חיים חדשים
שיחה 552
חזון ישראלי חדש
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.04.15 – אחרי עריכה
-
אורן: אנחנו היום רוצים לדבר על חלום, על חזון, על אופק, על תקווה למדינת ישראל. אנחנו נמצאים כאן כמה עשרות שנים מאז שהמדינה הוקמה, החלומות קצת התנפצו, אין כבר משהו שמאיר באופק, שאפשר למסור את עצמך אליו וללכת עליו. דאע"ש דווקא נראה כחלום, שתופס לו הרבה נפשות בארצות המערב. ופה בישראל חסר לנו חלום, משהו שיחזיק אותנו, שילכד אותנו, שיחבר אותנו, שייתן לנו תקווה ושמחה. זה מה שננסה להגדיר כאן היום, חלום ישראלי חדש.
ניצה: כשהמדינה הזאת הוקמה, הייתה התלהבות, הייתה התרגשות, הייתה הרגשה של חלוציות, של משהו חדש שעומד בפתח. התקבצו לכאן יהודים מכל העולם, עזבו מאחוריהם בתים, עסקים. חלקם היה במצב הרבה פחות טוב, זה תלוי באיזה שלב הם הגיעו. אבל הייתה התלהבות, היה חלום, היה חזון, והייתה מטרה.
לפני מספר ימים יצאתי לטייל בארץ, והגעתי ל"מושבת כינרת". זו אחת המושבות הראשונות, שהגיעו אליה עולים עוד בתקופת העלייה השנייה. ועד היום חלק מהבתים שהם בנו הם כמו מוזיאונים. עברתי שם, וממש יכולתי להרגיש את השמחה ואת ההתלהבות שהייתה, למרות שהתנאים הפיזיים היו מאוד מאוד קשים. הרבה מאוד מהם חלו ואפילו נפטרו מצהבת, ממלריה, מכל מיני מחלות שחיכו להם פה. זה היה משהו שהם לא ציפו לו, הרי הם עלו לכאן ולא בדיוק ידעו מה הם הולכים לפגוש.
המציאות הפיזית הייתה מאוד קשה. הם חיו חיי הישרדות. אבל יחד עם זאת, היה להם לב מתרגש, חלום, היה בשביל מה להתעורר בבוקר, הייתה שמחה. הם היו עובדים בבוקר, ובערב היו יוצאים לרקוד ברחובות. הרבה שירים נכתבו, הרבה שירים רומנטיים נכתבו בזמנו על ארץ ישראל והאהבה למדינה הזאת. אפשר היה אז להרגיש, שיש פה משהו שבונה, שבא לבנות ולהיבנות. הוא בא לעשות איזו פעולה ודרכה ממש לבנות את עצמו. זה מה שהיה אז.
וכשאני מסתכלת היום על המצב שאנחנו נמצאים בו כרגע, במיוחד על הדור הצעיר, כאילו התקווה נעלמה והחלום התפוגג, ולא נראה באופק חלום חדש. לא ברור לגמרי לאן צועדים. השמחה וההתרגשות הן כבר נחלת העבר. והיום כשמסתכלים על המצב הנוכחי, זה מצב שקשה אפילו להגדיר אותו. אין בשביל מה לקום, אין בשביל מה לעשות, לא ברור לאן זה מוביל. ולכן לא פלא, שלהרבה מאוד צעירים קל מאוד לקום ולעזוב את הארץ. אפילו אין התלהבות כבר להתגייס לצה"ל כמו שהייתה פעם. הגאווה הישראלית, הצברית הזאת, כמו שפעם היה את המיתוס של הצבר, גם זה לאט לאט הולך ונעלם.
ואני שואלת את עצמי לאן פנינו? מה באמת החלום שיכול לעורר אותנו, להחיות בנו שוב מחדש את אותה רוח ישראלית אמתית, שיגרום לנו להפריח את המדינה הזאת מחדש? איך אתה רואה את "החזון החדש"?
ודאי שפעם הייתי שמח לשמוע שיש התלהבות, שיש שמחה בעם ישראל מקיום המדינה, מההתקדמות, ומהבנייה הזאת. גם קראתי על כך בכמה ספרים, שמדברים על ההיסטוריה האחרונה שלנו. אבל אני מסתכל על זה בצורה אחרת. אם אנחנו מדברים רק על המישור של העולם הזה, אז קמו סוציאליסטים, קומוניסטים, קפיטליסטים, רוויזיוניסטים למיניהם וכן הלאה, ואפשר להוציא מזה עוד הרבה פילוסופיות ושיטות, ולהיות שוב בכל מיני ויכוחים ללא סוף.
אבל אם אנחנו מדברים על המחקר הפנימי של הטבע, ובמשך שנים אנחנו רואים שבכל זאת יש לנו גישה לדעת את האמת, ואז לקבוע מה אנחנו צריכים לקבל, איזו צורה ואיך להתקדם, אז רואים שהיינו חייבים לעבור את התנאים האלה, את המצבים הללו, וחייבים להרגיש עד כמה אנחנו לא מסוגלים להבין את האמת בעצמנו ולדעת איך להתקדם. אלא אנחנו צריכים כאן באמת לתורה הפנימית שלנו, לחכמת הקבלה, שהיא מסבירה לנו איפה אנחנו נמצאים, מי אנחנו, איך אנחנו נבנים, ואיך נבנית המציאות הכללית.
קודם כל, אנחנו היינו חייבים לעבור את כל הדברים האלו שעברנו. בלי הרגשת הגלות לא יכולה להיות גאולה. וזה כך בכל מצב ומצב. אם היינו בונים ומצליחים, ולא היינו טועים, זה סימן שהיינו עיוורים ולא ראינו שמה שבנינו על ידי הכוחות שלנו, השכל שלנו, והרגש שלנו, הוא מעוות. אלא אנחנו גדלים ברגש ובשכל, ורואים שמה שנעשה, נעשה לא טוב ולא נכון. ולכן מיואשים, עוזבים את הארץ וכולי.
כי אדם לא יכול לבנות לפי התכנית שלו את מדינת ישראל הנכונה, וזו יכולה להיות תכנית הרצל, ובן גוריון, מי שלא יהיה מבני האדם. אלא צריכים קודם כל לדעת, מי הוא עם ישראל, מה היעוד שלו, ולפי זה לראות איפה המקום שלנו בכלל בבנייה. האם אנחנו בונים את זה ולא כוח עליון. כי כשאנחנו רוצים לבנות משהו אחד, ויוצא לנו משהו שני, זה אנחנו עשינו? לא. אנחנו רואים שכך זה נעשה. לכן עלינו ללמוד לפי איזו נוסחה אנחנו צריכים לעבוד, ושיצא לנו באמת משהו טוב בהתאם לתכנית הכללית של הטבע. אנחנו רואים מימי העולם ועד היום, שישנה שיטה, ישנה תכנית, נוסחה שהיא מתקיימת, ואנחנו צריכים לדעת אותה. בלי שנדע אותה, לא נתקדם נכון. אנחנו נבנה עוד ישובים, עוד כל מיני חברות, ויש לנו עשרים וחמש מפלגות בכנסת האחרונה, אבל זה רק אומר על איבוד הדרך ממש.
לכן כמו ששאלת על החזון החברתי של עם ישראל במדינת ישראל, אז החזון החברתי צריך להיות, מה נמצא בתכנית הכללית של הטבע כנקודה שאליה אנחנו נמשכים, רוצים או לא רוצים. ואנחנו רואים, שהטבע מראה לנו שאנחנו נמשכים לחיבור בינינו. ככל שאנחנו יותר מתפתחים, מדינות, עמים, משפחות, לא חשוב מה שקורה, אנחנו מגלים יותר ויותר הכרחיות בחיבור. אמנם אנחנו לא מסכימים, אף מדינה לא רוצה להיות מחוברת למדינות אחרות. אדם לא רוצה להתחבר עם אחרים, לכן הוא מתגרש ובורח, ולא יודע איפה למצוא את עצמו. אפילו ילדים, כל אחד צריך חדר לחוד. אנחנו לא רוצים לדבר זה עם זה, אלא רק דרך הטלפונים, המכשירים הניידים וכן הלאה. אבל זה רק מראה לנו, עד כמה אנחנו לא הולכים לכיוון הטבע, עד כמה אנחנו מתנגדים. כל התהליך הפרוגרסיבי הזה, הוא איך אנחנו מתנגדים למה שהטבע רוצה להוביל אותנו.
וכאן ישנה שאלה, מה יוצא מזה? בסופו של דבר, אנחנו מכניסים את עצמנו לאיזו פינה צרה, ומה יקרה לנו אז. אם אנחנו מגלים שהעולם גלובלי, אינטגראלי, העולם הוא מקושר, כל חלקי הטבע מקושרים ביניהם, ואנחנו מגלים זאת על ידי הביולוגיה, על ידי הפיזיקה, ובכלל מתוך הפילוסופיה הכללית שלנו, לכן אנחנו צריכים לראות, איך אנחנו מגיעים לחיבור הטוב. והחיבור הטוב לא יכול להיות על ידי הטבע שלנו, שהוא כולו ההיפך. הוא רק דוחף את האדם לשלוט באחרים ולהיות כמה שיותר בולט, בודד, ומיוחד, והוא מרחיק בינינו. זה הטבע שלנו, ככל שאנחנו מתפתחים. לכן מאיפה ניקח את הכוח החיובי, שיעזור לנו איכשהו לאזן את היחסים בינינו.
זה בעצם החזון החברתי שצריך להיות במדינת ישראל. ויש לנו אותו, כי חכמת הקבלה נותנת לנו את ההרגשה הזאת, את הידיעה הזאת, היא נותנת לנו דוגמאות, ממש פרקטיקום בדברים כאלו. היא מסבירה איך אנחנו יכולים לאחד את העם בצורות פשוטות. כמו להושיב אנשים במעגלים לא חשוב לאיזו סיבה, אפילו סתם כך כמו שירים על הדשא, בכל הזדמנות, בחוגי בית, בחופשים, במקומות שונים. אנחנו רואים שעם ישראל לא מתנגד לשבת יחד, לשמוע ולהתפלפל. לכן בואו נשתמש בזה.
אנחנו לא כמו אנגלוסקסים או מישהו אחר, שכל אחד מחזיק את הצורה שלו. כאן בכל זאת יש בינינו מין קשר פנימי שנמצא ביסוד העם, כי היינו פעם באמת מחוברים "כאיש אחד בלב אחד" יחד עד החורבן. והיום אנחנו יכולים לעורר את הדברים האלה, נשארו בנו כאלו דברים. היהודים מרגישים קרובים זה לזה, אפילו על ידי זה שיש לנו שונאים מכל מקום, שדוחפים אותנו כעזים להיות יחד לעיניי הכלבים או הזאבים.
אם אנחנו נראה לקבוצות ישראל, לעם ישראל, בסופו של דבר, איך להגיע לחיבור טוב על ידי כאלו סדנאות, אנחנו בזה יכולים להראות להם שיש כוח חיובי בטבע, שאנחנו יכולים לעורר, אם אנחנו מתיישבים נכון לפי אותה השיטה שנקראת "חכמת הקבלה". היא מסבירה לנו, איך להתקשר זה עם זה, איך לעורר כוח חיובי. הכוח החיובי נקרא "המאור המחזיר למוטב", הוא כך נקרא. אבל כשאנחנו מעוררים אותו על ידי זה שמתקרבים באיזו צורה יחד, מבטלים קצת את האגו שלנו, מוכנים לשמוע זה לזה, להתכלל אפילו בקבוצה קטנה, אנחנו נרגיש שהכוח הזה מתעורר בנו.
וכשאנחנו כך מעוררים אותו, אז כבר יש לנו הדגמה, איך אפשר לאזן את הכוח השלילי שבנו, את כוח האגו. ולכן כל חזון החברה הישראלית במדינת ישראל חייב להיות בנוי על זה, איך אנחנו מעוררים את הכוח החיובי, "המאור המחזיר למוטב" מה שנקרא. ושום דבר חוץ מזה לא יעזור לנו, אלא להביא את עם ישראל לאיזו דוגמה שתראה מה קורה כאן, שיש כאן תופעה שאנחנו מוציאים מהטבע, יש אנרגיה חיובית כנגד השלילית, ואנחנו יכולים לאזן את עצמינו, יכולים להגיע לנקודת האיזון שנקראת "נקודת העצמאות", עצמאות מהטבע הרע שלנו. ונוכל לאזן אותו על ידי הטבע הטוב. שתי צורות הטבע קיימות בנו, אנחנו יכולים להשתמש גם בכוח הרע וגם בכוח הטוב, אבל בצורה שאף פעם לא תצא מזה תוצאה שלילית. זה נקרא להגיע ל"עצמאות האמתית" ולהתקדם בזה.
אורן: נקפוץ קדימה, נאמר שעם ישראל מאמץ לחיקו את השיטה שיש בה קבלה, ומביאים כוח חיובי והוא מאזן את כל השלילה. תצייר לי את התמונה, איך נראית המדינה הזאת? מה יש בה שאנחנו לא מכירים?
זו מדינה שהיא דוגמה לעצמאות לכל האנושות. זו מדינה שהיא לא קיימת לעצמה, אלא היא קיימת כדי ללמד את כולם. להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" לכל האנושות. מורים המראים איך להגיע למצב המאוזן.
זו מדינה שהיא כל הזמן מטפלת בכל העולם, ואז כל העולם מבין למה אנחנו מיועדים, מה המיוחד בעם ישראל הזה שהוא קיים ויש לו משהו בפנים שלא ידענו. עכשיו אנחנו יודעים מה בעצם המיוחד בהם, מה הם צריכים להביא לנו, מה בעצם דרשנו מהיהודים, ועכשיו הם בעצמם יודעים וממששים את זה, ולכולם טוב ומגיעים לעצמאות.
אורן: כרגע העולם פחות מעניין אותי, אני מחפש לראות את החיים הטובים בישראל של מחר. איך היא נראית?
זה לא יכול להיות אחד בלי השני, לכן אמרתי.
אורן: יכול להיות שלך יש ראייה רחבה, אבל כרגע החלום הזה של לשרת את העולם לא מושך אותי. הבנתי שאתה מדבר על יחסי חוץ אחרים שבהם יש אינטראקציות, שמדינת ישראל היא כמו מדינה של מורים המלמדת את כל העולם משהו, כנראה את הדבר הטוב שהם בנו כאן.
אנחנו צריכים בכל זאת להחזיק גם את זה בראש.
אורן: תצייר לי, מה יש במדינה הזאת? אמרת משהו מאוזן, מה זו מדינה מאוזנת? מה יש שם שאני לא מכיר? את ישראל של היום אני מכיר. את ישראל שבנו פה פעם כשבאו אבותינו לכאן והקימו, אני יכול לראות בסרטים ישנים. מה יש בישראל של מחר שאליה אנחנו צריכים להימשך, מה קסום בה? תתאר לי תמונות.
אלה אנשים אחרים שקיבלו חינוך חדש, שלא מרגישים את עצמם מנותקים מהאחרים אלא דווקא ההיפך. אדם לא מרגיש את עצמו כקיים לבד, בתוך עצמו, תלוי בעצמו. זה שינוי פנימי, זה לא שהאדם עושה מאמצים. אלא על ידי הלימוד ושיטת התרגילים שמביאים לו את המאור המחזיר למוטב, כוח חיובי שנמצא וטמון בטבע שאנחנו מעוררים אותו, מגלים אותו, והוא משפיע בנו ומחנך אותנו, משנה אותנו, מתקן אותנו, על ידו אנחנו מגיעים למצב שאנחנו משתנים עד כדי כך שאני מפסיק להרגיש את עצמי בלבד. אני מרגיש את עצמי כגוף גדול הכלול מהרבה מאוד גופים, ואנחנו משלימים זה את זה, ורק בצורה כזאת אנחנו קיימים.
אפשר לדמות זאת לאימא עם הרבה ילדים, שהיא לא חושבת על עצמה בלבד ברגש שלה, בשכל שלה, בתכניות שלה, במה שלא יהיה, אלא תמיד היא לוקחת בחשבון את כולם, את כל הילדים איתה יחד, תמיד. אומרים לה, בואי נלך לטייל, בואי נלך לתיאטרון, בואי נאכל משהו, בואי נעשה משהו, היא לא חושבת על כאלו דברים, לא חשוב אילו, ומנתקת את עצמה מהילדים הקטנים, אלא תמיד היא לוקחת בחשבון מה עם הילדים. אם הילדים כך, אני אוכל לעשות כך, אצלה הכל כגוף אחד.
כך אנחנו צריכים להיות. וכשאנחנו נהיה בזה, בצורה הדדית, אינטגרלית, אנחנו נרגיש את עצמינו כחברה מאוזנת שכולם דואגים לכולם. בחברה כזאת יתעורר בנו הכוח החיובי בצורה השלמה, ויאזן את הכוח השלילי שלנו, את האגו, שקיבלנו אותו מלכתחילה, הוא מלכתחילה נמצא אצלנו, כמו שכתוב, "בראתי יצר רע", ואז נדע איך לחיות יפה וטוב. וכבר מהרגע שאנחנו מתחילים את הגישה הזאת, נתחיל להרגיש שינויים גדולים.
אבל אנחנו בכל זאת צריכים לחשוב שלא רק לעצמינו אנחנו יכולים לעשות זאת, כי המערכת הזאת היא מערכת שקשורה לכל האנושות, אין ברירה. כמו שהיום אנחנו קשורים לכל האנושות ביחסים שליליים כביכול, כי כל אחד נמצא בהתנגדות כוחנית, לכן אנחנו צריכים להראות לעולם איך להתקשר בקשרים הטובים.
אורן: אמרת שאדם לא מרגיש את עצמו לבד וכולם דואגים לכולם.
כן. כי אני מרגיש שאני שייך להם כמו שאימא תלויה בילדים שלה, אני לא יכול לחשוב אחרת. היא יכולה לחשוב לבד, ללא ילדים, כאילו אין לה ילדים חלילה? אם יש לה משהו לעשות, הזדמנות, עבודה חדשה, מתקשרים אליה בטלפון, אומרים לה בואי נעשה כך וכך, היא מיד עושה חשבון מה קורה בבית.
אורן: מה קורה עם בדידות, עם דיכאון, עם ריקנות? תחושות שהיום ממלאות יחסית את רובנו. מה קורה בישראל הזאת?
זה נעלם מיד, ברגע שאתה מתחיל את המימוש הזה של הכוח החיובי, שאתה מאזן אותו עם השלילי.
אורן: למה זה נעלם? לאן נעלמות התחושות האלו?
כי הן באות רק מתוך זה שאתה נמצא בכוח השלילי, ועל ידו אתה לא יכול לסדר את החיים שלך בכלום. אנחנו הגענו למצב שאנחנו מחויבים להביא לעולם את הכוח החיובי.
אורן: ניקח את הבדידות, היום אדם מרגיש בודד, אפילו אם הוא גר בתוך ארמון של זהב.
נכון, זה התחיל מאמצע המאה העשרים.
אורן: בישראל שאתה מתאר, אדם ירגיש בודד, ירגיש בדידות?
אף פעם.
אורן: מה הוא כן ירגיש?
הוא ירגיש כמו אימא לילדים, הוא ירגיש שהוא כולו עטוף באהבה, בחום, וזה יהיה לו טוב. זה לא יהיה נטל, כמו שהיום אתה מרגיש, דואגים לי, אני לא רוצה שום דבר, אלא אתה בפנים גם תהיה מורכב משני כוחות, וגם מבחוץ הכל יהיה מאוזן.
אנחנו לא יודעים מה זה נקרא "איזון", זה מקום נצחי, שלם, שבו אתה מרגיש גן עדן, אתה מרגיש שאתה נמצא בעננים כי הכל מאוזן. זה מצב שמצד אחד הוא קיים, כי הוא מורכב משני כוחות, ומצד שני הכוחות האלו נמצאים בהשלמה הדדית. ואז הם יוצרים לך מצב שאתה לא נמצא תחת אף כוח מבחוץ. והקשר שלך עם האחרים הוא כל כך הדדי, שאין שום בעיה לבצע כל דבר, כי אתה בהכרח מבצע מה שאתה מבצע לטובת כולם. וכך כל אחד לכולם.
ניצה: מה קורה מבחינה חברתית? אני היום חיה בתקופה שהפילוג והקרעים בחברה הם נוראיים. החזון החברתי שאתה מתאר, מה הוא יעשה לכל הקרעים שיש בינינו בכל ההיבטים? ימין, שמאל, חילוניים, דתיים, מה יקרה בתוך העם? איך זה ישפיע?
בתהליך שאנחנו מתחילים את החינוך, אנחנו נרגיש איך בתוך העם מתחילים להתעגל פינות. אנשים נעשים יותר עגולים, מוכנים יותר להיות אדיבים ומתחשבים. הכל מתוך השפעת האור, המאור המחזיר למוטב. לא שזה בא להם מתוך החינוך, שכולם מזלזלים בכל צורות החינוך האלו, אלא אנחנו מעוררים כוח שנמצא בטבע ואף פעם לא השתמשנו בו. קיבלנו רק כוח רע, כוח שלילי, שמאל, אנחנו צריכים עכשיו להשלים אותו בימין. ואז כשהאדם מתחיל להרגיש שיש כאן כוח השלמה, מהדרגות הנמוכות, הוא כבר נעשה אחר, ועוד ועוד רק לעורר את הכוחות האלו בנו.
ניצה: קודם ציירת מצב שיושבים בעיגולים, זאת אומרת העיגולים הם אמצעי לעורר את אותו כוח?
את הכוח החיובי, ולהראות שאנחנו יכולים להיות בשני הכוחות האלו. בהתחלה הם נמצאים כאילו אחד מעל השני, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", אבל זה רק בהתחלה. אחר כך הם באים לחיבוק, לקשר הדדי ביניהם. כמו בכל מעשה, כמו במכונה אלקטרונית ששלילי וחיובי חייב להיות ביחד, כמו בבטרייה, שאין פלוס בלי מינוס, שדווקא על ידי זה אנחנו מפעילים והכל עובד.
ניצה: מי שהיום ימין, שמאל, מחזיק בדעה כזאת או אחרת, מה יקרה ברגע כזה, הדעות תהיינה אחידות או שתהיה השלמה?
השלמה. אף אחד לא צריך למחוק מעצמו כלום, כל הדברים הרעים והטובים הם דווקא יתלהבו ויבלטו יחד, זה המיוחד.
ניצה: הייחודיות. כי כשאני מסתכלת על החברה הישראלית יש בה מגוון עצום. אז המגוון הזה הוא לא ילך לאיבוד?
חלילה לשבור אותו. דווקא ההפך, כל אחד ואחד יביא את כל החיובי והשלילי שיש בו, ונאזן, ומזה נרוויח.
ניצה: זאת אומרת העיגולים האלו שאתה מדבר עליהם, זאת שיטה שאנחנו יושבים ובאמצעותה לאן אנחנו מצליחים להגיע?
לכוח החיובי. ונתחיל לאזן אותו עם השלילי, ואז הם יגדלו יחד ואנחנו נתקדם יחד, וכל הזמן נשמור על איזון ביניהם, שזה נקרא "הקו האמצעי". הקו האמצעי זה נקרא "ישראל".
אורן: הנכדים שלנו, שלי נניח, עוד אין לי נכדים, כשיהיו לי נכדים, לדעתך הם ירצו להישאר בישראל או לעבור למקום אחר?
זה תלוי מה אתה מכין להם עכשיו, איזו תשתית. אם אתה תכין להם מדינה יפה, טובה, שחיים יחד, שטוב, שיכולים להתפתח, אני בטוח שהם לא יעזבו, מה הם ימצאו שם? אלא אם כן יקראו להם לשם לעזור למדינות, לעמים האחרים, שזה באמת התפקיד הנוסף שלנו, להיות "אור לגויים".
אורן: ישראל של מחר זו ישראל שמה יש בה?
המאוזנת בשני כוחות טוב ורע, ונותנת דוגמה לעולם איך לגלות את הכוח החיובי, לאזן את הכוח השלילי, שיהיה שלום ורוגע וכל טוב לכל העמים.
(סוף השיחה)