158. יישָׁקֵני מנשיקות פיהו כי טובים דוֹדיך מיָין. התשבע"פ, המלכות, אמרה לתושב"כ, ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקות של התושב"כ, ואחר המתיקות שלה, להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו. ואז היא במריבה עם עלמותיה, שייתקנו עימה, שתהיינה כולן קישוטים לתושב"כ.
159. כשהיא מתחברת ונכללת בתושב"כ בשמחה, בחיבור אחד, שנושקים זה את זה באהבה, מחזיקה בו, ואומרת לו באהבה, כמה מכובדים דודיך מיין שלך, שהאהבה שלך אחזה אותי, עד שהעלמוֹת הִרוו אותי יין האהבה להתחזק בך, שהוא עֲדי, שהתקשטה התשבע"פ בעלמותיה, כדי להתחבר בתושב"כ.
ב' מצבים במלכות. במצב א' היא בחכמה בלי חסדים, כמו קו שמאל, ואינה יכולה לעמוד בו, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים. וע"כ באה למצב ב', שאז היא מתוקנת לקבלת החסדים מז"א.
אמנם אין הכלים של מצב ב' מוכשרים לקבלת החכמה, וע"כ, כדי לקבל חכמה, היא משמשת בכלים של מצב א' שנשארו בה. אבל אינם יכולים להיתקן בגופה עצמה, להיותם כלים דאחוריים. לפיכך נפרדים ממנה ומתלבשים בשבעת המלאכים: מיכאל גבריאל רפאל אוריאל צדקיאל יופיאל רזיאל. והם שבע הנערות הראויות לתת למלכות.
כשהמלכות רוצה לקבל חכמה, היא משמשת בכלים דאחוריים שלה, המלובשים בשבע הנערות האלו. ומתוך ששבע הנערות הן ממצב הא' של המלכות, שאז הייתה דוחה החסדים, כמו קו השמאל, לכן כשהמלכות רוצה לקבל אור הנשיקות מז"א, אור כלול מחכמה ומחסדים יחדיו, בדבקות רוח ברוח, אין שבע הנערות רוצות לקבל את האור הזה, מפני שהוא בעיקרו חסדים. ולפיכך יש למלכות מריבה עם הנערות, להכריח אותן לקבל אור החכמה הכלול בחסדים.
ונמצא, שלולא הכלים דאחוריים שבשבע הנערות, לא היו כלים למלכות לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה. וכן לז"א לא היה מקום להשפיע את אור החכמה הכלול בנשיקות. ולפיכך נבחן, ששבע הנערות מקשטות את ז"א, שהחסדים שלו ייכללו בחכמה, וכן את המלכות שתוכל לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה.
התשבע"פ, המלכות, אמרה לתושב"כ, ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקות של התושב"כ, שחושקת לאור הנשיקות של ז"א, ואחר המתיקות שלה, אחר החכמה, הכלולה באור הנשיקות. כי אור החכמה מכונה מתוק. להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו, להיכלל זה בזה בדבקות רוח ברוח.
ואז היא במריבה עם עלמותיה, שייתקנו עימה, כי העלמות, שבע הנערות, אינן חפצות לקבל אור הנשיקות, משום שהוא כלול מחסדים, כי להיותן ממצב א' של המלכות, הן דוחות חסדים, כמו קו שמאל. וע"כ יש לה מריבה עימהן, והיא מכריחה אותן לקבל אור הנשיקות, ולהיתקן עימה יחד לדבקות רוח ברוח. שתהיינה כולן קישוטים לתושב"כ.
כי ע"י זה שהן יקבלו אור החכמה, הכלול בנשיקות, יוכל ז"א להשפיע חכמה וחסדים יחדיו, ואור החסדים דז"א יתקשט עם אור החכמה, שלולא הנערות, אין מקום להשפעת החכמה.
וכשהיא מתחברת, אומרת לו באהבה, כמה מכובדים דודיך מיין שלך. הארת החכמה מכונה יין. ואומרת, כמה התכבדו דודיך, כלומר, אודותיך, מהארת החכמה הכלולה בהם, היין. שהאהבה שלך אחזה אותי, כלומר, שהייתה מתגעגעת אחר האהבה דז"א, אור החסדים, אבל לא הייתה יכולה לקבל אותו בלי התכללות החכמה, עד שהנערות הרוו לה יין האהבה, הארת החכמה. שהוא עדי, שהתקשטה התשבע"פ בעלמותיה.
יין, הוא אותם הקישוטים, שהמלכות מתקשטת בעלמותיה, הארת חכמה ששבע הנערות מקבלות בעד המלכות ומקשטות אותה, כדי להתחבר בתושב"כ, שתוכל לקבל אור הנשיקות מז"א.
160. המִשנָה שבתשבע"פ, במלכות, היא תחילת הראש של המלכות, הג"ר שלה, בתיקון הראוי לה. הברייתא, היא התיקון של הירכיים והרגליים, הנה"י של המלכות, שמחוץ לגופה. הגוף של המלכות הוא בתיקון הראוי לה.
המחלוקת הנמצאת בתשבע"פ, במלכות, שזה מתיר וזה אוסר, זה מטהר וזה פוסל, כל אלו הם הקישוטים של המלכות, הן דברי המתירים והן דברי האוסרים. אלו ואלו הם דברי אלקים חיים.
ולפיכך הזוהר מפרש תחילה, איך חלקי תשבע"פ מתייחסים אל המלכות. ואומר, שהמשנה היא הראש והג"ר של המלכות. והמחלוקת המובאת במשנה היא קישוטי ג"ר. והברייתא היא קישוטי נה"י, וחלק התורה המיוחס לגוף המלכות, לחג"ת.
161. העֲלָמות, שבע הנערות, התַנָאים בעלי המחלוקת, באות ומקרבות את המלכות לז"א, ע"י שמתקנות אותה. זה אומר מותר, שהותר הקשר, ותיקון זה אינו שייך לכאן. וזה אומר אסור, שתיקון זה קשור לכאן, כי זהו עדי הכלה, כשמקשטים אותה, כשמעדים אותה עדיים.
וכשמקשטים אותה, זה אומר, כך הולך העדי הזה, וזה אומר, אינו כן. זו אומרת, העדי של ראש קשור ומהודק כך. וזו אומרת, הכיסוי של הראש מותר, שאינו קשור מצד זה, וקשור ומהודק מצד זה.
162. זו אומרת, עדי זהב זה בלבוש הזה, פסול מלהיות עדי אל זה. וזה אמר, כשר ויפה הוא שיתראו זה בזה, שכל זה הוא תיקון ועדי הכלה.
163. ועכ"ז, בעוד שאלו מקשטים ואלו מטילים קטרוג בעדי, הן מִדִברי המחייבים את העדיים, והן מדברי השוללים את העדיים, המלכות מוסיפה על ידיהם כוח ויופי וצבע ותיקון, ויושבת ביניהם בכבוד, ומחשיבה את עצמה מאה פעמים יותר ממה שהייתה.
164. כיוון שהמלכות התקשטה בהם, שעָדְתָה בעדיים שהתקינו לה, כולם, הן המחייבים והן השוללים, אוחזים אותה בעדיים שלה, ובתיקוני היופי, ומכניסים אותה אל המלך, שהוא התושב"כ, ז"א.
165. כשהמלכה, מלכות, יושבת עם המלך, ז"א, בתיקון נאה, והמלך רואה אותה מתקשטת ביופי, אותו העדי מכריז ואומר אל המלך, שינשק אותה. שזוהי דבקות האהבה שייכללו זה בזה. כי נשיקות הן דבקות רוח הזכר ברוח הנקבה, בב' רוחות בזכר ובב' רוחות בנקבה. ומי שגרם הנשיקות האלו והאהבה הזו, הן העלמות שקישטו אותה.
166. כשרוצה להטיב לעלמות, היא והמלך, לתת להם מתנות, משום שגרמו להם האהבה והנשיקות, נותן לכולן יחד, לכולן שהיו רבות זו עם זו על העדיים, נותנים המלך והמלכה, מנחות ומתנות ברצון באהבה, להנחיל אותם נחלה באלף העולמות החמודים, לעוה"ב. וכש"כ אותם היודעים החכמה, איך לקשט קישוטים למלכות, שאין שיעור נחלת ירושתם בעוה"ב. עליהם כתוב, להנחיל אוהביי יש.