חיים חדשים
שיחה 1021
המוח האנושי - התפתחות עתידית
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 18.10.06 – אחרי עריכה
אורן: היום אנחנו רוצים לשוחח עם הרב לייטמן על המוח, להבין איך הוא עובד, לאן הוא יכול לקחת אותנו בדרך לחיים חדשים.
ניצה: אין ספק שאחד הנושאים הכי מרתקים זה הפוטנציאל הטמון במוח האנושי ולאן הוא עוד יכול להגיע. הרבה אומרים שלמרות החשיבות הגדולה של המוח, עדיין אופן הפעולה שלו נסתר מעיני המדע ומעיני המדענים. יש כאלה שטוענים שאנחנו יודעים הרבה יותר על החלל החיצון, על הכוכבים, על הירח ועל כל המערכות שסובבות אותנו, ופחות על הקופסה הזאת בראש.
זה נושא מאוד מאתגר ויש הרבה מאוד פרויקטים בתחום. אחד הפרויקטים הגדולים משנת 2005 מכונה "פרויקט המוח האנושי". זה מחקר מדעי שיש לו מספר מטרות ומשתתפים בו מהרבה מאוד מדינות, וביניהם גם צוות ישראלי. אפשר לומר שהם רוצים קודם כל לנסות להבין את צורת הפעולה ואופן הפעולה של המוח. הם רוצים לבסס את הנתונים האלה ולהבין בעקבות המחקר מדוע מתפתחות כל מיני מחלות נוירולוגיות, פסיכיאטריות וכמובן לנסות למצוא פתרונות תרופתיים. נושא שלישי שהם חוקרים, הם רוצים לקחת השראה מצורת הפעולה של המוח האנושי ומתוך זה לבנות איזו מערכת מחשב על שפועל, או לפחות מתקרב ליכולת המוחית האנושית, לבינה האנושית, ומתוך זה הם רוצים לבנות את אותה בינה מלאכותית.
כל הנושא מאוד מרתק ואין ספק שמושקעים בזה מיליארדים כדי להבין לאן המוח האנושי מסוגל לקחת אותנו ואיך הוא יכול להתפתח. ואני רוצה לשאול אותך מהזווית שלך ומתוך חכמת הקבלה, לאן המוח האנושי והפוטנציאל שטמון בו יכול להוביל אותנו בני האדם?
למוות.
ניצה: זאת אופציה אחת או שזאת האופציה היחידה?
היחידה.
ניצה: אם נסתכל על היכולות של המוח האנושי, אמרת משהו מאוד חזק ומשמעותי, זה מוביל אותנו למוות? להשמדה עצמית?
כן.
ניצה: לָמה?
אלא לְמה עוד?
ניצה: אתה רואה שיש כל מיני מחקרים שמושקעים בהם כל כך הרבה כספים בניסיון להבין איך לפתח, ואולי גם להיטיב?
להיטיב? מי רוצה להיטיב?
ניצה: למצוא פתרונות לכל מיני תרופות, בעיות, מחלות וכל מיני דברים מהסוג הזה.
כדי להיטיב? את זה עוד לא ראיתי. אם "יצר האדם רע מנעוריו"1, ואנחנו פועלים מתוך האגו, ההתפתחות שלנו רק מקרבת אותנו למוות.
אורן: למה אתה מתכוון כשאתה אומר "מקרבת אותנו למוות"? כשאתה אומר "מוות", למה אתה מתכוון?
מוות הכוונה שאנחנו בסופו של דבר מקרבים את עצמנו לאֵין.
אורן: מה זה ל"אין"?
"אין" זה השמדה.
ניצה: זה מאוד מעניין, כי בתכנית הקודמת דיברנו על ההבדל בין המוח האנושי למוח של החיה. ואנחנו יודעים שהחיה רוצה לשרוד.
היא שומרת על עצמה.
ניצה: היא לא תכחיד את עצמה.
לא.
ניצה: אז למה אנחנו בני האדם מתקדמים באיזה אופן להשמדה?
כי יצר האדם רע מנעוריו, והוא כל הזמן חושב איך להזיק.
אורן: למי להזיק?
לאחרים.
אורן: למה, כדי שיהיה לו טוב?
כי מזה הוא מרגיש את עצמו יותר טוב.
אורן: אז מישהו ימות ומישהו אחר אולי יחיה יותר טוב.
לא.
אורן: למה לא?
אנחנו רואים שבסופו של דבר אנחנו חיים במגמה שאנשים יותר סובלים, צריכים יותר כוחות.
אורן: מה זה "יותר סובלים"? לפני מאה שנה אם היית חס ושלום מקבל איזה זיהום, היית מת מייד. היום יש אנטיביוטיקה ואתה יכול להמשיך לחיות.
נכון.
אורן: אז באיזה ממדים הם יותר סובלים?
יותר סובלים מזה שהחיים שלנו לא נעשים יותר מאושרים, אלא ככל שאנחנו הולכים ומתפתחים אנחנו יותר סובלים. זה שיש לנו יותר תרופות ואנחנו יכולים לחיות במקום חמישים שנה, מאה ואולי עוד מעט מאה חמישים שנה, לא עושה אותנו מאושרים.
אורן: התפתחות המוח האנושי לא הייתה אמורה להגביר את האושר בחיינו?
מוח הוא בסך הכול משרת את הרצון.
אורן: אנחנו לא רוצים להיות יותר מאושרים?
לא.
אורן: אתה מכיר מישהו שלא רוצה? אני לא מכיר בן אדם שלא רוצה להיות במצב יותר טוב ממה שהוא.
זה לא נקרא שהוא רוצה להיות מאושר. כי אנחנו מתפתחים בטבע שהוא כולו אגואיסטי, אגוצנטרי על חשבון הזולת. אנחנו תמיד משווים את עצמנו לסביבה, לאחרים. אנחנו נהנים עד כמה שאנחנו יותר מהאחרים, עד כמה שאנחנו מבזים את האחרים, לפי זה אנחנו בודקים את עצמנו, איך אני מרגיש, מה המעמד שלי. ולכן ככול שנתפתח יותר, אנחנו נסבול יותר.
אורן: למה?
כי אנחנו רוצים לדכא את הזולת ומתוך זה להרגיש שאני מאושר.
אורן: מה הרצון הזה עושה למוח שלנו?
המוח הוא בסך הכול משרת את הרצון. תפסיקו להסתכל על המוח כמשהו שיש לו אישיות בפני עצמו. אין, זו מכונה שמשרתת את הרצון, שהרצון יתקיים לפי מה שהוא רוצה. כמה שאפשר לקיים את הרצון, עם כל מיני תוספות שזה לא יזיק לעצמו, שיהיה בטוח. יותר מזה הקופסה הזאת לא עושה, לא מבינה שאפשר עוד משהו לעשות. אלא מי מפעיל אותה? רק הרצון.
ניצה: זאת אומרת הרצון בעצם מפעיל המערכת המוחית של האדם, וברגע שהרצון של האדם לא ממשיך להתפתח אז המוח בהכרח רק משרת את אותו הרצון.
כן מתנוון.
ניצה: והוא בעצם נעצר. האם במוח האנושי יש פוטנציאל להתפתחות בכיוון אחר וטוב?
אין סופי. הכול תלוי ברצון. אני צריך לחשוב על הרצון.
ניצה: אם כך, אנחנו צריכים לפתח רצון גבוה יותר?
ואז המוח יתפתח בהתאם לזה. הרצון יחייב את המוח להתפתחות.
אורן: התבלבלתי מעט. עשה לי סדר בבקשה.
למה כל כך קשה לכם להסכים עם זה?
אורן: כי אמרת לי שני דברים הפוכים שאותם אני לא מבין. בתחילת התכנית השאלה הראשונה הייתה, "לאן התפתחות המוח האנושי עתידה להוביל אותנו"? אמרת בצורה נחרצת, "למוות". עכשיו אמרת, במשפט האחרון, "למוח האנושי יש פוטנציאל להתפתחות אין סופית".
יש לו פוטנציאל. אבל לפי הרצון שהוא מתפתח, הרצון שלו מביא אותו למוות.
אורן: אז תסביר את עצמך.
יש לי מחשב שהוא יודע לעשות הכול, אבל אני מכניס לו רק פקודה אחת, "איך אני אשלוט על כולם".
ניצה: זה כאילו שהחומרה היא אין סופית אבל התוכנה שמנהלת אותה היא המוגבלת.
מזערית.
ניצה: זו בעצם הבעיה.
כן, זה כל העניין.
ניצה: אתה אומר שהמוח של האדם הוא כמו איזו חומרה שאין לה סוף, היא יכולה להשתכלל ולהתפתח.
אין סוף. אנחנו במוח שלנו מחוברים למוח של כל היקום וכל העולמות. המוח שלנו הוא בלתי מוגבל, באמת כך. וזה לא מה שיש כאן בקופסה הזאת, במוח שלנו.
ניצה: אלא?
זה רק מודם להתקשר למוח האין סופי, למה שיש בטבע. אבל הרצון הקטן הזה שיש בנו, הנחש הקטן הזה, הוא הבעיה. הוא מחייב את המחשב הגדול הזה לעבוד, "אני רוצה להזיק לזה, וקצת לזה, וקצת יותר לאחר", ואנחנו משחקים סביב זה.
ניצה: זה מעניין מה שאתה אומר, כי גם מחקרים הראו שאם אדם חושב כל פעם את אותה מחשבה, אז בתוך המוח אין הרבה התפתחות, יש כאילו איזה מסלול מסוים שכל הזמן הולך וחוזר באותו מקום.
כן.
ניצה: כמו איזה שביל דרך.
בזה אנחנו מקצרים אותו מאוד, ובסופו של דבר אנחנו מגבילים אותו עד שהוא הופך להיות מוח של עכבר, או יתוש, במקום מוח שיכול להכיל את כל העולמות, את כל המציאות. בזה אנחנו לא מוגבלים, ביכולת מוחית.
אורן: אם הייתי רוצה להגביר מעט את היכולת המוחית שלי, מה אני צריך לעשות?
רצון להגדיל.
אורן: אני רוצה להגדיל אותו גם עכשיו.
רצון?
אורן: כן.
רב: איך אתה יכול?
אורן: איזה רצון מגביר את היכולת המוחית של האדם?
מה שאני רוצה. אז יוצא לי שברצון לקבל שלי, ברצון שלי, מה אני יכול לרצות סך הכול? אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. שישה רצונות כאלה ששלושה מהם זה רצונות גופניים, אוכל, מין, משפחה ושלושה מהם זה רצונות אנושיים, כסף, כבוד, מושכלות.
אורן: "מושכלות" הכוונה לדעת, ידע?
כן. לא יותר מזה.
אורן: אז למה הרצון לידע לא מרחיב לי את המוח?
הוא מוגבל.
אורן: מוגבל במה, מה מגביל אותו?
מה מגביל אותו? בכמה שאני יכול לתאר לעצמי, לפנטז, לצייר לעצמי, אני בזה מוגבל. כי מה שלא הרגשתי, מה שלא ניחשתי, אני לא יכול לרצות. זה משהו שהוא מוגבל.
ניצה: זאת אומרת, מה שאני לא מדמיין, אני לא יכול להשיג, זה בעצם מה שאתה אומר?
כן. אני לא יכול לחשוב על זה.
ניצה: אפילו לחשוב.
אני לא יכול לחשוב על זה שאני לא יכול לתאר לעצמי.
ניצה: קראתי משהו שמעניין אותי מאוד וזה הזכיר לי. יש עכשיו טרנד חדש שאנחנו לוקחים את המוח לחדר כושר. סוג של מכונים שעוזרים למוח להישאר צעיר ורענן. עושים כל מיני תרגילים כאלה, כמו תרגילי מחשב מיוחדים, כל מיני טכניקות של לימוד שפה, מחשבים, משחקי שח. המטרה היא בעצם לגרום למוח לעבד נתונים יותר מהר, לקלוט נתונים, לעבד אינפורמציה, לפתח זיכרון.
יש לידי מחשב, אז בשביל מה לי את זה?
ניצה: חשבתי על זה כי אני רואה שיש פה רצון להכניס את המוח לאיזה כושר לעבד נתונים יותר מהר, לזכור יותר.
בסדר.
ניצה: לאיזה סוג של חדר כושר היית מציע לי להכניס את המוח שלי?
המוח לא דורש שום חדר כושר.
ניצה: אז מי כן, הרצון?
רק הרצון.
ניצה: אז בוא נשלח את הרצון שלנו לחדר כושר. מה היית מרחיב בו? מה היית ממליץ לי לפתח?
מה שאת שואלת בדיוק כתוב בחכמת הקבלה. להיכנס לחברה המתאימה שמדברת על רצון אחר, על רצון לחיבור. אני מתחיל לפתח אצלי כל פעם רצון יותר גדול על חשבון זה שאני נמצא בין האחרים. כשאני מתחבר איתם, יש לי רצון יותר גדול, על חשבון זה שאני מתאחד עם אנשים אחרים. העיקר כאן גם המטרה, שכולנו רוצים לאחד את הרצונות שלנו ולבנות אותם בינינו כרצון אחד. ואז, אם אנחנו עשרה, בכל אחד יש רצון פי עשרה, ואני זקוק למוח פי עשרה יותר גדול. זה לא סתם פי עשרה, זה גם בסגנונות שאני לוקח מהם, זאת אומרת, הוא מפותח ומורכב הרבה יותר. הוא לא סתם נעשה פי עשרה יותר גדול, הוא מורכב במבנה הפנימי שלו יותר.
ניצה: אתה אומר שאם אני אכנס לאיזה מקום כמו למשל חדר כושר, ואתאמן עם עוד תשעה אנשים שרוצים כמוני להשיג איזו רמת חיבור וקשר בינינו, מה יקרה?
כל אחד מרוויח פי עשרה.
ניצה: ואז התוכנה שלי מתפתחת, וכתוצאה מזה היא מפעילה חלק יותר רחב מהחומרה?
לא. ההיפך. הרצון שלך הוא כחומרה, וליָדה מתפתחת התוכנה שמבצעת את הרצון, את מה שיש בך. המוח אז מתחיל לשרת את הלב שלך שנעשה פי עשרה יותר גדול.
ניצה: הרצון שלי פתאום מתרחב, הוא נהיה הרבה יותר גדול.
על חשבון הקשר עם האחרים, ואת צריכה את המוח פי עשרה יותר גדול.
ניצה: ומה קורה במוח?
הוא מקבל נפח פי עשרה יותר גדול.
ניצה: המוח ממש מתפתח?
מתפתח. רק את לא יכולה להרגיש את זה. אין לנו מכשירים [למדוד] את זה.
ניצה: באיזה אופן הוא מתפתח?
הוא חייב לשרת רצון שהוא פי עשרה יותר גדול ומורכב. העיקר מורכב. וגם התרכובת שלו מיוחדת, היא לא פי עשרה יותר אגואיסטית אלא היא יותר אלטרואיסטית. זאת אומרת, המוח מתפתח באופן מיוחד, בסגנון מיוחד, באופי מיוחד. הוא מתחיל לעבוד בצורה הפוכה, ברוורס כביכול.
אם קודם הוא התפתח כל הזמן כדי איך לספק לרצונות האגואיסטיים לתפוס ולמשוך יותר ויותר, עכשיו הוא מתפתח בצורה אחרת, החוצה, איך אני נותן וממלא. ובזה הוא מתחיל להרגיש שהוא בלתי מוגבל. כי זה כמה אני רוצה למשוך מכולם, או כמה אני יכול לתת מחוצה לי, ולתת מחוצה לי זה כאילו לאוויר פתוח, למרחב פתוח.
ניצה: בוא נסתכל מה קורה לאדם שנמצא במקום כזה, הוא עובר מצב שהרצונות שלו מתרחבים ונעשים מורכבים יותר.
הם נעשים במהותם אחרת.
ניצה: שונים.
שונים, בהשפעה. ובהשפעה גם הלב וגם המוח נעשים בלתי מוגבלים.
ניצה: זאת אומרת שיש פה כמה דברים שמתרחשים. קודם כל, זו מערכת שפועלת הפוך ממה שפעלה עד עכשיו. ובנוסף היא מתרחבת, גדלה ונעשית יותר מורכבת.
כן.
ניצה: יש פה כמה אלמנטים שמתרחשים. כתוצאה מזה, מה קורה למוח הפרטי שלי?
המוח שלך הוא מודם, כמו שדברנו. הוא מתחבר למה שצריך, לכל המוח. כל היקום, כל העולם, וכל העולמות זה רק מוח ורצון. ואז את מתחילה להיות מחוברת אליהם, ומרגישה את עצמך שייכת ללב ולמוח בלתי מוגבל, חוץ גופי.
אורן: למה עכשיו אני לא מחובר למוח הכללי של כל היקום?
כי אתה הפוך ממנו.
אורן: במה אני הפוך?
כי כל הרצונות שלך, כל המחשבות שלך, כל התכונות, כל היכולות שלך, כולן עובדות כדי לספוג, לתפוס, לגנוב משהו לעצמך וזהו. מה שאין כן, אם אתה מתחיל לעבוד על להשפיע, על למלאות מחוצה לך, אתה בלתי מוגבל. דרכך עובר כל הרגש והשכל של כל המציאות והחוצה, אתה הופך להיות כמעבר, בהתחלה כלפי האנושות, ואחר כך כלפי כל העולמות.
אורן: מעבר בין מה למה?
מעבר בין מה שאתה מקבל, לבין איך שאתה מעביר את זה דרכך, מגביר את זה פי תר"ך פעמים, וגם מכניס לזה את האופי המיוחד שלך שנקרא "נשמה".
אורן: מגביר פי כמה?
פי תר"ך, 620 פעמים.
אורן: למה דווקא 620?
כי כך זה מבנה הנשמה שלך, של הרצון.
אורן: נעשה סיכום. אמרת שיש לי מחשב שיודע לעשות הכול, אבל אני מכניס לו רק פקודה אחת, איך אני אשלוט על כולם, ובגלל זה היכולות של המוח שלי מאוד מצומצמות. מצד שני אמרת שאם המוח שלך, הרצונות שלך, המחשבות שלך, כל התכונות שלך יתחילו לעבוד בהתאמה למוח הכללי שפועל בכל היקום, אתה תוכל להיות מחובר אליו, ודרכך יעבור לא יודע מה הלאה בלי סוף והיכולות של המוח שלך ילכו ויגברו. הבנתי?
כן.
אורן: זאת אומרת, בסך הכול מהות ההבדל בין הסטטוס של היום לסטטוס המפותח יותר, זה שהיום בגלל שאני רוצה לספוג לתוכי פנימה, אז כלי הספיגה שלי מוגבלים. בהתאם לזה המוח מתפקד כדי לשרת את הספיגה הזאת בצורה מיטבית.
אם אני פתאום מפתח בקרבי רצון אחר, לא לספוח לתוכי אלא להוציא מעצמי החוצה, בהתאם לזה פתאום היכולות של המוח יגברו ויגברו, וגם אני אהיה מחובר למוח הכללי שפועל בכל היקום, וממנו אני אקבל לא יודע בדיוק מה, והוא יעבור דרכי עוד ועוד לכולם.
מדובר על הרצון. מוח זה מילא, כן, העיקר זה הרצון.
אורן: נניח שבמשהו אני מתחיל להתקדם בכיוון.
אתה מתחיל להיות שייך לכל המציאות האין סופית, גם ברצון וגם במוח.
אורן: מה זה עושה למוח שלי אם נתמקד בו?
המוח שלך גם עכשיו וגם קודם היה שייך [למציאות האין סופית]. יש לנו רצון של כל העולמות, אחד, ויש לנו מוח של כל העולמות, אחד, רק אנחנו משתמשים בצורה אגואיסטית במידה מאוד קצרה שנקראת "קיסטא דחיותא", בחלק קטן מאוד של החיות, כי רוצים בצורה אגואיסטית לתפוס, למלא את עצמנו בצורה נבזית. אם אתה מתחיל לעבוד, כמו כל המציאות המוחית והרצונית הזאת, מחוצה לך בצורה הפוכה, אתה מתחיל להיות שם החלק הפעיל, ודרכך עוברת כל המציאות הזאת גם ברגש וגם בשכל. ואתה מגביר את זה פי תר"ך פעמים מכל היכולת שלך, ואז אתה באמת נעשה בן עולם הבא.
אורן: איזה שינויים יקרו במוח שלי בתהליך כזה?
הוא מצטרף לתוכנת ההשפעה, במקום תוכנת הקבלה שעכשיו הוא חי לפיה, בצורה שבאמת אי אפשר להגיד, "קיסטא דחיותא" זה נקרא. זו חיות שהיא אפילו לא חיות, זה משהו שחי בצורה כמו שאפשר לראות במיקרוסקופ משהו שקיים בקושי.
ניצה: מה המשמעות של זה ברגע שהמוח שלי, המודם שלי מתחבר למחשב העל הזה.
המשמעות שאת מבינה איפה את חיה, בשביל מה ולמה, איך הכול מתנהג, איך הכול מתנהל, נפתח לך הכול. לעומת עכשיו, שאת אפילו לא יודעת על החיים שלך שום דבר, מה תרצי בעוד רגע, מה יקרה בעוד רגע, מה תחשבי בעוד רגע, כלום.
ניצה: נכון, ואפילו איך המוח שלי חושב ופועל גם את זה אנחנו לא מבינים. בטוח לא מבינים. וברגע שהמוח בעצם מתרחב ומתחיל לקבל חלק יותר רחב מהמציאות, אז הוא מתחיל להבין הכול?
הכול, הוא לא צריך להבין, זה הכול שלו. הוא לא צריך לעשות מאמצים, להבין, לקשור את הדברים, זה נמצא בו, פשוט נפתח וזהו.
ניצה: יש אנשים שאי פעם השיגו את המחשב הזה?
ודאי שכול זה ניתן כדי שאנשים ישיגו. זה הכול ניתן להשגה.
ניצה: ישנם אנשים מיוחדים בהיסטוריה האנושית שהשיגו מצב כזה?
ודאי שכן. והמוח והלב הפתוחים האלו הם נקראים "א-לוהים", הטבע.
ניצה: הטבע, זה מה שבעצם נקרא א-לוהים?
הטבע זה א-לוהים או נשמה, זה אותו דבר.
ניצה: זאת אומרת, המוח הפרטי שלי עתיד בסופו של דבר להרגיש כממש חלק מתוך מחשב העל הגדול?
זה אפילו לא חלק. הכול. זו האינטגרליות השלמה.
אורן: אם נסתכל במבט כולל על התפתחות המוח האנושי, פעם היינו חיות אחר כך התפתחנו, ההישרדות שלנו, האינטליגנציה שלנו, המוח שלנו הלך ופיתח יכולות יותר ויותר, הגענו לאיפה שאנחנו נמצאים היום, עם התפתחות מדעית, טכנולוגית, תרבותית וכן הלאה. איפה אנחנו עומדים להיות מחר?
נפתח את המצב שבו אנחנו נמצאים. ובכל ההיסטוריה שלנו שהתפתחנו, אנחנו לא יצאנו מאותו לב ומוח הגדולים האלה שקיימים, רק הגבלנו את עצמנו על ידי הרצון האגואיסטי הקטן שלנו שהיה סוגר אותנו. אבל בעצם כל הזמן אנחנו קיימים בזה, בלב והמוח האין סופיים האלו.
אורן: ומחר איפה נהיה?
איפה שתרצה. אתה יכול לעשות את זה היום, רק עליך לפתוח את הלב ובהתאם לזה יפתח המוח.
ניצה: אם הייתי פוגשת עכשיו או אפילו בעוד כמה שנים מישהו שעשה שינוי כזה, התפתחות מסוימת, והוא כבר נמצא, אולי אפילו לא לגמרי, אבל בחלק מהתהליך, הייתי רואה בו שינוי?
במה היית רואה?
ניצה: לא יודעת. הוא יראה אחרת, הוא יתנהג אחרת?
במה היית רואה אותו?
ניצה: ואיך הוא היה רואה אותי?
אני לא רוצה להגיד.
אורן: לא מדברים עליה. איך הוא היה רואה את העולם?
ניצה: באופן כללי.
הוא רואה את העולם כרצונות הקטנים, שכל אחד סגור בתוך עצמו וחושב רק על קיומו.
אורן: ומה אותו איש רוצה?
אותו איש רוצה לפתוח אותם.
אורן: מה זה הסטטוס הפתוח?
הסטטוס הפתוח שהם ירגישו שהם קיימים בעולם אין סוף, בתוך הא-לוהים.
אורן: כל הסיפור הזה שייך במשהו לתפיסה דתית של המציאות?
לכלום זה לא שייך, רק ללב ולמוח.
אורן: שמה השתנה בהם?
פתחו את עצמם כלפי הזולת, כלפי חוץ, הפסיקו לחשוב רק בפנים.
(סוף השיחה)
-
"יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כ"א)↩