לא שייכים, לא מעורבים, מנותקים, אדישים. נראה שהמאפיינים הללו של חברה מנוכרת, כל הזמן מתחזקים. זה טוב, זה רע, זה טבע הדברים?
מצד אחד, אנשים לא אוהבים היום שמתנפלים עליהם עם שאלות, ונדחפים להם לחיים. מצד שני, לפעמים זה כיף שמישהו מתעניין בך, ואתה לא לבד מול האתגרים הלא-פשוטים. כמובן שזה תלוי במנטליות, באופי, במצב הרוח ובהרבה משתנים נוספים.
כשהורים מחנכים את הילדים מגיע שלב שבו הם צריכים לתפוס מרחק, להיות פחות מעורבים, כדי לאפשר לילדים לגדול כעצמאיים. האם זה אומר שבאותה העת הם פחות אוהבים או דואגים, נעשו מנוכרים? ודאי שלא, וייתכן שההפך הוא הנכון. מידת הקשר או הריחוק הפנימי נקבעת על ידי מה שיש בלב, הכוונה שמתוכה פועלים.
ניכור כלפי מישהו זו הרגשה שהוא לא שייך לי, שהוא זר, רחוק. לא חשוב לי מה יקרה איתו. אני לא דואג לו, קר כלפיו, לא רואה אותו כמעט. אפילו אם מזכירים לי אותו, לי ממש לא אכפת.
החברה הישראלית, אם נרחיב את נקודת המבט, היא לא חברה רגילה. צרפתים, גרמנים, איטלקים ועמים אחרים, לא דורשים מעצמם להיות יותר או פחות מחוברים. חיים כמו שחיים. בארה"ב זה בכלל מוקצן: אני בשלי, אתה בשלך, ואין לנו שום עניין. ישראלים, לעומת זאת, מאוד מסובכים.
מצד אחד אנחנו רגילים להתקרב בעת צרה, מצד שני בשגרה אנחנו לא מרגישים קשר, בטח לא לאלה ששונים מאיתנו. "ההם", "האחרים". אפשר לומר שרק שנאת האויבים אלינו מחזיקה אותנו יחד כעם, ובלעדיה היינו מזמן מתפרקים. למה כך אנחנו בנויים? זה מתחיל לא מהיום, אלא בשורשים.
במקור, אין כזה דבר יהודים. היה איש אחד בבלי, אברהם בן תרח, שהאידיאה שלו קיבצה אנשים מכל מיני שבטים שחיו באזור באותם ימים. הוא לימד אותם את מה שהוא גילה: בכל הטבע פועל כוח אחד, תכונתו היא אהבה ונתינה, ואם רצוננו להיות מותאמים אליו ולחיות הכי טוב שרק אפשר, צריך לפתח חסד ואהבה, להיות מעורבים. בתקופת החורבן, אותם קשרים טובים שעוד איכשהו התקיימו נפרמו כליל. שנאת חינם השתלטה על העם, והתפזרנו לכל רוחות העולם.
באופן כללי, הגורם הפנימי שמנהל את תנועות ההתקרבות או ההתרחקות בין אנשים, הוא האגו של האדם. כשמישהו מרגיש שכדאי לו להתקרב לאחרים, שיש מה להרוויח, הוא עושה זאת. ואם דווקא בהתרחקות נראה לו שהוא יצא נשכר, אז הוא הופך למנוכר. הבדיקה הזאת נעשית תמיד, גם כשאיננו מודעים אליה, והיא זו שמנהלת את כל החלטותיו של האדם.
העידן הטכנולוגי והקשר הווירטואלי שינו לחלוטין את העולם. אם פעם היית מרים טלפון לחבר: "שים מים לקפה, תיכף אני בא", היום בלחיצת כפתור אתה בתוך הבית של מישהו באוסטרליה או בקנדה. כולם בכף היד שלך, תרצה תפתח, תרצה תסגור. זה נותן תחושה של עצמאות, אבל גם עלול להגביר מאוד את הניכור. לאן זה הולך? לא קשה לזהות, כל אחד יחיה בתוך הטלפון שלו.
ואף פי על פי כן, העתיד הוא בחיבור. לא חיבור חיצוני, פיזי, אלא חיבור פנימי. רוחני. לבבי. כי מתישהו אנחנו נרגיש שלבד אנחנו נחנקים. שאין לנו אוויר. ואז, כמו שקרה בדרגות קודמות באבולוציה, תתרחש תנועה של חיבור בין ניגודים. השלמה בין הפכים. יצירה של ישות מתקדמת יותר, שתהיה מותאמת לרשת הקשר שתסגור על כל האנשים, ותגרום לתלות הדדית ולהשפעות הדדיות, רוצים או לא רוצים.
במציאות כזו, לא תהיה לנו ברירה אלא ללמוד לדלג על הניכור החברתי, כדי לגלות בינינו כוח חדש לחיים. אנחנו לא נפריע האחד לשני, לא ניכנס לחיים הפרטיים של מישהו, לכל מה שהוא עושה או לא עושה באלף ואחד תחומים, לכל הדעות שיש לו, לכל המאפיינים, אלא נהיה ממוקדים רק בהתקשרות פנימית, מלב אל לב, בתדרים הכי עדינים. יחד נחקור את מה שגילו לפנינו כל הגדולים: מה זה אומר להיות כמו אחד, ולמה דווקא זה יכול להטיס לנו את החיים לגבהים חדשים.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 1074 – bit.ly/3tnl2LV