חיים חדשים

תכנית 1277

אחריות אישית לשינוי חברתי

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 17.08.20 – אחרי עריכה

אורן: מספר התוכנית שלנו היום הוא 1277 ואנחנו נשוחח עם הרב לייטמן על אחריות אישית של כל אחד ואחד מאתנו, על הובלת השינוי שאנחנו רוצים לראות מאתנו עצמנו ממש.

יעל: אנחנו נמצאים בתקופה שיש בה הרבה קושי, גם קושי כלכלי, גם קושי תעסוקתי, גם פילוג חברתי שמאוד מקשה עלינו כחברה, גם איום בריאותי ובאמת אנשים רוצים שינוי, רק שהם תולים את כל השינוי בהנהגה. בתוכנית שלנו היום אנחנו נרצה להבין מה בעצם האחריות האישית של כל אחד ואחד, מה הפרט יכול לעשות. שמענו אותך אומר הרבה פעמים שהשינוי צריך לבוא מלמטה, אז האם באמת השינוי צריך לבוא מלמטה ומה זה אומר? זה הנושא של התוכנית שלנו.

אני רוצה לפתוח בשאלה, האם האזרח הפשוט, כל אחד מאתנו באמת יכול לשנות משהו? יש לנו הרגשה שאנחנו אחד מתוך תשעה מיליון, שזה חלקיק מאוד מאוד קטן בכלל המציאות, האם אותו חלקיק קטנטן יכול באמת לשנות מציאות שלמה?

האמת שכן, אבל אנחנו לא רואים את זה, לא מבינים את זה ולכן קשה לנו לעמוד על זה, זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו לא יכולים להגיד לאדם, לאזרח הפשוט שהוא יכול לשנות את העולם, את המציאות, אלא כשהוא לומד ומבין איך הוא צריך להתנהג, אז אחר כך הוא יראה שבאמת כך זה קורה, שכלל ופרט יכולים להיות שווים בזה. דבר שלישי, אנחנו צריכים בכל זאת ללמד את הפרט איך לגשת ולשנות את הגורל שלו, שזה בעצם תלוי בו, הוא לא צריך לעשות מהפכות, הוא לא צריך לשבור חלונות ראווה ברחוב וכן הלאה, אלא איך הוא בצורה נורמלית, נורמטיבית, בכל זאת הוא מגיע למצב שמשנה את החיים שלו, את ההתנהגות החברתית כלפיו וכן הלאה. כאן באמת יש לנו עבודה גדולה. בסך הכול זו עבודה איך לסדר את החברה, תשעה מיליון אנשים, במנגנון החדש המתאים לכוחות הטבע שמפעילים אותנו כרגע בעידן הזה.

יעל: דיברת על כלל ופרט שווים, אתה יכול להגיד על זה כמה מילים?

לא, על זה אנחנו עוד לא יכולים לדבר עכשיו. זה לעתיד לבוא.

יעל: מה בן אדם רגיל, אזרח מן השורה פשוט, במה הוא יכול להתחיל כדי לחולל באמת את השינוי במציאות שלו, במציאות החברתית שלנו כאן במדינה.

במציאות שלו אני הייתי ממליץ לאדם לראות את המציאות בצורה בריאה, לא לחכות לאיזה כסף שיחלקו לו מהשמיים, או שיביאו לו מתנות מיוחדות, אלא שהוא יקבל מקצוע טוב הדרוש לחברה, שיתייצב במשפחה, בדירה, עם הילדים, בצורה כזאת נכונה שהוא יכול להרגיש שהוא נמצא בסביבה בטוחה, נאמנה, טובה. מה שהוא כן יכול לדרוש מהמדינה זה שיספקו לו אולי מקומות עבודה, לו, למשפחה, לילדים, בצורה כזאת שהוא יודע שהוא נמצא בחיים בטוחים, בפרנסה בטוחה וכן הלאה.

זאת אומרת יש כאן איזו תקופת מעבר שאנחנו צריכים לעבור. ואם את מדברת על תשעה מיליון אנשים בישראל אז אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו בונים את החברה הזאת. זו מדינה קטנה, אין הרבה חומרי גלם, אין כלום, יש רק מוחות ורצונות להרוויח, להצליח, זה נכון. אז איך אנחנו בונים את המדינה כך שהיא תוכל בים הסוער ממש של היום להפליג בצורה בטוחה? יש כאן עבודה בינינו איך לקשור את החברים שלנו, את כל החברי האומה יחד, ויש כאן גם עבודה איך אנחנו מרוויחים בסך הכול [בשביל] תשעה מיליון איש ומחלקים את זה בצורה שתספיק לכולם.

יעל: לגבי האחריות האישית, היום רוב הציבור, כל אחד מהפרטים, מרגיש שהשינוי הוא לא בידיים שלו.

את זה אנחנו צריכים לסלק קודם כל. מה שיש לנו היום ביחסים בינינו, ביחסים חברתיים, בין מפלגתיים וכולי, את הדברים האלה אנחנו צריכים להביא לעמק השווה. בלי זה לא תהיה לנו שום הצלחה.

יעל: מה זה אמר להביא לעמק השווה?

שאנחנו צריכים להתייחס לכולם בצורה שווה, שכולנו שווים.

אורן: למה זה חשוב?

כי אז אף אחד לא ידרוש יותר מהשני.

אורן: היחס הזה שכולנו שווים זה משהו שאני צריך להתחיל כך להתייחס לכל מי שסביבי? נאמר שאני אצליח במשהו להתקדם ביחס כזה שאני מתייחס לכולם בצורה שווה, זה ישפיע על החיים שלי לטובה?

כן.

אורן: למה?

אף אחד לא יבוא אלייך בטענה. אתה בזה תרגיש שאתה שווה לכולם, שאתם כולם שווים ואתם כולם נמצאים בצלחת אחת.

אורן: אני התחלתי, אני שיניתי את היחס שלי, האם גרמתי לכך שהסובבים אותי ישנו את היחס שלהם אליי, זו החוקיות, כך זה עובד?

כן. כי אנחנו כולנו קשורים זה לזה.

אורן: אבל מי אמר שהכוח שלי, השינוי החיובי שאני מתחיל ומתייחס לכולם בצורה שווה ולא משנה מה הדעות הפוליטיות שלהם, לא משנה מה המצב הסוציואקונומי, למה שזה יצליח לי, אני הרי אחד?

כי הטבע כבר מתייחס אלינו, לכולם, כמו לאחד. אנחנו מתייחסים לעצמנו בינתיים, כל אחד לשני איך שבא לי, ואנחנו לא שמים לב שאנחנו נמצאים בעידן חדש, שהטבע מתייחס אלינו כמו ליצור אחד אינטגרלי, שכולנו נמצאים בקשר בינינו והטבע מתייחס אלינו כמו לאחד. לא להרבה אלא לאחד.

יעל: ואז בעצם כדי להתאים את עצמנו לאותה תפיסה של העידן החדש, לאותו עידן אינטגרלי, אתה אומר שאחת הדרכים זה בעצם שאני אתחיל להרגיש שווה ולהתייחס באופן שווה לכולם. שווה באיזה מובן? בסופו של דבר כל אחד מאתנו הוא אחר, אחד יש לו יותר כסף, אחד יש לו יותר השכלה, אחד יש לו יותר דחף, יותר אנרגיה לעשות דברים, ואחד יותר עצלן, מה זה בשווה?

בשווה שכל אחד רוצה לעשות מה שהוא יכול לטובת החברה כי הוא בעצמו יונק משם.

יעל: אז אני עושה מה שאני יכולה למען כולם ואיך אני מתייחסת לכל האחרים?

אותו דבר.

יעל: זאת אומרת שאני רואה אותם ככאלה שתורמים את המקסימום שהם יכולים?

כמה שיכולים, לא מקסימום, אף אחד לא דורש מאחרים שהם יחנכו את עצמם.

יעל: מה אני צריכה לתת, את זה הבנתי, את מה שאני יכולה למען כולם. איך אני צריכה להתייחס לאחרים? כי הרי תמיד יראה לי שזה לא נותן מספיק, וזה לא נותן מספיק, ואני נותנת הכי הרבה. ככה בנוי הבן אדם.

אני לא הבנתי את השאלה שלך. את צריכה לתת לחברה כמה שאת יכולה, ואת צריכה לקבל מהחברה כמה שאת צריכה.

יעל: עדיין אני נותנת כמה שאני יכולה, עם זה יותר קל לי. אלא רק מה שיקרה במצב הזה, זה שאני מתחילה להסתכל על כל האחרים, ואני אומרת, "הופה אני נותנת ממש הרבה, וזה לא נותן כלום, וגם זה לא נותן כלום, ההוא צריך לתת כמה שהוא יכול, ולא נראה לי שהוא נותן כמה שהוא יכול". איך אני מתמודדת עם המקום הזה, איך אני מסתכלת על אחרים?

סוגרת עיניים. למה יש לך חשבון עם אחרים? את צריכה להיות בחשבון עם החברה. בעיניים האגואיסטיות שלך את תמיד רואה את האחרים שהם לא עושים שום דבר, שאת נותנת יותר.

יעל: אתה אומר כאן בעצם, שאני צריכה לתת את המקסימום.

לא את המקסימום אני אומר, לא לקרוע את עצמך, את צריכה פשוט לתת לחברה כמה שאת מסוגלת.

יעל: ומצד שני לעצום עיניים ולבטוח באחרים שהם נותנים את מה שהם יכולים.

כן. זה לא עניינך אפילו, כמה השם נותנים. זה לא עניינך, כי את לא יכולה לראות אותם בעיניים האגואיסטיות שלך שהם נותנים הרבה או פחות. תמיד יראה לך שהשני נותן פחות ומקבל יותר.

אורן: אני חושב שעל זה קרסו הקיבוצים כאן בארץ, שכל אחד מבוקר עד ערב היה בביקורת בלתי פוסקת על האחרים, וראה, אני מתאמץ מכל הלב והם פחות.

בטח.

אורן: והשכן שלו גם כך הסתכל עליו, ואז ברקע של חיי החברה יש כל הזמן דיבורים ביקורתיים מי יותר מוצץ, ומי לא נותן. סתם נתתי לך חברה קטנה של קיבוץ או מושב. אבל אם אתה מרחיב את זה למדינה, אתה כל הזמן נמצא בביקורת, "הם לא בסדר, כששם יקרה שינוי הדברים ישתפרו".

איך אני כאילו מחליף את המשקפיים ומפסיק כל הזמן להסתכל על, הם לא בסדר, כי באמת אני רואה שהם לא בסדר, ולוקח כאילו את האחריות אליי? אני אורן יכול לשנות בעצמי בלי לדרוש מאף אחד כלום, אם אני אעשה איזה שינוי. יש לי כוח, לי הפרט יש כוח?

יש לך חשבון כלפיי המדינה בלבד, ולא כלפיי האחרים. כמה אחרים מקבלים ולא מקבלים, זה לא חשוב, חשוב לי והמדינה, או אותה הנהלת הקיבוץ. אני לא מתייחס לשכנים שלי כמה הם יותר וכמה הם פחות, אני יודע שאני עושה כמה שאני מסוגל, ומקבל כך שיהיה מספיק לי, למשפחה שלי, לילדים שלי, ושאנחנו מקבלים כל השירותים שצריכים.

יעל: אם אני אעשה כמה שאני מסוגל לטובת הכלל שבו אני חלק, זה ישנה משהו לטובה בחברה הזו?

וודאי. וכך כל אחד ואחד, אחרת אני צריך לעשות ביקורת על כולם.

אורן: אבל אני רק אחד.

כך כולם כל אחד ואחד. וכך כל החברה היא כלולה מכאלה אחדים.

אורן: אז מה הכוח שלי כאחד?

לתת דוגמה לאחרים.

אורן: ודוגמה של אחד, היא באמת יכולה לעשות שינוי חיובי?

למה לא? אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. למה שלא? אבל בצורה כזאת אתה עוסק בחיים שלך, יש לך משפחה, יש לך עבודה, אתה חי, גומר את היום בכבוד והכל. חוץ מזה אתה יכול להתפתח, אתה מקבל עוד מנה של החינוך האינטגרלי שמסביר לך באיזה עידן אתה חי, לא רק אתה, אלא כל העולם שנמצא בכל מיני כאלה מעברים שלא בכל מקום הם חלקים ונעימים, וכך אתה מתקדם.

אורן: אני רוצה להבין על הכוח של הדוגמה. אמרת לי קודם, אתה אחד, לא נורא שאתה אחד תתחיל לתת דוגמה חיובית. זאת תפיסה מאוד אופטימית שאתה אחד מול הרבה אחרים, תתחיל לתת דוגמה חיובית, ופתאום כמו גלים בים אדוות כאלה טובות יתפשטו. זה מה שאתה אומר?

זה רק בתנאי שיש לך חברה, יש לך חברים, אתה נמצא איתם בהתקשרות, אתם מדברים על זה. ואתה גם לומד, מקבל יום יום מנת לימוד, ומסבירים לך לאן העולם מתקדם, ומה קורה בעולם, איך הווירוסים למיניהם משוטטים בין כולם, ואיך אנחנו יכולים להתקדם בחברה המודרנית, לא שאנחנו מייצבים אותה, ואיך אנחנו יכולים להתקדם על פני כדור הארץ הקטן שכבר ממש ריק מכל האוצרות שלו. אנחנו צריכים לראות את המצב האמיתי, ולא במשקפיים כאלה צרות.

אורן: לפי התמונה האמיתית כמו שאתה קורא לה, אם פרט אחד מתחיל לפזר סביבו דוגמאות חיוביות, יש לזה כוח לשנות באמת את המציאות?

יש בזה כוח לשנות את המציאות שלי לפחות, שאני מתחיל להרגיש שאני חי בעידן החדש, שאני חי במציאות חדשה, שאני מתחיל להרגיש את העולם כולו כאינטגרלי וטוב לפי מדע, לפי חכמה, לפי כל מה שיש, וגם לפי החיים שלי.

אורן: אז אני מתחיל לשנות את צורת המחשבה והיחס שלי, כתוצאה מזה משתנה המציאות שלי?

כן. אתה מקרב את תפיסת המציאות שלך האישית למציאות שבאמת קיימת, לטבע האינטגרלי גלובלי מקושר וכן הלאה, ואתה נעשה חלק אינטגרלי מהטבע. ואתה לפי ההתקשרות עם הטבע, מה שנקרא אצלנו "דבקות", מתחיל להרגיש את הכוח האינטגרלי הזה שפועל בטבע.

אורן: האדם האחד יכול להתקשר לכוח האינטגרלי שפועל בכל הטבע?

חוץ ממנו יש גם חברים כמוהו, ושהם מתקשרים ביניהם ויוצרים ביניהם כזאת חברה קטנה.

אורן: מה שאני מנסה להבין, אתה נותן לי הרבה כוח ביד. אמרת לי, אתה יכול לשנות את המציאות שלך.

כן, ודאי.

אורן: אני לא תלוי בהחלטות.

אף אחד. של אף אחד.

אורן: אבל אני חי במדינה מסוימת, יש בה חוקים מסוימים, התנהלות מסוימת, שנגיד היום אני לא מרגיש שמצבי טוב בתוך מדינה.

כל זה תלוי, איך אתה מייצב את עצמך.

אורן: אני רוצה להבין את הדינמיקה בין הפרט לבין החברה, וכמה כוח אתה נותן לפרט? אם מחר תתקבל איזו החלטה במדינה מסוימת שמשפיעה לטובה על החיים שלי כאזרח, אני מבין שהצלחתי, השתנה החוק, קיבלתי משהו טוב לחיים. עכשיו את זה אני שם בצד, כי זה ברור ומובן. אם זה לא קורה, שם מתחילות הבעיות, ויש אני עם החיים שלי והצרות שלי. מה אני יכול לעשות, איזה כוח אתה נותן לי שאני אוכל לעשות משהו שלא קשור להחלטות ממשלה ולמדינה ולכלום, ושזה יקדם אותי במשהו אל הטוב?

אתה לומד את חוקי הטבע, וחוקי החברה שצריכים להיות זהים לחוקי הטבע, ואתה משתדל לקיים אותם אם אתה רוצה להיות באיזון עם הטבע, זאת אומרת במצב הכי בטוח ונורמלי.

אורן: מה החוק הראשון שכדאי לי ללמוד.

שכל הכוחות שפועלים, הם פועלים בהתקשרות ביניהם בצורה אינטגרלית.

אורן: במילים פשוטות, מה זה אומר?

שכל החוקים שפועלים הם כדי להביא אותך לחיבור עם כל המציאות, בהדרגה.

אורן: זה כביכול מגמה אבולוציונית כזו?

כן.

אורן: ומה מזה עכשיו? תן לי מזה איזו פעולה מצידי.

אתה צריך לארגן חברה, אפילו קטנה, בת עשרה, עשרים או שלושים איש, לא חשוב כמה אנשים, ואתם מתארגנים כבמין קיבוץ כזה כמו שאמרת, כי אתה בן קיבוץ, ושם אתה יכול לקיים את התנאים של הטבע הגלובלי.

אורן: נניח שהחוק הזה אומר שהכל מקושר בצורה אינטגרלית, איך אני מיישם אותו ביחס שלי? אני, אורן הפרט, מה זה אומר, איזה יחס זה מזמין ממני שיהיה נכון?

אתה מתייחס לכל אחד ואחד שנמצא בעיגול, בחברה הקטנה שלך, כמו לעצמך. כולם שווים.

אורן: אם אני אצליח במשהו לעשות את זה, לאיזה שינוי זה יגרום בחיים שלי?

אתה תתחיל להרגיש ביטחון, חיבור עם כולם, שאתה בן משפחה גדולה, ותראה עד כמה שבזה אתם תתחילו כולם להרגיש איך שהטבע מתייחס אליכם כטוב.

אורן: מי זה הטבע?

לא חשוב, טבע.

אורן: החיים כביכול?

כן. לא ממשלה ולא שכנים, הטבע. בסך הכל אתה תתחיל להרגיש איך שטוב לך.

אורן: יפה. זה מה שאני רוצה, אני רוצה להרגיש שיש לי משהו לעשות, שיביא אותי להרגיש טוב, שהוא לא תלוי באף אחד, לא בממשלות, לא בחוקים, לא במדינות, לא בשכנים שלי, לא באף אחד. יש כזה דבר שאני יכול לעשות כדי להביא בטוח טוב לחיים שלי?

כן.

אורן: להביא מזל, להביא ברכה, להביא הצלחה, יש?

כן.

אורן: תן לי אותו, מה זה הדבר הזה?

חיבור יפה עם הסביבה הנכונה.

אורן: תגדיר לי, מה זה חיבור יפה?

הדדיות, תמיכה, התקרבות לבבית לאנשים שחושבים כמוך.

אורן: לפעמים אני מקבל טלפונים מסוכני ביטוח כאלה ואחרים, כל מיני אנשים מכירות. ומה שהכי מסבך אותי, זה ביטוחי בריאות. שולחים לך מאתיים אלף דף, עם שש מאות מיליון סעיפים, לכזה וכזה, אתה כבר מקבל סחרחורת, ממש נהייה חולה מלקרוא ולהבין מה מוכרים לך בשבעים שקל, מה במאה, מה במאתיים, מה בשלוש מאות.

אני לא מוכר לך. אתה לא צריך לשלם לי, אני רק נותן לך טיפ. אם אפשר להגיד כך, כי גם טיפ זו מילה מלוכלכת. איך אתה יכול להתנהג לפי חוקי הטבע, לא חברת ביטוח או משהו, אלא איך אתה יכול להתנהג לפי חוקי הטבע כדי להוציא מהמצב שלך את התועלת האופטימלית?

יעל: אני רוצה לחזור שנייה למציאות.

אנחנו נמצאים במציאות.

יעל: אני רוצה לחזור רגע למציאות כמו שרוב הציבור רואה.

מרגיש. מציאות המדומה בציבור.

יעל: אנשים היום באמת הולכים להפגנות, עושים כל מיני דברים כדי לשנות את המציאות, עם איזו כוונה כמו ילדים, שמישהו ישנה בשבילם את המציאות.

כן, ילדים צועקים, "אימא, אימא", ומוציאים ממך את הנשמה ואת נותנת להם את מה שהם רוצים. אותו דבר הציבור הזה, הוא מגיע, צועק, ומקבל משהו.

יעל: הוא מצפה שמשהו ישתנה, שיעשו בשבילו, שישנו בשבילו. אני גם מבינה את ההיגיון, כי הם אלה שיש להם את התקציבים, להנהגה. מה ישכנע את אותו ציבור באמת לקבל את אותה אחריות אישית ולהבין שהדרך הנכונה לפעול היא לקחת את הדברים אלי ובאמת שאני אהיה זה שיהיה אחראי על השינוי שאני רוצה לחולל, ולא לפנות למישהו אחר. מה היית אומר לציבור הזה?

זה רק דרך פעולת הפצת החינוך החדש, זה מצב חדש, צריכה להיות הסברה על איזה עידן אנחנו נמצאים, מה משתנה, מה הטבע דורש מאיתנו אבולוציונית. את זה אנחנו צריכים. אני לא מדבר על ציבור שסתם יוצא וצועק. אני גם רואה שאלה שיוצאים וצועקים הם מספיק חכמים כדי להבין את הדברים האלה, היום הציבור חכם, הוא יכול להבין את זה. צריכים להסביר את זה. ובסופו של דבר הוא יקבל את זה, ואם לא עכשיו, אז אחרי שלמדינה לא יהיה שום כוח, וישברו את כל חלונות הראווה, וירוקנו את כל המסעדות, ואת כל המחסנים, בכל זאת זה יהיה.

יעל: מה אותו ציבור חכם מפספס? מה הוא לא רואה?

הוא לא רוצה ללכת יחד עם המדינה, שגם היא לא מבינה איך ללכת, הם לא מבינים איך הם צריכים לסדר את עצמם כדי לגרום עכשיו לירידה רכה, למצב נכון, מאוזן, שנמצא באיזון עם כוחות הטבע, עם חוקי הטבע האינטגרלי, ש"לא יגונה ולא ישובח" יהיה לכולם.

אורן: שאלה אחרונה מסכמת, מה האחריות האישית שלי כאזרח היום בעיניך?

לשמוע את מה שאני אומר ולהשתדל להעביר את זה לאחרים.

אורן: ומה הוא המסר, במשפט אחד?

אנחנו צריכים לראות מה זו מדינה, מה זו חברה מאוזנת, שאנחנו יכולים לעזור זה לזה, לתמוך זה בזה, וללמוד איך לחיות בחברה אינטגרלית.

אורן: זה ממש הכרחי בעיניך?

כן.

אורן: האם זאת האחריות שלי כפרט?

כן. אחרת הטבע ילמד אותנו בצורה קשה מאוד.

(סוף השיחה)