ב"ה כ"ג כסלו וישב תרצ"ב
לכבוד החסיד וכו' מהר' [מהרבי]... נ"י [נרו יאיר]
מכתבך קבלתי היום והבנתי אותו. - אולם אמצא לנכון, כי תדע גם את דעתי בדברך זה, הגם שלפי השערתי, אין לך עדיין כל קבלה עליהם. ועל כן לא יהיו הדברים משמחים אותך, ולא יהיו חביבים כ"כ [כל כך] בעיניך - ועל-זה האמת יֹורֶה דרכו.
הנה רבים אומרים "מִי יַרְאֵנִי טוֹב", ועם כל זה, מִיעוּטָא דְּמִיעוּטָא [מעט שבמעטים] מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, אַיֵּה [היכן] טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה.
כבר הַעִירוֹתִיךָ כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בִּזְכוּת". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אִתְעָרוּתָא דִּלְתַּתָּא [התעוררות מלמטה]". שֶׁזּוּלָתָהּ לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מִלְּעֵילָּא המכונה: "אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא [התעוררות מלמעלה]".
הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א [הסטרא אחרא], העומד וְמֵיקֵל בדבר - אשר א"צ [אין צריך] יְגִיעָה למעלה מכח אנושי. ובשעת הַדְּחָק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית' [יתברך], עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אֶלֶף רְאָיוֹת על זה ברגע אחד, כמ"ש [כמו שכתוב]: "אין הקב"ה בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו", וכדומה.
ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סַם הַמָּוֶת, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הָרָשָׁע ר"ל [רחמנא ליצלן], וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל [רחמנא ליצלן] ממנו וּמְהַכְּרוּכִים אחריו.
ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לְאִתְעָרוּתָא דִּלְתַּתָּא [התעוררות מלמטה]? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על-ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לִנְהוֹם וְלַחֲשׁוֹק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שִׁיעוּר אִתְעָרוּתָא דִּלְתַּתָּא המשוער לְאִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא [שיעור ההתעוררות מלמטה המשוער להתעוררות מלמעלה]. אשר הקב"ה לא וִתֵּר על-זה מִיְמוֹת עוֹלָם עד היום הזה, ותמיד. כִּי "חוק נתן ולא יעבור".
ועל-זה נאמר: "בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה", אשר הקב"ה מודד לאדם סְאָה בְּסְאָה. וכן מקרא כתוב: "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמוֹרִי עַד הֵנָּה", שהכונה גם-כן על הַנָּדוֹן שלנו. כי עֲוֹן הָאֱמוֹרִי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא [התעוררות מלמעלה]", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אִתְעָרוּתָא דִּלְתַּתָּא [התעוררות מלמטה]", המחוייב שנקרא "זְכוּת". דהיינו, הַיְגִיעָה ועמל למעלה מכח אנושי.
כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כִּי שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמוֹרִי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס [שהוא סוד] השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' [שנקראת] "הָאֱמוֹרִי", ומקימים שכינה מְעָפְרָא, ולא קודם לזה אפילו רֶגַע כְּמֵימְרָא. שז"ס [שזה סוד], המספר המפורש "ד' מֵאוֹת שָׁנָה", המראה לנו בַּדִּיּוּק הַגָּדוֹל, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.
ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וְכִי בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַּתָּא [בהתעוררות מלמטה] שלו יש לו גם אותו המספר "ת" [400] שנים, שה"ס [שהוא סוד] "ת" מָוֶת, "ת" חַיִּים. שאמרו ז"ל עש"ה [עיין שם היטב] - שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בְּדִיּוּק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור.
מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כַּהֵנָּה רבים.
וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מְרַפִּים יָדָיו מְ"אִתְעָרוּתָא דִּלְתַּתָּא [מהתעוררות מלמטה]", ודוחים אותו יום יום לִתְהוֹם רַבָּה.
הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בְּשִׁקְרוֹ, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה וְאִתְעָרוּתָא דִּלְתַּתָּא הורידו אותו לְטִמְיוֹן, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה', - הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו [חס ושלום] אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו רְאָיוֹת מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הִזְהִירוּ: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו.
הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות הָעֲשוּקוֹת שֶׁאֵין לָהֶם מְנַחֵם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יְגִיעָה, אבל אמת הכתוב "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי".
עוד רעה רבה אֶרְאֶה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א [הסטרא אחרא], נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" שנים. ועל-זה לבי דאבה יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלֹא נִיגַע לָרִיק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.
גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות.
יהודה ליב