צורת אות ו' שבשם הוי"ה

120. אות ו' דהוי"ה רומזת, שעולם העליון, ז"א, פושט התפשטות להאיר למטה אל המלכות בו"ק חג"ת נה"י, הכלולים כאחד בחיבור אחד, שאין שינוי הארה בחג"ת נה"י האלו, וכולם מתחברים במרכבות שלהם באות הזו.

121. אות ו' היא רושם של ו"ק הכלולים כאחד. והיא מאירה אל הלבנה, המלכות, בו"ק הכלולים כאחד. כי כשמתחברים ז"א ומלכות כאחד, ו"ק מתפשטים במופשט, וכולם הם בצורת הו', צורת אדם, הוי"ה במילוי אותיות א' שבגי' אדם (45), ואע"פ שהם ו"ק, אין נראה בהתפשטות אלא רק גוף אחד של הו'.

122. חג"ת נה"י כולם בחיבור אחד, נמצאים בקיום הגוף, ת"ת, ו', שלוקח הכול, שולט על כל הו"ק. וכל האור הוא רק מחסדים מכוסים, כמו הת"ת שלמעלה מחזה, שנקרא ו'. וכאשר ו', ת"ת, נמצא כך בחיבור אחד, הוא מוכן להשפיע לנוקבא, למלכות, כשהוא מופשט ונשלל מכל השינויים שבימין ובשמאל.

כי אינו חכמה שבשמאל אלא חסדים, וגם אינו חסדים שבימין, אלא חסדים פנימיים דאו"א, הנחשבים כג"ר. ולפיכך נשלל מכל הבחינות שבימין ובשמאל, שזה צורת הגוף, שהוא ו' דהוי"ה, וצורת אדם, שהוא הוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' אדם.

הזרועות מימין ומשמאל מתחברות בגוף, ו', באופן שנראה הגוף בלבד. משום שכולם כלולים בו. להיותו חסדים כמו ימין, וג"ר כמו החכמה שבשמאל. וע"כ אין ימין ושמאל נראים בו, אבל כולל אותם בתוכו.

123. מתי הימין והשמאל נראים בת"ת, ו'? בשעה שאות ו' מתפשטת ונקראת א'. אז נראות בה שתי זרועות, שתי האותיות י' שבצורת א', י' עליונה ימין, י' תחתונה שמאל, והגוף ו', עומד ביניהם באמצע, קו האמצעי המכריע ביניהם.

124. וע"כ א' ראש לכל האותיות, משום שתיקון זה של ג' קווים הוא ראש לכל מה שיוצא מעוה"ב, בינה, כי שום אור אינו נמשך מבינה אלא בדרך ג' קווים. ואע"פ שסודות עליונים אחרים נאמרו בא', אבל זה בירורו של הדבר.

ומהא', שהיא ג' קווים, התפשטו האותיות האחרות בצד שלהן, כל אחת בקו הראוי לה. כי האותיות מתחלקות לפי סדרם של ג' קווים.

125. האות ו' והאות א', הכול אחת, ואין ביניהן אלא מה שזו הו' סותמת הכול בתוכה. כי הפרטים דחג"ת נה"י אינם נראים בה. והא' מראה כל צורתה, שימין ושמאל ואמצע ניכרים בה.

ולמה ב' ברכיים נו"ה אינם נראים בא'? אינם צריכים להיראות בה, כי ג' צדדים, ימין שמאל אמצע, שבא', חג"ת, הם ג' האחרים, נה"י. כי אין בין חג"ת לנה"י, אלא חג"ת הם ג' קווים שלמעלה מחזה, ונה"י ג' קווים שלמטה מחזה. וע"כ כיוון שנרשמו בא' ג' קווים, כבר כלולים בהם גם נה"י.

126. ג' קווים שבא' הם תושב"כ, חג"ת דז"א, כלל הכול. מכאן יוצאים כל הנביאים והכתובים, כולם יחד. שיוצאים ג"כ בג' קווים. כי נביאים נו"ה ויסוד קו האמצעי שלהם. הכתובים הם המלכות, שבה ג"כ ג' קווים.

א' היא אחד, משום שהיא ג' גוונים ביחד, ג' קווים המיוחדים כאחד, הנקראים אבות, חג"ת. וכשהאבות מתחברים יחד, הם אחד. וע"כ נקראת הא' אחד, מפני שהיא ראש אחד לכל האותיות, שהיא תושב"כ.

127. וע"כ ו' וא' הן עניין אחד. אות ו', צורת אדם, הוי"ה של מ"ה (45), בצורת ראש וגוף בהתפשטות אחת, וימין ושמאל אינם ניכרים בה. וא' היא להראות השלמת הציור של ג' קווים. הו' שהיא התפשטות אחת, התפשטות בלי צורות אחרות, למה המספר שלה שישה, והא' שהיא ג' צורות, למה המספר שלה אחד?

128. אלא מכאן נשמע, שהסודות העולים בשם הקדוש אסור להרבות בפרט, אלא לחבר כולם ולייחד אותם יחד להיות אחד. וכשהם יחד, בכלל אחד בצורה אחת, יש לחזור ולפרש אותם, ולעשות פרטים היוצאים מאותו הכלל הנראה.

קו האמצעי, ת"ת, ו', נקרא כלל, משום שכולל ומייחד ב' הקווים ימין ושמאל. וב' הקווים ימין ושמאל נקראים פרטים, השונים זה מזה. כי הימין חסדים, והשמאל חכמה. וע"כ הם נקראים פרט.

הסודות העולים בשם הקדוש, ב' הקווים חו"ג, ימין ושמאל, אסור להרבות בפרט, שאסור להמשיך הימין בפני עצמו והשמאל בפני עצמו בדרך פרט, מפני שהם דוחים זה את זה, ושניהם לא יכלו להאיר. אלא שצריכים לחבר הימין והשמאל ולייחד אותם כאחד ע"י קו האמצעי להיות אחד, כי קו האמצעי עושה אותם לאחד.

כשימין ושמאל הם בכלל אחד, כלומר בו', שהיא קו האמצעי, שהוא כלל, בצורה אחת, בצורת אור החסדים שבו', כי בה שולט אור החסדים בלבד, יש לחזור ולפרש אותם, ולעשות פרטים היוצאים מאותו הכלל הנראה.

כלומר, שצריכים אח"כ לחזור ולפרוט הימין והשמאל, זה וזה בפני עצמם, ממה שיוצאים שניהם מהכלל, מקו האמצעי. כי אז הם נכללים זה בזה מכוח תיקון קו האמצעי, המסדר הארתם, שהחסדים שבימין יאירו מלמעלה למטה, והחכמה שבשמאל תאיר רק מלמטה למעלה, שזה נעשה ע"י שמיעט הג"ר דחכמה שבשמאל, שבדרך זה שניהם נשלמים ומאירים.

וזהו ההפרש בין חג"ת לנה"י. כי אחר שת"ת, שהוא כלל, כלל וייחד הימין והשמאל, חו"ג, זה בזה, ועשה אותם לאחד תחת שליטת החסדים שבת"ת, חזר והפריט אותם מחזה ולמטה בימין ובשמאל, נו"ה, שבהם מתגלים ב' האורות, חסדים שבנצח וחכמה שבהוד, אלא ששניהם יוצאים מת"ת, כלל.

129. וע"כ כלל חוזר להיות פרט, ופרט חוזר להיות כלל. כלל, זהו ו', ת"ת, שחזר להיות פרט בו"ק, והיא התפשטות אחת. כי אחר שת"ת נעשה כלל, לייחד החסד והגבורה, הוא חוזר ומתפשט לפרט, לימין ולשמאל שלמטה מחזה, נו"ה, שבהם מתפרטים ב' האורות כל אחד בפני עצמו.

פרט הוא א', שבה ג' צורות, ג' קווים, י' עליונה קו ימין, י' תחתונה קו שמאל, הקו שבין שתי האותיות י' הוא קו האמצעי. ומתחברות יחד בקו שבין שתי האותיות י', וחזר להיות כלל אחד. כי הקו שבין האותיות י', הקו האמצעי, עושה אותם לאחד.

וזה כלל ופרט וכלל, שהם ו' א' ו', והכול אחד. שהכול הוא אות ו'. כי ו' במילואה היא וא"ו, שהן, כלל ופרט וכלל.

130. א' היא פרט שחזרה להיות כלל. ואח"כ חוזרת להיות פרט. והיא פרט, וכלל ופרט.

ו' היא כלל, וחזרה להיות פרט. ואח"כ חוזרת להיות כלל. וזה כלל ופרט וכלל.

131. א' היא פרט וחזרה להיות כלל, ואח"כ חוזרת להיות פרט. משום שהיא עולה באֶלף. כי בצורת א' רמוזות זרועות, ימין ושמאל, חו"ג, וגוף, ת"ת, והסודות מתפרשׁים למאה. כי עיקר פרצוף ז"א הוא חג"ת, שבו ע"ס כלולות זו מזו, שבכל אחת ע"ס והן מאה. וכל אות ממאה הספירות כוללת ג"כ ע"ס, והן אֶלף. ובזה נעשית הא' פרט. וע"כ א' נקראת אֶלף.

א' במספר אחד, הוא כלל. א' במספר אֶלף, הוא פרט. ומספר אלף מורה על חכמה שבהם, כמ"ש, ואאַלֶפךָ חכמה.

132. ו' היא כלל, שחוזר לפרט, ואח"כ חוזר להיות כלל, אדם אחד, שכל חג"ת נה"י שבו' נעשים פרצוף אחד דהוי"ה במילוי אותיות א' שבגי' זה אדם, אחד, שהוא כלל. הרי שתחילה היא כלל בת"ת, הכולל חו"ג. ואח"כ היא פרט בהתפרטות לו"ק חג"ת נה"י. ואח"כ כלל שהכול נעשה לפרצוף אחד, בהוי"ה במילוי אותיות א'. והכול עולה באחד, ובמשקל אחד, שיהיה הכול אחד. ונמצא, שהו' חזרה להיות כלל אחד, אור אחד, הכלול בו"ק.

133. כתוב, ויַרְא אלקים את האור כי טוב. אור הוא הו', שמאיר בימין בכלל אחד, רק בחסדים שבימין ולא בחכמה שבשמאל.

ואח"כ כתוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, שהאות ו' חזרה להיות א', שיש בה ב' זרועות ימין ושמאל, מצד ימין ומצד שמאל. שבימין נקראת אור, ובשמאל נקראת חושך. התמצעה האות ו' ביניהן, הקו שבאמצע ב' האותיות י'. ואז נחלקה המחלוקת מב' הצדדים, אור וחושך, כמ"ש, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך.

ויבדל, שנבדלה המחלוקת מלדחות אחד את חברו וב' הצדדים הסכימו להיות בשלום. והבדלה זו היא הבדלת המחלוקת, שיסכימו שיהיו שניהם אחד ושלם ביחד.

134. משום זה א' וו' הן אחת. כי הכתוב, ויקרא אלקים לאור יום, זהו צד אחד של א', י' עליונה שבה, ימין. ולחושך קרא לילה, זהו צד שני של הא', י' תחתונה שבה, שמאל. לאחר שנבדלו ב' הצדדים לעשות מעשים, השמאל עשה ערב, והימין עשה בוקר. כיוון שעשו מעשים ונגלו מעשיהם הסתומים, הסכימו שניהם ונכללו באות ו', קו האמצעי.

135. ויהי ערב, מצד החושך. ויהי בוקר, מצד האור. כיוון שעשו מעשים, מיד השתכללו ע"י קו האמצעי לאחד, כמ"ש, יום אחד. וזוהי אות ו', שב' הצדדים נכללו בה להיות אחד.

136. כתוב, ויהי, ולא כתוב, והיה. ויהי, שב' הצדדים נראו בא' ועשו מעשים, ונסתמו ואורותיהם לא היו נראים. אז כתוב, ויהי, שפירושו, שהיה, אבל עתה אינו כך. כי עתה נכללו בו', והכול יום אחד. מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו.