ב"ה ראש לחדשים נשיא לבני יהודה תרצ"א פעיה"ק ירושלים תובב"א
לכבוד האברך המפורסם החסיד בנש"ק [בנם של קדושים] מו"ה [מורנו הרב]... נ"י [נרו יאיר].
מכתבך קבלתי, וּבִמְקוֹם שאתה מצטער על מה שאינו חסר, מוטב לדאוג, על מה שחסר. וזה הכלל, כל מה שתלוי ביד השי"ת, הוא מצוי בשפע גדול. ורק על כְּלֵי קבלה שאי אפשר שֶׁיּוּתְפָּעַלוּ זולת על ידי התחתונים. כי ליגיעתם בִּקְדוּשָּׁה וְטָהֳרָה. הוא יתברך עומד וּמְצַפֶּה. ועל זה אנו דואגים, איך לִזְכּוֹת לרבוי יגיעה. והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע. ומלבד שאין לו צורך כלל, נמצא גם כן למזיק. והבן זה היטב.
ובשאלת חָבֵר שאתה שואל - אין לי ברגע זה במה להתנגד "וְכָל הֶעָרוּם יַעֲשֶׂה בְּדַעַת" וכו'. וביתר השאלות שאתה רוצה תשובות ממני. אענה לך תשובתי האחת על כּוּלָנָה.
אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אַיִן. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת [לְהַשם יתברך].
ועל ז"א [זה אמר]: "רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשִּׁפְלוּת אמיתית. שיודע שהוא הַשָּׁפֵל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.
ועל זה אומר הכתוב: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וכו' וַתַּעַל שַׁוְעָתָם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל [רחמנא ליצלן] "מִן הָעֲבוֹדָה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש [כמו שכתבו] חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית' [יתברך], כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נִשְׂרַף כָּלִיל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה". כי ראו בַּעֲלִיל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אֲנְחָתָם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.
היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תְּפִלָּה שלמה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתיגעות בִּקְדוּשָּׁה וְטָהֳרָה, כמ"ש [כמו שכתוב]: "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכוֹחֲךָ עֲשֵׂה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו [חס ושלום] מן הרחמים. ואע"פ [ואף על פי], שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הַסְאָה שֶׁל יְגִיעָה, הוא הזמן של תְּפִלָּה. ועד שָׁם הָאֲמֵן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הַסְאָה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לִתְפִלָּה מקודם זה, והשי"ת שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
יהודה ליב