שיחה .1209.10 – הרב הד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה.
שיחה עם רב
חיים חדשים
שיחה 87
שיחות על בריאות – בריאות וכאב
heb_original_mlt_o_rav_2012-10-09_rawmaterial_haim-hadashim_n78
אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן.
אנחנו מזמינים אתכם לשמוע את השיחה שנערוך כאן. בשיחה הקודמת התחלנו לדבר על נושא חדש ב"חיים חדשים", בריאות, וכמו תמיד אנחנו מצפים לשמוע ולדבר ולדון כאן באולפן על דברים חדשים, מפתיעים. בריאות הוא נושא שכל אחד חושב עליו, מרגיש אותו, דואג, מוטרד ממנו במהלך כזה או אחר של חייו או של בני משפחתו או של קרובים, ולכן אנחנו רוצים לדבר על הנושא הזה. בכל אחת מהשיחות נתמקד בנושא מסוים, והנושא שבחרנו היום לדבר עליו הוא "בריאות וכאב". השיחה הראשונה שלנו בנושא הזה של בריאות היתה כללית, והיא דיברה על "בריאות וחולי". אחד המאפיינים הכלליים הרחבים שתמיד פוגשים אותו כשמדברים על בריאות או על העדר בריאות הוא כאב.
ניצה, תני לנו כיוון שאיתו נתחיל את הדיון הזה על כאב.
ניצה: הכאב הוא משהו שבאמת מאפיין את רוב המחלות, את רוב המצבים של חוסר בריאות. כאב זה משהו שהאדם באופן טבעי תמיד מנסה להימנע ממנו. זאת אומרת, הוא תמיד רוצה לברוח ולהתרחק ממצב של כאב, הוא מנסה למנוע אותו בכל דרך אפשרית למעשה. למנגנון הזה יש תפקיד, סביר להניח שיש לכאב הזה תפקיד והשאלה הראשונה היא, מה התפקיד של הכאב בחיים שלנו?
קודם כל אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו מדברים על תופעה כלשהי, אנחנו צריכים לראות קודם את שורשה. השורש למערכת העצבים הוא כרגיל, כמו לכל המערכות, לכל החומר, לכל החיים ולכל הנבראים, הוא הרצון לקבל, רצון ליהנות. בגופים פרימיטיביים פשוטים, אין מערכת עצבים יש שם מין תנועות פנימיות של חומצות ותנועות חשמליות האופייניות למולקולות ואטומים, שכולם נמצאים באיזה תהליך.
עד כמה שהרצון של אותו יצור נעשה יותר גבוה, הוא מפתח בתוכו מערכות מיוחדות שדואגות לשלומו, לבריאותו, להרגשה טובה, לשלבים מתקדמים בלהרגיש טוב או רע. נניח יש למישהו רצון לקבל מפותח, אז בהתאם לזה המערכות שלו צריכות להודיע לו, מזה יהיה לך טוב, מזה יהיה לך רע, מזה צריכים לשמור, לזה כדאי להתקרב.
זאת אומרת, הרצון הפנימי מפתח מערכת בהתאם למה שהיא יכולה לספק לרצון את מה שהוא רוצה. באותו גובה שהרצון מפותח, מתפתחות ביצור מערכות מתפתחות למיניהן, ובמיוחד מערכת העצבים שהיא מערכת רב שכבתית. היא מערכת שקשורה עם מערכות אחרות היא מאוד תלויה במצבו של האדם, במצב הרוח הפנימי של האדם, ואלה כבר מערכות אחרות לגמרי שלא תלויות ממש רק במערכת העצבים.
אי אפשר להפריד בין המערכות, זה לא כמו שאנחנו לומדים באלופטיה שיש מערכת לימפה, עצבים, כלי דם ועוד. כולן קשורות זו לזו עד כדי כך, שאם נניח מצב הרוח שלי משתנה, אני לא יכול להרגיש כאב. לא רק שאני לא ארגיש כאב כשתגובה כלשהי מגיעה למוח ובמוח אני מנטרל אותה בהרגשה הטובה שלי, אלא אפילו במערכת העצבים, שצריכה להעביר לי כאב, יש כבר האטה של הסיגנלים האלו, שהם לא מגיעים אלי למוח. עד כדי כך.
זאת אומרת, המערכות הן מאוד מאוד מקושרות ביניהן, מורכבות, בכל הרמות. אנחנו רואים שאפשר לתכנת את מערכת הכאב, יש אנשים שבמשך החיים שלהם הרגישו כאב בתופעה כלשהי ואחר כך הם הרגישו בה תענוג, וההיפך זה תלוי בהתפתחות האדם, זה תלוי בהרגל שלו.
אורן: אתה יכול להדגים?
יש כל מיני פעולות. כמו באוכל שלנו, לדוגמא אם תיתן לילד מלח, פלפל, כל מיני תבלינים חריפים, בצל, שום, איך הוא יגיב? ואנחנו מרגישים בזה טעם ובלי להוסיף אותם אנחנו לא מרגישים בכלל טוב בחיים. מה שאני רוצה להגיד זה, שאי אפשר להרגיש טוב בלי כאב.
המערכות האלו של טוב ורע תומכות זו בזו. הכאב שומר עלינו, אם לא היה כאב לא הייתי מרגיש שהיד שלי חלילה נשרפת עכשיו או שמתפתח לי משהו בגוף. כל הכדורים שאנחנו לוקחים נגד כאבים הם בעצם נגד הטבע, כי בזה שכואב לי משהו הטבע רוצה להודיע לי על איזו תקלה.
כאב מתפרס לכמה רמות שקשה לנו לפעמים להבדיל בניהן, כאב פיסי, גופני ונפשי כאב מהעבר והעתיד כאב אצלי או אצל מישהו שאני אוהב או שונא. זאת אומרת, אנחנו מתחילים פתאום לצאת מהגוף שלנו ולהשתתף בכאב, או ההיפך מכאב, נניח שמחה, במערכות החיצוניות, עד כמה שהקשר שלי איתם הוא הדוק, לטוב או לרע.
כמו שאומרים, "מה לעשות לך שלשכן נעשה כפול?", "תוציאו לי עין אחת", יש הרבה אמרות כאלו, בדיחות כביכול, אבל זה אומר שהקשר במערכת הכאבים יוצא מגבולות הגוף שלי.
למשל אמא שמרגישה כאב כשכואב משהו לילדים. אלה תופעות מאוד רחבות, זאת אומרת אנחנו קשורים זה לזה במערכות הגופניות שלנו, אבל מערכת העצבים, מערכת הכאב זו מערכת מאוד משובחת, הייתי אומר מורכבת, ומגיעה לדרגות מאוד גבוהות, שעוברת מכאב פיסי, פיסיולוגי, לכאב נפשי ולכאב רוחני.
המערכת הזאת היא ממש רב גונית, רב שכבתית, וכל דבר בה משפיע על האחרים. מצב הרוח שלי משפיע על רמת הכאב. לדוגמה אני מגיע למישהו שהוא חולה, אפילו לתינוקות, לילד, שזו דוגמא מאוד טובה שאפשר לתת. נניח שהוא נפל, קיבל מכה, הוא בוכה אתה בא אליו, מתחיל לבלבל אותו הוא מפסיק להרגיש כאב. איך זה יכול להיות? זאת אומרת המערכות הן מערכות שיש בהן השפעה הדדית אלו על אלו.
אנחנו מדברים על ריפוי דרך כאב והרגשת הכאב והשמחה, זה דבר שאנחנו עדיין לא משתמשים בו כי כולנו בדיכאון, כל הציוויליזציה שלנו היא ציוויליזציה דיכאונית. פעם הדיכאון הזה היה עוזר לנו, הוא לא היה מוגזם כמו היום. הוא היה עוצר את האדם, מרגיע את האדם. הוא היה משפיע על האדם להתיישב נכון במקום שלו, לא להתערב מדי לאנשים אחרים כי הייתה בעיה של מגיפות וכל מיני בעיות.
עכשיו הדיכאון עבר, מהמערכות הגופניות למערכות נפשיות ואפילו רוחניות, שאין לאדם עתיד כביכול. אנחנו רואים, שהכאב של דיכאון מביא אנשים להתאבדות, לסמים, ממש למחלות. זה כאב.
כשאנחנו מדברים על כאב, אנחנו מדברים על מערכת של הרצון לקבל הכללי, שמרגיש את עצמו לא מנוצל, לא ממולא, לא מתמלא, זה הרצון לקבל בסופו של דבר, שמרגיש שרע לו קצת יותר ויותר בדרגות יותר ויותר גבוהות, בהרגשת העבר, ההווה, העתיד, בסיפוק מהעבר או מהעתיד שיכול להיות וכן הלאה.
אפילו רק דבר אחד, מישהו מחייך אלי ואומר, "זה יעבור עוד מעט, גם אצלי זה היה". "אהה", פתאום אני מרגיש פחות כאב. למה? הרי אלה עצבים, זו מערכת שהיא קובעת שכך וכך כואב לי משהו בגוף, והוא לא בסדר. לא. אנחנו רואים כאן שההתפעלות הנפשית והגופנית כל כך קשורות יחד, שאנחנו לא יכולים להבדיל.
הבעיה ברפואה המודרנית, שהיא מרגישה כנראה שהיא לא יכולה להרוויח מספיק מזה ולכן היא עוזבת את כל הטיפול הזה. אבל בהחלט אנחנו יכולים לטפל ברוב הבעיות, ברוב המחלות, על ידי השמחה, על ידי השפעה טובה, יפה, לתת לאדם הרגשה של עתיד יפה, פרספקטיבה נעימה.
ובטוח שבמחלות שקשורות למחלות המודרניות, כסרטן, מחלות לב, מחלות לחץ דם, סכרת, הכל תלוי קודם כל במערכות העצבים שם זו הסיבה לאי איזון במערכות אלו. יש שיטות שמלמדות לסבול את הכאב שיטות מזרחיות למיניהן, שהתפתחו במנזרים, בכל מיני קהלים סגורים. אני לא נתקלתי בהן, אבל קראתי על כך שהם היו מגיעים למצבים שהאדם לא מרגיש כאב אפילו שממש יכולים לחתוך אותו, לדקור אותו באיזו סיכה ארוכה בכל גופו. הוא יכול לייצב את עצמו בצורה כזאת שאין לו כאב.
זאת אומרת, הכאב זו הרגשה שלא תלויה רק בכל יתר המערכות, שאנחנו יכולים להשפיע עליו דרך מערכות אחרות, על ידי שמחה, על ידי השתתפות עם אחרים, אלא כנראה שאנחנו יכולים גם להרגיל את עצמנו. זאת אומרת שאין בזה משהו אבסולוטי, איזו דרגת כאב שמכאן והלאה אני מסוגל, או לא מסוגל, מרגיש כאב, או לא מרגיש.
צריך גם להבין שהכאב בעצמו מתחיל מהמצבים שאני מרגיש את עצמי. אני עכשיו יושב בכורסה אני יושב עם הגב שלי על הכורסה, זה כאב או לא כאב שאני מרגיש, שאני נמצא בגבולות, שאני נמצא עם הידיים שלי על השולחן ועל הכיסא, שאני מחזיק את הכוס, שאני מרגיש את עצמי מיוצב? זו גם הרגשה שקצת יותר מכך היא כבר כאב, קצת פחות מזה זו הרגשת הנוכחות.
זאת אומרת, שהגבול הוא מאוד דק בין הכאב והרגשת המציאות הרגילה, שזה קצת יותר לוחץ עלי, זה כאב, קצת פחות לוחץ, אני מרגיש את עצמי לא נוח, לא ברור, לא בטוח, אני כאילו בערפול חושים. בכל החושים שלנו, בסוף כל חוש וחוש יש הרגשת כאב כביכול, ובגבול בין נעים ולא נעים, שם, באמצע ממש בין זה לזה בכל חוש וחוש, נמצא המצב הנוח, הטוב.
מהנקודה הזאת גם לכיוון אחד וגם לכיוון שני, אני כבר מרגיש שמשהו לא בסדר. אנחנו לא יכולים לאבד את החושים, כמו שדיברנו על התבלינים, כמו ברגשות. בחור חי עם בחורה, הם חייבים לפעמים להיכנס למריבות מה קרה? למה אי אפשר לחיות כמו "שני מלאכים על ענן וורוד"? הם לא יכולים הם חייבים להרגיש את הגבולות של עצמם ועד כמה שהם נכנסים זה לזה, זאת אומרת, בלי כאב ביניהם הם לא יכולים.
אפשר לראות את זה בתינוקות בשבילנו אלה דברים הרגילים נניח, בשבילם זה כאב, כל דבר ודבר.
נניח שאנחנו נכנסים איתך לסאונה ואתה מבקש ממני שאני אקח מין מברשת חזקה ואשפשף אותך, כמו שנהגו הרומאים, איך תעשה את זה לתינוק, שאצלו סף הגירוי. קטן.
אנחנו חייבים לעשות קצת כאב זה לזה, בלי זה אנחנו לא מרגישים אחד את השני. זה מה שאני רוצה להגיד. אפילו בכל מיני יחסים, קרובים ורחוקים, בדברים הכי אינטימיים. בכל דבר הכאב מעביר לנו מידע מאוד גדול, כמו דקירה חשמלית שדרכה אפשר להעביר הרבה מידע, מגע מאוד ברור.
ניצה: האם הכוונה להעביר תחושה, חישה, סנסורים?
כן. זה ים של דברים. כל יסוד הבריאה זה כאב. כי בלי הרגשת הכאב אנחנו לא נשלטים, לא בעצמנו ולא בבריאה ולא באחרים. אנחנו הכול שוקלים בפחות או יותר כאב. בתענוג אין לנו שליטה, אין לנו יכולת לשקול את התענוג. בכאב כן.
תכנס למשך כל ההיסטוריה האנושית מה שאנושות יצרה, בספרים, בסרטים, בכל מיני יצירות שלה וכן הלאה. בכל דבר יש 99% כאב, אולי 1% זה איזה צחוקים פשוטים שלא מתייחסים אליהם בצורה רצינית. דרך כאב אנחנו מרגישים את העולם. דרך כאב אנחנו מרגישים יחסים אלו עם אלו, זה עם זה.
יחסים בין בני אדם, מידות הקשר ביניהם, בעל, אישה, ילדים, שכנים, רחוקים, קרובים, הכול זה דרך מידת שמחה או כאב, עד כמה אנחנו בעצם משפיעים או בכמה אנחנו שולטים כל אחד על כאב הזולת. במה אני יכול לשלוט עליך אם לא על זה, אם אני מרגיש בידיים שלי את היכולת להכאיב לך? רק על זה. אז אתה שומע, אז אתה נכנע, במידה הזאת אתה נמצא תחתיי. מערכת כאבים, יכולת לגרום כאב, זה בעצם נמצא באגו שלנו באחד כלפי הזולת.
במילה הזאת, שאמרתם "כאב", נגעת בכל מה שיש לאדם. כי אנחנו, שוב, כמו שהתחלנו בזה, אנחנו הרצון לקבל, והרצון לקבל הוא זה שמרגיש מילוי, או שהמילוי הזה יורד עד האפס, אז הוא מתחיל להרגיש כאב. והעיקר בשביל הרצון לקבל לכן, רק לא להיות ריק, רק לא להרגיש את הכאב.
ניצה: מהזווית שלך יש הבחנה בין כאב לבין סבל, האם יש הבדל בכלל בין הכאב לבין סבל מהזווית הזאת?
זה הכול תלוי על איזו רמה אנחנו מדברים. כי בסבל, אנחנו מדברים כבר על מערכות שהן יותר קשורות להבנת המקור של הכאב. שהופך להיות גם כאב רוחני, כאב סיבתי, שאני סובל כאדם, מסיבת הכאב ולא רק מהרגשת הכאב. יש בזה הרבה רגשות אשמה, רגשות של תלות במישהו או תלות הדדית. הסבל הוא יותר שייך להרגשה נפשית מאשר פיזיולוגית.
ניצה: אנחנו רואים שבאמת בטבע, שזה כל ייסוד הבריאה, הדברים הכי טבעיים, כמו לידה, צירי לידה, התפתחות, כאבי גדילה, הם איכשהו כרוכים בכאב.
הכול כרוך בכאב.
ניצה: אבל למה זה צריך להיות כך?
כי לידה עצמה, זאת אומרת, לא הלידה הגשמית, אלא בכלל לידה של כל מצב ומצב, נובע מזה שלהיות במצב הקודם, להישאר בו אפילו רגע אחד זה סבל גדול, זה נקרא "צירי לידה" אם מדברים על הלידה הגשמית, ואני חייב לעזוב את זה, זאת אומרת, אני נמצא בסבל עצום, אני לא מסוגל להחזיק בזה. כלומר, אותו הסבל, אותו הכאב, הוא בעצם צירי הלידה האלו שאני מרגיש. ולא צריכים ללחוץ עלי מבחוץ, אני מרגיש את עצמי שאני פשוט קופץ משם, מהמצב הקודם, ומגיע למצב הבא. זאת אומרת, הכאב הוא זה שמכוון אותי ממצב למצב.
ולכן בכל דבר, מהתפתחות הר געש, גם זאת לידה, ועד הלידה הרוחנית שלנו, הכול בא על ידי הרגשת החיסרון במצב הנוכחי. זאת אומרת, הכאב, הוא זה שמכוון אותי. הוא לא סתם כאב, הוא גם מכוון אותי למצב שבו זה ייפתר.
אורן: די ברור שכשיש כאבים בגוף, זה בא כנורת הזהרה, להתריע על בעיה. אבל יחד עם זאת אנחנו מאוד לא אוהבים את הכאב. למה יש דואליות שמצד אחד, מנגנון התרעה זה משהו שהוא לטובתי, ומצד שני, תחושת הכאב היא משהו שאני לא אוהב, שאני סובל ממנה? שני דברים הם בסתירה פנימית? למה כשאני מכניס את היד שלי לאש, אז יש לי כאב ואז אני מבין שיש פה סכנה ואני אתרחק?
אלא מה?
אורן: זה דבר חיובי, נכון, ומצד שני אם תבוא אלי כשיש לי כאבים כלשהם אז אני אגיד לך שאם יש לך פטנט לקחת ממני את הכאבים, אני מאוד אשמח. למה אנחנו כבני אדם, כיצורים חושבים, תבוניים, שמבינים שמנגנון הכאב בא לשרת בסך הכול לטובתנו, היינו מאוד שמחים שלא יהיה כאב?
כי אנחנו לא מספיק חכמים.. האגו שלנו הוא יותר מפותח מזה של חיות. חיות בצורה אינסטינקטיבית מטפלות בכאב בצורה נכונה, ואצלן אם הכאב נמצא ברף שממית אותם, אז הוא ממית אותם. אנחנו, מפני שהאגו שלנו גדל מעל רמת החי, ולכן אנחנו נקראים "המדבר", רק על ידי האגו המוגדל, אז אנחנו התחלנו לפתח מיד כל מיני צורות איך לטפל בכאב.
אם היינו יכולים לטפל בכאב רק בצורה שמרפאים אותו, זאת אומרת, בצורה כזאת שהכאב היה מצביע על המחלה ואז היו מטפלים בשורש, מה טוב. אבל מפני שאנחנו אגואיסטים, ולא חשוב לנו מה קורה מחר, אלא שלפי האגו שלנו אנו רוצים ויותר חשוב לנו מה שיקרה היום, ולא חשוב לנו מה שיקרה מחר. השכל שלנו הוא סך הכול משרת את הרגש, את הרצון, אז אני מפתח מיד עד כמה שאפשר, מערכות, תרופות, אמצעים כדי לא להרגיש כאב. מה יהיה מחר? מה שיהיה. וכאן אנחנו רואים עד כמה שאדם קצר ראיה.
אמנם כשזה כבר בלתי נסבל, אז אנחנו רואים, האנושות קמה נגד עישון, אולי תקום פעם נגד כל מיני דברים אחרים שאנחנו משתמשים בהם, אבל לא בטוח שזה יקרה ושזה יעזור.
הבעיה שלנו, שמפני שהאגו שלנו הוא אגו מקולקל, ובמיוחד שהוא אגו אישי, אינדיבידואלי, לכן אנחנו לא רוצים לתקן את סיבת הכאב, כי בסופו של דבר כל סיבת הכאב היא חוסר הקשר בינינו. אנחנו מרגישים כאב בסך הכול כתוצאה מניתוק בינינו, כגוף אחד שהיינו, ופתאום האברים התחילו להתנתק זה מזה. וכל אבר שלא מקבל מאברים האחרים את האספקה שלו ולא מספק להם מה שהוא צריך, לא נמצא בקשר הנכון עם כל יתר האברים, כל אחד ואחד מבני האדם, שהוא כאבר בפני עצמו, אז מזה באו לנוכל הכאב, כל הבעיות וצרות. ואנחנו לא רוצים לטפל בזה, כי זה נגד האגו שלנו.
ולכן אנחנו מעדיפים להרגיע את הכאב. כמו שהיום אתה רואה שהאנושות כולה סובלת מהמשבר, ואנחנו לא רוצים לתקן את המשבר, ולהתחבר בינינו. אנחנו מחפשים ממש איך אנחנו יכולים לעשות, כל מיני דברים, רק לא לטפל בשורש.
ולפי המאמרים, ולפי מה שמתקיים, אני רואה שכבר יודעים, המון אנשים יודעים שזה שורש הבעיה, חוסר החיבור הנכון בין בני אדם. לא מגיעים לזה, לא מטפלים בזה, כי מה שמתפתח בנו, לא סתם רצון ליהנות, אלא הרצון ליהנות האגואיסטי שחושב רק על עצמו ולא יכול לקבל בחשבון את כול יתר בני האדם או חלקי המערכת שלו.
ניצה: עשית השוואה בין הכאב, ברמה שאדם חווה לבין ההתפתחות שהוא עבר. אבל כאב תמיד היה מנת חלקנו במציאות שלנו. האם יש הבדל בין הכאב של פעם לכאב של היום?
פעם, הכוונה היא שלא היינו?
ניצה: בעבר תמיד היה כאב. האם אתה רואה שינוי על ציר הזמן של ההתפתחות האנושית, מהתפיסה שלך?
האנושית בלבד, לא קופים.
אורן: בני אדם התפתחו במשך עשרות אלפי שנים. האם אתה רואה שינוי לאורך ההיסטוריה האנושית בין כאבים שפעם הרגישו בני אדם, לבין כאבים שהופיעו אחר כך והיום? אמרת שהכאב זה דבר יסודי בחיינו, איך אתה רואה את התפתחות הכאב בהיסטוריה האנושית ולאן זה הולך?
שהכאב יהיה מורגש מעכשיו ולעתיד
הבעיה היא שיש הבדל מאוד גדול בין התקופה עד המאה העשרים, ומהמאה העשרים והלאה. עד מאה העשרים אנחנו התפתחנו בצורה אינדיבידואלית אישית, כל אחד בצורה בדידית. וכל אחד שהרגיש כאב, הרגיש כאב גופני שלו ובכלל לא היה קושר את זה עם האומה, ועם העולם, ועם התפתחות הרוחנית, כל אחד כבהמה מתפתחת, כי היינו מתפתחים באמת בצורת דומם, צומח וחי של דרגת האדם.
במאה עשרים הגענו לתחילת המערכת שהתפתחנו בגובה, האדם שבאדם, ואז המערכת הזאת התחילה להיות אינטגרלית. כולנו התחלנו להתקשר זה עם זה, התחלנו לגלות את העניינים האלו שפתאום אנחנו קשורים זה לזה בכל העולם, לא רק במסחר, בתעשייה ובמערכת בנקים ובכלכלה, אלא מה שחושבים שם, חושבים כאן וזה לא בגלל האינטרנט, אלא פשוט פתאום המוחות שלנו, פתאום הרצונות שלנו, פתאום משהו כאן מתגלה שקושר את כולנו יחד. אנחנו התחלנו לחקור את התופעה הזאת, התחלנו להרגיש ולהבין שאנחנו יותר מקושרים.
קודם זה לא היה מורגש, קודם כל אחד היה יכול לחיות במקום שלו שם בעולם, ולא איכפת לו מאחרים, הוא אפילו לא ידע שהקשר קיים. היום כל אחד ואחד יודע מה קיים שם, מה קורה שם, וכן הלאה. כך תדבר עם אלו שבאפריקה או עם אילו שבדרום אמריקה. דברתי עם אינדיאנים באנדים, הם ממש מדברים כמו ב- wall street, ממש כך. זה בא מהבנת המערכת הפנימית. שכולנו קשורים יחד לאותה המערכת, כמו שאתם אומרים על מערכת העצבים, מערכת הכאב, אז כולנו כך.
עכשיו האופנה לדבר על חכמת ההמונים, מאיפה זה בא, למה, זה לא היה קודם? זה לא היה קודם. עכשיו גילינו? עכשיו גילינו כי זאת תוצאה חדשה מפני שאנחנו עכשיו נכנסנו לקשר בינינו, לכן מגלים תופעה חדשה. קודם לא הייתה התופעה הזאת. לא שלא גילינו אנחנו, אלא היא לא הייתה קיימת, לא היינו כל כך מקושרים בינינו.
אורן: לאן זה לוקח את הכאב מהמאה העשרים והלאה?
קודם היינו מרגישים את הכאב, כל אחד בתוך בהמה שלו.
אורן: מה זה "בהמה"?
הגוף.
אורן: הגוף הפיזי?
כן.
אורן: בגוף. אז קודם הרגשנו בגוף הפיזי.
אני בסך הכל מצביע על הפיזיולוגיה שלנו, הגוף שייך לעולם החי. וכמו כל חי היינו מרגישים כך, מחלות שקשורות לעצבים היו אופייניות רק למשהו גבוה, נניח למלוכה, לכל האנשים שנמצאים במעמד הגבוה, וגם בקושי.
היום אנחנו רואים שזה נוגע לכולם. אותן מחלות, הדפרסיה, הפיצול, כל סוגי ההרגשות השונים, פחדים וחרדות, עבר הווה עתיד, אני קשור עם העולם. אדם לפני מאה או מאתיים שנה לא היה תלוי, לא שלא היו כאלה, לא הייתה לו מערכת מפותחת בפנים לחשוב על כך. הוא לא יכול היה לתאר את הדברים האלה. זה כמו שכלב חי אצלי בבית, אני צופה אם יהיה לי מחר טוב או רע והוא לא, הוא כן מרגיש זאת אולי לפי מצב הרוח שלי כחי מחי, אבל לא את מה שאני עושה.
היום אנחנו קשורים יותר, מפותחים יותר. הפיתוח שלנו, ההתפתחות שלנו, היא לא דרך התפתחות אישית, אף אחד לא מתפתח כאן בצורה אישית, אלא בגלל שאנחנו מקושרים יותר בינינו מתגלה רשת הקשר בינינו. זה מה שקרה גם מדור לדור, אבל אז הרשת הזאת התפתחה בדרגות דומם, צומח וחי, של האנושות, ועכשיו מתפתחת דרגת המדבר של האנושות, דרגת האדם. ובזאת אנחנו נעשים דומים לטבע הכללי האינטגרלי.
אורן: אז לאיזה כאב זה לוקח אותנו?
עכשיו אנחנו מרגישים את הכאב אחד של השני, זאת הבעיה. זאת אומרת, הכאב שלי עכשיו מוכפל, אם אני רוצה או לא רוצה, פתאום אני מרגיש ש"משהו קורה". או ההפך, איזה שמחה, או איזו הרגשה שמשהו אולי יקרה. מאיפה זה בא? מהמערכות החיצוניות. החיות מרגישות דברים כאלה רק מהטבע, שהולך לבוא צונאמי או התפרצות של הר געש הן מרגישות מהדרגות של הטבע. אני מרגיש דברים כאלה דווקא מהדרגות של האדם, כי אני קשור אליהן. אני לא יודע, פתאום אני קם במצב רוח טוב, או במצב רוח רע, איך זה קורה? תסתכל על החיות, יש שינויים כאלה מיום ליום? יש לה אופי מסוים, יש הבדל בין חיה לחיה, אבל האופי קבוע. אצלי, אני לא קבוע, פתאום אני מרגיש את עצמי כל הזמן נזרק ממצב למצב.
אורן: למה אני קם במצב רוח רע?
כי כל העולם משפיע עלי, כי אני פתאום קשור אליו. למה פתחנו מערכות כלי תקשורת והתקשרויות שונות? כי אני מרגיש שאני חייב למלא את עצמי, בלי זה אני מרגיש שחסר לי, עד כדי כאב.
אורן: אז מה יצא?
יצא שפתאום זה עלי.
אורן: זהו, אז "נדפקתי".
כן ודאי, אבל אני לא יכול לעשות כלום, אני לא יכול לחתוך את המערכת. והמערכת תמשיך לסגור אותנו יותר ויותר יחד. עד כדי כך שממש הכאב שלי והכאב שלך, יהיו היינו הך, עד כדי כך נרגיש. איך אני אתרחק ממך? אני לא יודע. איך אני אחתוך את הקשרים האלה? אני לא מסוגל.
אורן: אז מה עושים?
רק להפוך את זה לטוב.
אורן: מה פרוש להפוך את זה לטוב?
את זה אני כבר לא יודע, הרופא ירפא.
אורן: לא הבנתי, הבדלת את המאה העשרים, שמהמאה עשרים והלאה זאת רמת הקשר בין האנשים. הבנתי שנוצרה בינינו רשת קשר וכולנו מקושרים.
כן, ממש כמו במערכת העצבים, במערכת הכאב. עד כדי כך.
ניצה: את הקשר בינינו אנחנו מרגישים במערכת העצבים?
לא. אנחנו מרגישים בכל הרמות. אבל יותר קל לאתר אותם כמו שמציירים אדם ובתוכו מערכת העצבים, שבה קצה העצב מגיע לכל תא ותא, כך גם אנחנו קשורים בינינו. זאת מערכת מאוד מרשימה. אז כך אנחנו קשורים וזה מתגלה לאט לאט, לא מיד עכשיו, אלא המערכת מתגלה בהתאם ליכולת שלנו לרפא את עצמנו. נותנים לנו תמיד מגילוי המערכת בהתאם לעד כמה שאנחנו מסוגלים לרפא, זאת אומרת, כדי שאנחנו תמיד נהיה בבחירה חופשית.
אורן: לפי התפיסה שלך החיים מהיום והלאה הופכים להיות יותר כואבים. למה? כי כל אחד סופג את הכאבים של כולם. נניח אנחנו שלושה, עד היום היה לי כאב של בן אדם אחד, של אורן, היום העמסת עלי גם את הכאב של שניכם, מה עושים עם זה?
הכל כדי לחייב אותך לסדר איתנו מערכת יחסים. משום שאתה בטוח תלוי בנו, איך אתה תדאג כך שגם לנו יהיה טוב. אחרת יהיה לך רע. מה תעשה? שיהיה לכולנו טוב, כולנו שווים, נכון שכולנו תלויים זה בזה, אבל תלויים ביחס טוב. כל אחד יהיה מעוניין. למה? כי אחרת הוא יסבול. לא עבור עצמו.
אורן: עבור כולם.
פי שלוש, ודאי.
אורן: אומרים שלכל מטבע יש שני צדדים, עד עכשיו ציירת לי את הצד האפל של הירח. אמרת לי שאם עד לפני כמה עשרות שנים הכאב שכל בן אדם התמודד אתו במהלך חייו היה כאב פרטי, בתחומו, בגבולו, ופתחנו כל מיני טכנולוגיות ושיטות איך להתמודד עם הכאב הזה, היום אנחנו נכנסים למציאות יותר ויותר מקושרת שבה כל פריט, נניח אנחנו שלושה, אז אני סופג את הכאב של כולם. ואמרת שזה בא כדי לאלץ אותי לדאוג לכם, בעצם למה זה בא? לפורר את הגבול של הדאגה שלי לכך שלי לא יהיה כאב ומעכשיו אני אצטרך לדאוג שגם לניצה ולך לא יהיו כאבים?
בטוח.
אורן: כי הם יבואו אלי, לחצר שלי. נניח שכך אני אפעל. יש לכך גם צד חיובי?
וודאי, כמה שתשפיע עלינו טוב, תקבל בחזרה את הטוב הזה פי שלוש.
ניצה: אתה בעצם אומר שקודם הכאב היה פרטי, אישי, ועכשיו הוא נהיה כאב.
אינטגרלי.
ניצה: כאב כללי, הדדי, קולקטיבי. אבל בכל זאת כפרט מה אני יכולה לעשות כדי לתרום למצב הזה?
את סובלת עבור כולם, או נהנית עבור כולם.
ניצה: כרגע אני סובלת עבור כולם. מה אני יכולה כפרט לעשות במצב הזה?
להשפיע על כולם טוב.
אורן: את כולם אני לא יכול לתפוס. נניח שלושתנו, אנחנו מקושרים, ולך חס ושלום יש כאב, פתאום הוא בא אלי, הוא אצלי. אמרת שהכאב בא אלי כדי שאני אתחיל לחשוב על כך.
קודם כל כשהוא בא אליך, יותר קל לי.
אורן: לך?
צרת רבים חצי נחמה.
אורן: בסדר. אבל עכשיו מדברים עלי.
זה ממש מורגש כך, זאת אומרת, לכאב אין מדידה בפני עצמו, אני לא מודד אותו עם איזה מכשיר. אלא אם פתאום הכאב שלי עובר אליך, או לניצה ולעוד כמה אנשים, אני רואה שכולם סובלים, ואצלי בצורה פסיכולוגית המדיד שלו יורד.
ניצה: נהיה יותר קל, זאת אומרת, שאתה צריך לראות שאנחנו גם נמצאים בזה.
כן, הוא יורד לחצי.
אורן: אצלך?
כן.
אורן: בינתיים אני קיבלתי את החצי הזה אלי.
כן.
אורן: עכשיו יש לי את הכאבים שאורן הכיר עד היום וגם משהו משלך. נניח שגם אצלה חס ושלום יש כאב, אז עכשיו אצלי יש מדף של כאבים?
למה "חס ושלום"? שיהיה. יהיה לנו יותר קל.
ניצה: הכאב מתחלק בין כולנו?
אורן: בואו נדבר רק עליי כי זה מבלבל אותי. יש אני, לה יש איזה כאב, לך יש איזה כאב, פתאום הם הגיעו אליי. יש לי את הכאבים שלי, יש לי כאבים של ניצה ויש לי כאבים שלך.
כן.
אורן: עכשיו אמרת שיש לי יכולת לעשות משהו שלא יהיה לכם כאב, יש בידי, כמו שקבלתי אליי את הכאב הזה מכם.
אתה בא אלינו ואתה אומר "למה שכולנו נסבול? בואו נעשה את ההיפך." למה? כי סך הכל אנחנו סובלים מפני שאף אחד לא רוצה להיות קשור עם האחרים. אם אנחנו נהיה קשורים אחד לשני, אנחנו נהפוך את הכאב לשמחה, לבריאות, לשלמות. לָמה? כי מה הסיבה להרגשת הכאב, מה השורש של הכאב? מכך שאנחנו נחתכים זה מזה.
בואו נקשור את עצמנו בצורה הנכונה, נשלים זה את זה. זה דומה לכך שאני יכול לשבת על הכיסא ולהרגיש שאני יושב, הכאב הזה, הוא כאילו לא כאב אבל זה בעצם כאב, כי אני מרגיש בקצה העצבים שלי לחץ מהכיסא או מהשולחן, זה נותן לי את הרגשת היציבות במצב. אם יהיה יותר לחץ זה יכאב, כמו טייס במטוס שטס במהירות יותר גדולה ממהירות הקול, הוא מרגיש לחצים גדולים מאוד. זה לא שאני מרגיש נוח בכורסא שלי, הוא מרגיש מכך כאב. מה שאני רוצה להגיד, זה שכל הכאב בא מהרגשת הגבול.
אורן: כן.
ואם אין גבול, אין כאב.
אורן: אין גבול בינינו?
אין גבול בכלל, גם לא בינינו. אני מדבר בצורה כללית. אם אין גבול, אז אין כאב. כאב בא מזה שיש גבול, שיש חוסר. או חוסר מצד האור להתפתח בתוך הכלי, או חוסר מצד הכלי לקבל את האור. הרגשת הגבול, היא מקור לכאב.
אורן: איך אני מבטל את הגבולות בינינו?
בעל מנת להשפיע שאתה עושה. אתה פותח מייד את עצמך לכולם ולא מרגיש כאב. הכל עובר דרכך בצורה חופשית. חסר לך "חפץ חסד", תכונת הבינה.
אורן: אם יש גבול, והלחץ עובר את הגבול, אחריו מתחיל להיות מורגש הכאב. זאת אומרת, המַפְתֵחַ לביטול הכאבים, זה ביטול הגבולות.
כן.
אורן: אמרת שאנחנו פרודים וכל אחד כאילו סגור בתוך הגבולות שלו. מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו? האם כשלא יהיו בינינו גבולות, הכאבים האלה לא יורגשו? איך עושים זאת?
מה הם התיקונים? כמו שכתוב במסכת שבת, להפוך את רשות היחיד לרשות הרבים.
אורן: איך אפשר להגיד זאת במילים פשוטות יותר?
אין גבולות.
ניצה: עד עכשיו בעצם, כמו שתיארת קודם, אמרת שהאדם התפתח בצורה אינדיבידואלית, והוא דווקא כן פיתח גבולות.
ודאי, כל הזמן. כך אנחנו בונים את הכל בחיים שלנו. רואים איך האמריקאים ואיך האנגלים פיתחו את עניין הפרט.
אורן: אני מושבניק. נולדתי בעמק חפר. כשאני הייתי ילד לכל בית, לכל חצר, לא היה משהו שתוחם אותה. היום, כל בית חדש שבונים במושב, יש לו גדר בגובה כזה שאתה לא רואה מה יש אחריה.
ניצה: קודם בונים את החומה.
אורן: כן והיא בגובה כזה שאתה פשוט לא רואה מה ששם קורה, זה איזה מבצר. ופעם זה לא היה כך. אבל הדימוי הוא יפה ומקסים, הבנתי אותו. אבל אני עדיין לא מצליח לקשור את זה לעניין הכאב. הבנתי, שהקשר בינינו הולך ומתגבר, ושהקשר מביא אליי את הכאבים שלכם. אבל מה עכשיו, מכאן והלאה, אני יכול לעשות, כדי שלא יהיו כאבים בחיי, שזו מטרתי בעצם?
אני אבהיר זאת. בעבר לא היינו מרגישים שאנחנו נמצאים במערכת הכללית, במערכת המשותפת, האינטגרלית, ולכן לא הרגשנו כלל את הכאב הכללי. כשהמערכת האינטגרלית התחילה להתגלות, התחלנו להרגיש גבולות, בגלל שאנחנו אישיים, בדידים, אגואיסטים, אינדיבידואליסטים, פרוטקציוניסטים. התחלנו להרגיש הבדל בין המערכת האינטגרלית, שרוצה לקשור אותנו יחד, לבין כל אחד מאיתנו, שבתוך היחד הזה רוצה להישאר מפורד, כמו בכוורת, כמו בחלקים המפורדים של הכוורת.
ניצה: תאים מפורדים.
כן. כל אחד מרגיש את עצמו בפנים לבד. זה שלי פרטי ועזוב אותי. אנחנו פיתחנו חוקים מוגדרים מאוד. האנגלים עשו זאת בצורה מוצלחת מאוד. באמריקה, הפרט הוא הדבר החשוב ביותר. עכשיו הכל נשבר. בין אם רוצים או לא, המערכת הזאת מתגלה ומתחילה לשלוט. אנחנו מתחילים להרגיש, מצד אחד, עד כמה שאנחנו תלויים זה בזה, ויכולים לגרום כאב זה לזה, ומצד שני, עד כמה שאנחנו לא רוצים להיות תלויים זה בזה. נוצרה התנגדות, התנגשות בין שתי הגישות, כשהטבע מצדו סוגר אותנו ולוחץ עלינו להיות יחד, ואנחנו, מצידנו, להיפך, רוצים להיות כל אחד בפני עצמו.
סך הכל, זה מה שאנחנו שומעים בטלביזיה, על האזרח הטוב, שתורם למדינה, על האנשים שלא עושים רע לאחרים, או "חפים מפשע". איך יודעים מה זה פשע או חפים מפשע? אם אתה אגואיסט, ולא משתתף באותה מערכת עם כולם, זה אומר שאתה נמצא ממש בתוך הפשע. מה זה אומר שאתה חף מפשע? כלפי אילו חוקים אתה בודק זאת, לפי מה שבא לך לחשוב? כלפי האגו שלך נקרא שאתה בסדר.
לכן עכשיו, מתוך ההתנגשות של שתי המערכות האלו, מתגלה הכאב. וודאי שאנחנו נסבול יותר ויותר. ולכן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להתאים את עצמנו למה שהטבע מחייב אותנו. הטבע בטוח ינצח.
אורן: ואז לא יהיה כאב?
ואז לא יהיה כאב, כי הכאב נובע מהשגת הגבול, כשאני לוחץ עליך, אתה עלי, והטבע לוחץ עלינו. תִפְתָח, ואז לא תרגיש כאב. לפעמים, כשאנחנו נמצאים בהתכתשות ובשנאה אחד כלפי השני, ומישהו פתאום בא ובכמה מילים בינינו פותר את הבעיה, אז הכל נעשה יפה וקל, אנחנו כבר יכולים לראות אחד את השני, ופתאום הכל ניגמר, הגבול נישבר, נעלם. זה מה שאנחנו צריכים, ואז אין כאב, גם בצורה פיזיולוגית, גם בצורה נפשית ורוחנית. זאת הבעיה בסך הכל.
אורן: האם מחכה גם משהו טוב, בפירור הגבולות האלה בינינו?
האור מתחיל להתלבש בכלים, כי אתה נותן לו מקום להתלבשות. במקום כאב וחוסר כאב, אתה עובר למילוי, לבריאות ולשמחה. תלוי על איזו מערכת אנחנו מדברים, פיסיולוגית או נפשית.
אורן: לפי המודל של שלושתנו שתיארת קודם, הכאבים שלכם עוברים אלי, ומכריחים אותי לפורר את הגבולות בינינו כדי שאצלכם לא יהיה כאב. אם אני מפורר את הגבולות ביני לבינך אז הכאבים שלך עוברים?
ודאי שכן.
אורן: למה?
כי הגוף הוא משותף. במערכת האנושית יש אנשים שלא מבינים מה שהם עושים, ילדים, תינוקות, נשים וכולי. ומי שצריך לעבור ולעשות את ההבראה אלה היהודים, ישראל.
אורן: אם הצלחתי לפורר את הגבולות האלה, האם עכשיו אתם מביאים לי דברים טובים, או שרק רע אתם מביאים לי?
לא אנחנו מביאים לך. אף אחד לא מביא לך כלום, אלא אתה מרגיש שאתה לא נמצא בקשר הנכון איתנו. אתה מרגיש את הבעיות שלך, לא את הבעיות שלנו. בסך הכל כשדברנו, שאנחנו מעבירים לך את הבעיות שלנו, הכוונה הייתה שלא אנחנו מעבירים לך את הבעיות, אלא שאתה מרגיש עד כמה שאתה לא מקושר נכון איתנו. זה הקלקול שמתגלה.
ככלל, אף אחד לא מרגיש את הכאב בתוך עצמו, בתוכו. אף אחד. מה שאנחנו מרגישים עכשיו זה את הכאב הרוחני, שנובע מחוסר הקשר הנכון בינינו, ולא את הכאב הגשמי, האישי, האינדיבידואלי, מה שהיינו מרגישים עד לפני נניח מאה או מאתיים שנה. אז היו כאבים גופניים פשוטים בלבד, והאנשים היו מתים לפני שהיו מרגישים משהו.
אורן: ואם יהיה בינינו קשר?
אז הסיבה לכאבים תעלם, כי הסיבה לכאבים היום, היא שאנחנו לא מקושרים נכון. לפי פקודת הטבע, אנחנו כבר חייבים להיות מקושרים.
(סוף השיחה)