כוחו של האגו

מה גורם לנו טוב? מה גורם לנו רע? איך אפשר להפוך את חיינו לטובים ולבטוחים יותר?

כיצורים בעלי תבונה ביכולתנו לבדוק, לראות וללמוד מהי החוקיות הפועלת בעולמנו, ולמצוא את התשובות לשאלות אלה. ביכולתנו זו אנו נבדלים מהחי.

בעלי החיים מתקיימים ומתנהגים על-פי אינסטינקטים שהטביע בהם הטבע. לאדם לעומת זאת, יש מרחב מסוים של חופש פעולה. אבל לפעמים, החופש הזה עלול להביא אותו למצבים שליליים שבהם הוא יכול להזיק לעצמו. לבעלי חיים לעומת זאת, אין בעיות של סמים או אלכוהול, לדוגמה.

בדומה לבעלי חיים, גם חלק מהרצונות של האדם מופעלים באופן אינסטינקטיבי, כמו הרצון לאכול, להביא צאצאים לעולם, לבנות להם בית ועוד. אך מעבר לאלה, יש לאדם גם רצונות נוספים שאינם מכוונים על ידי חוקים מוחלטים של הטבע. ברצונות העודפים האלה שניתנו לו, האדם חופשי לעשות כרצונו – לטייל ולהכיר את העולם, לפתח את המדע, את התרבות, את החינוך וכיוצא בזה.

אנחנו חופשיים ליהנות מהחיים, ליהנות מהעולם, אבל משום מה איננו מצליחים כל כך לעשות זאת. לפעמים אנשים מקנאים בחתול או בכלב שחיים לצידם, כי חייהם טובים, בטוחים, יש להם כל מה שהם צריכים. ואילו האדם המסכן סובל, נמצא בלחץ, בתחרות מתמדת, אוכל את עצמו כל הזמן. הוא מסתכל על אחרים ומרגיש קנאה, שנאה, דרישה לכבוד ולהערכה.

התפתחותנו ההיסטורית מראה שאיננו יודעים להשתמש נכון בנטיות האנושיות שיש בנו, ואינן קיימות בבעלי חיים. לראַיה, בִמקום להגיע במאה ה-21 לחיים שלווים ובטוחים, הגענו למצב הפוך. לראשונה מזה דורות, אנשים רבים כבר אינם מאמינים שלילדיהם יהיו חיים טובים משלהם.

גם התבוננות במהלך חיינו הפרטיים מוכיחה, כי עם התבגרותנו נעשים חיינו קשים יותר. מיד עם תחילת היווצרותנו מכין לנו הטבע מקום נפלא בתוך גופה של אימנו. היא שומרת עלינו במֵי רחמה, מוגנים ובטוחים. בהמשך, האהבה של הורינו שומרת עלינו ומפתחת אותנו בעדינות. גם החברה מתייחסת לילד הקטן בהבנה, בעדינות וברכות עד שאנחנו גדלים. אבל לאחר מכן, כשאנו נכנסים לחיינו הבוגרים, מתחילים עוד ועוד קשיים, ואנו נתקלים ביחס עוין מהסביבה.

האם אנו מרוצים מכך? ודאי שלא. טבעי הוא שתמיד נרצה לקבל יחס טוב ומגונן, אבל לצערנו, לא כך קורה. היחס החם שהתרגלנו אליו בשנות הילדות והנעורים, מתפוגג כלא היה.

ההיפוך הזה הוא קיצוני מאוד. במידת מה, הוא קיים גם אצל בעלי החיים. גם הם שומרים על הצאצאים שלהם רק עד שהם קמים על רגליהם, מתחילים לנוע ולהכיר את הסביבה. לאחר מספר חודשים, שנה או שנתיים, בהתאם למין החי, הצאצאים כבר יוצאים לספק לעצמם מזון, לבנות משפחה, להשתייך ללהקה. אבל המהפך הזה אצל בעלי החיים אינו כה קיצוני כמו בחברה האנושית.

לכאורה, אצל בני אדם המצב יכול היה להיות אחר. הרי אנו אנשים בעלי דעת ותבונה, ומשתמשים בחכמתנו כדי לשנות את העולם ולהפוך אותו לנוח ולטוב יותר. מדוע אם כך לא השכלנו לבנות עולם סובלני, נעים וטוב גם כלפי האדם הבוגר? מדוע לא מקבלת את פניו חברה תומכת, מלאת הבנה וחום?

מעניין לציין שבימי קדם בני האדם אכן חיו כחמולה, כשבט, כקבוצה שבה כולם דאגו לכולם. כל הגברים יצאו יחד להשיג מזון, והנשים גידלו יחד את הילדים. השאלה היא מה קרה לאחר מכן. מדוע לא שמרנו על אותה אחווה והדדיות בינינו גם כשהחברה גדלה והתקדמה, גם כשפיתחנו את הטכנולוגיה, את התרבות ואת החינוך? מה השתנה בחברה?

בלב העניין ניצב הגידול המשמעותי באגואיזם האנושי. האגו הפרטי צמח בכל אחד מאיתנו, והרחיק אותנו זה מזה. כל אדם התחיל להסתכל על אחרים לא כעל קרובים אליו, אלא כעל אנשים שהוא נמצא איתם בתחרות בלתי פוסקת. בשלב הבא התעורר באדם גם רצון לשלוט על אחרים – לשעבד אדם כפועל או לקנות אותו כעבד, ולעיתים גם לגזול את רכוש הזולת. כלומר, הדחפים האגואיסטיים החלו להפריד בינינו.

אם לא היה גדל בתוכנו האגו אלא רק החכמה, מצבנו היה טוב הרבה יותר. אבל לא כך קרה. דווקא הגידול באגו היה הגורם שדחף אותנו לפתח את החכמה, להשיג הישגים חדשים, לגלות את סודות הטבע ואת אוצרותיו. מסתבר שהאגו הוא הוא "המנוע" שמקדם אותנו, אין אחר. רק חבל שהרצון הזה – לקבל ולהשיג עוד ועוד – הופנה בעיקר לתועלתם הפרטית של בני אדם ולא לתועלת החברה כולה.

האם יכולנו להבין כל זאת מראש, ולא לאפשר לאגו להפריד בינינו? האם היינו מסוגלים לתעל את כל הפעילות שנבעה מִיצָרים שהלכו וגדלו, לטובת החברה? ההיסטוריה מראה שלא. בפועל, האגו הלך ותפח, עד שנוצר בינינו מעין הר ענק של שנאה, קנאה, תאווה, מאבקי כבוד ושליטה.

וכך הגענו למצבנו היום, אל המשבר הגדול. יש בעולם שלנו הכול, אבל כתוצאה מיחסינו הגרועים, איננו מסוגלים להתנהל בינינו כראוי. וככל שאנו משתמשים באגו בצורה שלילית יותר, כך הופכים חיינו לקשים יותר ומלאי צרות.

*

עתה עולה באופן טבעי השאלה: האם נהיה מסוגלים לשנות כיום את אופן השימוש באגו?

אין הכוונה שנפסיק פתאום להיות אגואיסטים גדולים כפי שהיינו עד כה, ונדכא את כל השאיפות הגדולות שלנו. הרי דווקא על ידי הכוח המניע של האגו הגענו להישגים טכנולוגיים עצומים, ובזכותם יש לנו אפשרות לפנות לעצמנו זמן איכות למטרות החדשות של ימינו. אלא שעתה עלינו לבדוק איך ניתן להשתמש בעצם כוחו של האגו, לטובת בנייתה של חברה אנושית חדשה, מאוזנת ומתחשבת יותר, ולפתח את רמת המודעות שלנו כבני אדם.

האם יש דרך לגרום לאדם להתחשב לא רק בטובת עצמו, אלא בטובת החברה כולה? האם אפשר שכל אחד ירגיש כפי שהרגשנו פעם לפני אלפי שנים, כמו בתוך חמולה, כמו בכפר קטן שבו כולנו אחים? במצב כזה הרי לא ייתכן שמישהו יחשוב רק על עצמו. ברור שבאותם ימים אנשים התייחסו לכולם כאל יחידה אחת, מפני שהאגו עדיין לא היה מפותח, אבל כיום עלינו להתקדם ולהגיע לאותה קרבה – על פני האגו המפותח. וזהו החידוש.

כדי להגיע לרגש כזה כלפי אחרים, יהיה עלינו לבנות תהליך חברתי-חינוכי שיספק לכל אחד מאיתנו מעין "משקפיים אינטגרליים". וכאשר אלה יהיו ברשותנו, נוכל לראות דרכן את כולם כיֵשות אחת שלמה. תמונת עולם כזו תעורר בנו באופן טבעי רצון לפעול לטובת אחרים, ותאפשר לנו למצוא ביתר קלות פתרון לבעיות העולם.

לא נמחק את האגו שיש בכל אחד מאיתנו, אלא נתעל את כוחו בהדרגה לכיוון חדש, לטובת כולם. אט אט נמלא את עולמנו בהתחשבות ובערבות הדדית. ואולי אז גם נבין כי אנחנו עצמנו הורסים את העולם שבו אנחנו חיים, ולא תקלות כלשהן שחלות בטבע. לא רק בפעולותינו הברוטליות כלפי הסביבה האקולוגית שלנו, אלא גם מעצם היחסים הרעים בינינו, בני האדם.

המדע הרי מלמד שהטבע הוא מערכת אחת שכל חלקיה קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה. וכיוון שבמציאות כולה לא קיים דבר שאינו חלק ממערכת הטבע, גם טבע האדם וטבע החברה האנושית שייכים למערכת זו.

הכוחות הפועלים במסגרת היחסים בין בני אדם, כמו הרצון להרע לזולת או להיטיב לו, לשלוט בו או לעזור לו, גם הם חלק מהכוחות הפועלים במערכת הטבע. והרצון, כפי הנראה, הוא אחד הכוחות החזקים ביותר במציאות, כמאמר הפתגם "אין דבר העומד בפני הרצון". מכאן עולה תקווה גדולה, שאם יתעורר בנו רצון לאיזון הקשרים בינינו, תביא השאיפה הזו איזון ורוגע לא רק לחברה האנושית, אלא לכל הטבע כולו.

*

אם כן, כיצד ניתן להביא כל אדם לנהל את האגו שלו לטובת כלל החברה?

חקר הטבע האנושי מוכיח, שהדרך הנכונה לקדם את האדם היא באמצעות החברה שבה הוא חי.

עלינו לזכור כי האדם הוא יצור חברתי. מעבר לצרכיו הקיומיים יש לו גם צרכים אנושיים. האדם רוצה שיעריכו ויכבדו אותו, והיחס של החברה כלפיו משפיע עליו מאוד. למעשה, האדם תלוי בסביבה בסיפוק שאיפותיו הטבעיות להערכה ולכבוד. עובדה זו יכולה לסייע לנו לממש את התהליך המתבקש כיום – לשנות את אופן השימוש באגו האנושי.

החברה החדשה צריכה להקרין לכל אחד ואחד מסר חדש – שהיא מתנגדת להישגים אגואיסטיים שבאים על חשבון הזולת, ומעריכה רק יחס טוב כלפי האחר. כתוצאה מכך, האדם יקלוט שעליו להתחיל לשפר את התנהגותו לאחרים, ואם לא כן, יאבד את מקומו בחברה. באופן טבעי יחייב אותו האגו שלו להשתנות, בהתאם לסולם הערכים החברתי החדש.

כלומר, דרך אותו רצון אגואיסטי להיות מוערך בעיני כולם, יכולה החברה לשדר בעקיפין לכל פרט, מסר חדש: "אתה רוצה להיות הכי גדול? בבקשה. רק תדע שעכשיו אנו מעריכים רק דבר אחד – יחס טוב כלפי החברה". בהדרגה יתחיל האדם לתפוס כי חוקי המשחק השתנו, וכי כדאי לו להפוך את התייחסותו לאחרים, להתייחסות חיובית.

הפעלה מושכלת של השפעה טובה מצד הסביבה כלפי הפרט, היא התנאי לבניית חברה אנושית חדשה. לכן אין טעם לבוא בטענות למישהו מסוים, או לדרוש ממנו להתחיל להשתנות בעצמו. ביכולתנו להשפיע על האדם רק בצורה עקיפה, דרך החברה, וכך לספק לכל אחד מה שנחוץ לו כדי להשתפר ללא מאמץ רב מצידו.

*

כאן מתעוררת השאלה המתבקשת: מדוע לא ביצענו כל זאת קודם? למה אנחנו מתעוררים רק עכשיו?

העניין הוא שעד היום לא יכולנו להכיר ברע שבאגו, כי לפני כן הוא טרם גדל לממדים גדולים מספיק כדי לאפשר לנו לחוש זאת. חשבנו שהאגו רק עוזר לנו להתפתח ולהתקדם. אמנם התרחקנו זה מזה, אבל לא ראינו בכך שום דבר שלילי. הכול היה נראה בסדר. לא חשבנו שתהליך ההתרחקות יביא אותנו בסופו של דבר להרס כללי וגדול כל כך. רק בשנים האחרונות התחלנו להבין כי המצב הזה הוביל אותנו לחברה מפולגת ומנוכרת, וחשף בעיות רבות כל כך.

ומה הלאה?

רק בניית סביבה חדשה יכולה לבנות את האדם החדש. והאדם הזה, במקום להמשיך להשתמש בכל כוחו האנושי לרעה, ילמד אט אט להשתמש בו לטובה. כך נגיע למימוש חיובי של הכוח העיקרי שבחיינו – האגו – באופן שירומם את חיינו לרמה הראויה לנו כבני אדם.

הדומם, הצומח והחי התפתחו במשך מיליוני שנים ואפילו מיליארדי שנים. קצב התפתחותם לא היה בידיהם, אלא נקבע על ידי הטבע. גם התפתחותה של החברה האנושית הייתה עד כה די איטית ומקרית כביכול. אבל עכשיו נראה שקצב ההתפתחות נתון בידינו, כי הוא כולו תלוי באופן שבו נשכיל לבנות עבורנו סביבה טובה.

ככל שנצליח לבנות חברה מתקדמת יותר, כך היא תוכל להשפיע עלינו בעוצמה חזקה יותר ולזרז את התפתחותנו. וכך, אם רק נרצה, נוכל לזכות בעצמנו לחיים מאושרים, ולרוות גם נחת ממה שנשאיר לילדים אחרינו.

האם נהיה מספיק נבונים לעשות זאת? הבחירה נתונה בידינו.