למה שמור מקום מיוחד בלב לחברים מהצבא? מה משתנה בראש כשהולכים למילואים באמצע הריצות של השגרה? על העיקרון שכדאי לייבא מההווי הצהלי אל חיי היומיום בחברה.
נתחיל בהתחלה. כשמתגייסים לצבא אנחנו בעצם מפסיקים לחשוב על אלף ואחד דברים שהעסיקו אותנו קודם נונסטופ. מה נאכל, מה נלבש, מה נקנה, מה נעשה, איפה נבלה. מה שנותנים לך בצבא, זה מה יש. האגו מתפנה מהריצה הבלתי פוסקת, הוא כמו מצטמצם. יורד מאיתנו העומס והלחץ של כל הדברים שרוצים לדחוף לנו, למכור לנו, וכבר אנחנו מרגישים אחרת.
בנוסף, אנחנו מוצאים את עצמנו בצוותא עם אנשים שלא אנחנו בחרנו. לומדים להילחם יחד, נמצאים מול אתגרים וסכנות. התלות ההדדית מחייבת אותנו להרגיש כל הזמן אחד את השני, לפעול כגוף אחד. בסופו של דבר, אנחנו נעשים כל כך קרובים עד שמוכנים למסירות נפש זה עבור זה.
אחר כך, באזרחות, הקודים אחרים לגמרי. אנשים דורכים זה על זה, לא מתחשבים זה בזה, לא רואים ממטר. גדול נחשב מי שעצמאי בשטח, מי שהצליח להכניע תחתיו את כולם, מי שמספר אחת. ויתור? פינוי מקום למישהו לידך? התנהגויות כאלה נחשבות לסימני חולשה.
כשבאים למילואים, התדר החברי שוב מתעורר. אנשים מפסיקים לחשוב "אני", ועוברים לחשיבה "אנחנו". מה אנחנו אוכלים, מה אנחנו שותים, איך נשמח את כל החבר'ה. כשעושים קפה, כולם יושבים יחד, גם מי שלא שותה. אין תחרות הורסת, אין התגאות זה על זה, כשיש משימה לוקחים אותה כצוות.
אם נשאל מילואימניקים: 'הייתם רוצים לחיות ככה כל הזמן', התשובה תהיה 'ודאי שכן', אבל האווירה הכללית בחברה היא מאוד אגואיסטית, לא תומכת.
מה בעצם קורה לנו בצבא? מאיפה מגיעה התחושה הנעלה?
באופן כללי, החומר שממנו אנחנו בנויים הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, ולכן מתוך הרצון ליהנות אנחנו רואים הכול. מה עשוי להועיל לאגו שלנו, מה עלול לפגוע בו. כך נבנית תמונת העולם שלנו. כל אחד, לפי האגו שלו, נמשך לדברים שונים. כאשר משתנה הרצון ליהנות, כלומר האגו שלנו רוצה משהו אחר, אנחנו רואים מציאות אחרת.
מצד הטבע, האגו מכוון את האדם לדאוג לטובת עצמו, למשוך מהסביבה הנאה ותענוג פנימה, לתוכו. הוא תמיד בודק איך לנצל כל סיטואציה, לטובתו. בסטטוס כזה מורגשת מציאות מסוימת. אם מתישהו האדם מתחיל לפנות בתוך ליבו מקום לזולת, דואג לאחרים במקום לעצמו, מחשיב את הרצונות שלהם יותר משלו, מעמיד את עצמו ככלי שרת עבורם – הרגשת המציאות שלו מתרחבת. ההנאה והתענוג שמורגשים מחיבור כזה לזולת הם מרמה אחרת. משהו מזה מורגש לפעמים בצבא, ולכן החוויה היא בלתי נשכחת. מאוד מיוחדת.
אם ניקח את הרגשת הזולת עד לקצה, אז נאמר כך: תארו לעצמכם שעבדתם על עצמכם, וכל בני האדם נעשו קרובים לכם. מאוד קרובים. אהובים. כאילו היו הילדים שלכם. איזו מציאות תרגישו אז? מה שעכשיו? ממש לא.
מציאות חדשה תיפתח בפניכם, דרגה גבוהה יותר של התפתחות שאין בטבע האדם מלכתחילה. "דרגה רוחנית", קוראים לזה החכמים שכבר זכו לזה, ויש להם שיטה שלמה שאפשר ללמוד ולתרגל במסגרת קבוצתית. בדרגת התפיסה הזו מגלים שבמערכת הטבע הגדולה שורה כוח כללי אחד, כוח שתכונתו השפעה טובה, אהבה ונתינה. הכוח הזה ממלא את האדם יותר ויותר, לפי רמת האהבה שבנה.
במבט רחב, האבולוציה שלנו כמין אנושי דוחפת אותנו לעבור ליחסים כאלה בין אדם לאדם. העולם שבו אנחנו חיים נעשה יותר ויותר מקושר, כולם תלויים בכולם, אבל לא מסוגלים להסתדר בתוך אותה סירה. משחקי האגו מביאים אותנו לסכנת טביעה, וזה נכון גם ברמה הגלובלית וגם ספציפית אצלנו במדינה.
הישרדות תלויה בכך שנלמד לחיות כמו משפחה גדולה, שתהיה בינינו רוח של חברות, של ערבות הדדית, של עזרה ותמיכה. התהליך הזה מחויב המציאות, ואנחנו, בני עם ישראל, צריכים להוביל כזו התפתחות. לתת דוגמה לצורת חיים מתקדמת יותר, מחוברת, שתהיה מותאמת לתנאי הסביבה. ככל שנתעכב, יהיה רע. בעולם בכלל, ולנו במיוחד. השנאה לישראל תשטוף את העולם ונישאר לגמרי לבד.
מודעים לכך או לא, אברהם אבינו התחיל את המהפכה של חסד ואהבת הזולת, רצה לעשות שלום ואחדות בין כולם לכולם. אמנם מאז נפלנו לשנאת חינם ויש פה אגו גדול יותר מכל מקום בעולם, ואף על פי כן, בתוך כל אחד מאיתנו יש ניצוץ של מסירות נפש. אם נלמד לחבר את הניצוצות הללו לפי אותה שיטה לחיבור שייסד אברהם, תבער בינינו אש האהבה. ישראל תהפוך למעצמה חינוכית-תרבותית-רוחנית, והעולם יבוא להעתיק את צורת הקיום הבאה.
כולנו משפחה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 145 – bit.ly/3ITOweI