו העורב, לדעת סימנים בעולם. מיד, וישַׁלַח את העורב.
103. ואיך עשה כך? והרי אסור להסתכל באלו המנחשים בעוף השמיים, שהרי הוא בכלל שכתוב, לא תנחשו ולא תעוֹנֵנוּ, שאפילו כל ניחוש שבעולם אסור.
104. למה שלח את העורב? מצטער היה נוח על אובדן העולם. אמר, ריבונו של עולם, ידעתי כי אתה רחום, ואתה לא ריחמת על עולמך, והפכה רחמנותך לאכזריות, אתה לא ריחמת על בניך, ייצא זה שאינו מרחם על בניו, והפך להם לאכזרי. ולפיכך שלח את העורב.
105. אבל כתוב בו, איש צדיק תמים היה, ואיך הטיח דברים כלפי מעלה? מרוב צערו אמר, ואין דנים את האדם לפי צערו, כמ"ש, איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהַשְׂכּל. אע"פ שהטיח דברים כלפי מעלה, אין דינו כמזיד, אלא כאדם בלא דעת, לפי צערו.
106. ולא רצה העורב ללכת בשליחותו, מפני שמתוקן הוא לשליחות אחרת, לפרנס אליהו, כמ"ש, והעורבים מביאים לו לחם ובשר. ולא רצה לעשות שליחותו, כמ"ש, וייצא יָצוֹא ושוֹב עד יְבוֹשֶת המים מעל הארץ, שהיה ע"י שבועת אליהו. כיוון שראה נוח שלא עשה כהוגן, שלח את היונה.
107. שני עניינים רמוזים כאן:
א. כתוב, כיונה פוֹתָה אין לב. כלומר, מרוב צערי, אין ליבי עימי ומתפתה.
ב. אמר נוח, אין בכל העופות שיסבול מיתתו בלא סרבנות, כיונה. ולפיכך נמשלו ישראל כיונה. שכך ראוי לנו לסבול הכול בלי מיאון, כמו היונה שסובלת מיתתה. ולפיכך כתוב, וישלח את היונה.
108. נטל הקב"ה את שם בן נוח, והפריש אותו לכוהן עליון, ולשרֵת אותו. והִשרה שכינתו עימו, וקרא שמו מלכִּי צֶדק מלך שלם. והיה יפת אחיו לומד תורה ממנו במדרשו, עד שבא אברהם, ולמד תורה במדרשו של שם. והתעסק הקב"ה באברהם, ונשכחו כל האחרים. בא אברהם והתפלל לפני הקב"ה, שיַשרה שכינתו תמיד בביתו של שם, והודה לו, כמ"ש, אתה כוהן לעולם על דִבְרתי מלכי צדק.
109. והלוא יפת הוא הגדול, א"כ למה שֵׁם נָטל הכהונה? בגלל שהיה תמיד עוסק בתורה, ופירש מדרכי העולם. ומאין הייתה לו תורה? אלא אדה"ר ידע התורה, והניח אותה בְּקבָּלה לשֵׁת בנו. ואח"כ באה ליד חנוך, עד שבא לשֵׁם והיה מתעסק תמיד בה.
110. אם התורה הייתה במדרשו של שֵׁם, למה הוצרך הקב"ה לצוות לבני נוח אותן שבע מצוות שהצטוו, שהרי בתורה נכתבו קודם לכן? אלא בשעה שהמבול בא לעולם, ונכנסו לתיבה, מרוב צערם נשכחה משֵׁם, עד שבא הקב"ה, וחידש להם אותן שבע מצוות.
111. לא נשכחה התורה ממנו, אלא אמר הקב"ה, אם אומר להם שישמרו כל תורתי, יִפְרקו כל עול מהם, כאחרים שאמרו, ודעת דרכיך לא חָפָצנו. אלא אתן להם דברים מועטים, וישמרו אותם.
112. עד שיבוא מי שישמור כולה. והוא אברהם, כמ"ש, עֵקֶב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצוותיי חוקותיי ותורותיי. כיוון שלמד התורה משֵׁם, קיבל על עצמו שישמור התורה כולה, ולפיכך בירר להם הקב"ה שבע מצוות מהתורה, כדי שישמרו אותן.