פרסומים
מאמרים בנושאי אקטואליה, תרבות, מדע פופולארי, זוגיות ועוד, המוגשים מתוך נקודת המבט הייחודית של חכמת הקבלה

תוצאות 1 - 10 מתוך 22000
אין לנו מה לתת לבורא, חוץ מהאיחוד בינינו! הבורא מושלם ואינו זקוק לדבר. הדבר היחיד שאנו יכולים להציע לו הוא - הכלי, שיתלבש בו ויהנה מכך שהוא ממלא את רצוננו, את ט׳ הספירות, את 9 החברים.
אני חוטף כל מיני מכות, אך הכול מגיע ממנו (מהבורא) - הן הרע והן הטוב, כל מצב בחיים. בתוך כל בעיות החיים, "העונשים", מתגלה יד הבורא. שהרי קיימים הסבר והצדקה למה שקורה - זהו האופן שבו הבורא מוביל אותי לגמר התיקון.
רע - זה כשאיני חושב על הבורא, טוב - זה כשאני חושב עליו. עצם המחשבה על הבורא הופכת לשכר. איני זקוק לעונש מקדים בעולם הזה, בכדי לצפות לבורא כמו למושיע. אני כבר עובר מהעולם הזה אל הבורא ואומר שלחשוב עליו - זהו השכר.
בריקוד הטנגו עם הבורא עלי להוסיף תשוקה, השתוקקות. בכל פעם לאחר שהבורא נעלם, אני צריך לבדוק את עצמי: למה אני למעשה משתוקק, ולהשתדל להעלות את איכות ההשתוקקות שלי אליו. שלא המילוי שלי יהיה חשוב לי, אלא מושא ההשתוקקות.
העשירייה שלי - היא הכלי האישי שלי, שאני קשור אליו, איני יכול לצאת ממנו ועליי להשקיע את עצמי בו. זה כמו מוצץ בעבור תינוק, שברגע שהוא לוקח את המוצץ, הוא מיד נרגע ומתאושש. תתכלל בעשירייה הפרטית שלך, ואחר כך בכלי העולמי כולו.
הבורא רוקד איתנו טנגו, כשהוא מתקרב ונסוג לאחור. לאחר שהוא האיר לי ונעלם, עלי להתקרב לאותו מצב שהיה. זה דומה לנשימה ולנשיפה. הבורא מלמד אותי: בזכות הפעולות בקבוצה אני נותן לו מקום להתגלות, מזמין אותו, דורש גילוי.
העיקר - להתנתק מעצמי. אני רוצה להשתוקק אליו ולגרום לו שמחה. וזו ההשקעה בעשירייה. לכן העשירייה רוכשת משקל חדש - זוהי שכינה, מקום לגילוי הבורא שבו אני יכול להשפיע לו. הכל מכוון למצב ההשפעה, ללשמה.
בעולם הרוחני, העשירייה היא הדרכון שלי, המגן שלי. כמוצץ האהוב על תינוק. איני קיים ללא העשירייה. כשאני נכלל בעשירייה, אני מתקשר דרכה, כמו דרך חבל הטבור, עם הנשמה הכללית - עם אדם הראשון, ועם הבורא, שמתגלה בתוכה.
מרכז העשירייה - זהו חור קטנטן, כחודו של מחט, שדרכו אני עובר לעולם הרוחני. לשם כך, עליי לצמצם את כל מחשבותיי, את כל רצונותיי, לכווצם לכדי נקודה אחת, בכדי שהם יעבירו אותי לעולם הרוחני דרך מרכז העשירייה.
אני רוצה לקשור את המצבים שלי לבורא: אני משתוקק אליו - זוהי עלייה, איני משתוקק אליו - זוהי ירידה, על אף הרווחה שאני חווה בחיי. אם אני משתוקק לבורא, אז בשביל מה: לגרום נחת רוח לו או לעצמי? אנו שוקלים לפי הפרמטר הנוסף: אני או בורא, אני או החברים?