חומר רקע לשיחה "חיים חדשים", מס' 285
מייאוש לשלמות
מטרות:
לברר מודל עבודה על רגשות "האני המרגיש" "האני המבקר"...כיצד אני עובד עם שניהם נכון
ללמוד כיצד לנהל את רגש הייאוש, ודווקא ממנו לפרוץ לדרך חדשה
מה בין תקווה לאמונה
פתיחה:
ייאוש הוא רגש של אובדן תקווה וכישלון בעניין שהוא חשוב לאדם. בעקבותיו ייתכנו תחושות של עצב, אכזבה או דיכאון.
הייאוש הוא תחושה של חוסר אפשרות לשנות את המצבים החשובים במציאות שמהווים עיקר בחייו של המיואש. ייאוש יכול להתרחש בעקבות כישלון או אכזבה חוזרים ונשנים בהגשמת החלומות והשאיפות, ותחושתו של האדם שאין באפשרותו לשנות דברים חשובים בחייו ושאין בידיו אלטרנטיבה. הרגש ההופכי לייאוש הוא תקווה.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A9
ייאוש הוא רגש שמורכב ממכלול רגשות כמו תסכול, אכזבה ואובדן תקווה בחרנו לשוחח עליו היום כיוון שהוא מאפיין את הלוך הרוח הכללי, מדוע זה כך? ומה ניתן לעשות כדי להפוך ייאוש לתקווה?
האם ייאוש הוא בהכרח רע? אני מכירה סיפורים של הצלחה גדולה ופריצת דרך משמעותית דווקא מתוך מפגש עם הייאוש? איך זה קורה?
מה יש בייאוש שפתאום יכול לתת לאדם מן כוח כזה לפרוץ את הגבולות של עצמו? (יש דימוי כזה שאדם שנמצא בתוך מערבולת מצליח לצאת ממנה רק כשהוא נכנע, מתמסר, נוגע בקרקע ורק אז מתחיל לעלות למעלה )
האם זה נכון להתמסר לייאוש ?
אם כן, מהי ההתמסרות הנכונה שדווקא תוביל לבסוף לפריצה חדשה, ומה יכול להוביל דווקא למצב דיכאון?
מהי אם כן הדרך הטובה לצאת מייאוש?
תקווה היא הרצון שתתגשם במציאות התרחשות שהאדם רוצה בקיומה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות, טוב ואושר.
ישנו הבדל בין אמונה ושהיא ביטחון מלא במה שיתרחש, לבין תקווה שהיא השאיפה הבסיסית לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים - לא מתה התקווה".[דרוש מקור] בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%94
על פי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%94
בלי תקווה אין חיים, מה זה הרגש הזה שמעניק לנו תקווה?
האם תקווה זו אשלייה? אופטימיות נאיבית שפעם יהיה טוב? אולי זה דווקא רגש שמתשתש אותנו?
יש משהו בתקווה שמצפה שיהיה טוב...אבל כאילו מגורם חיצוני שלא תלוי בי...האם זה נכון לתלות את האושר שלנו במשהו חיצוני?
מה ההבדל בין תקווה לאמונה?
מה מזין את התקווה?
האם טוב/חשוב שתהיה לאדם תקווה?
אם כן, כיצד להחזיק בתקווה בצורה מקדמת, מועילה?
"התקווה" הוא ההמנון של מדינת ישראל, ולמרות מימוש התקווה כביכול, אנחנו עדיין שרים אותו ומתרגשים מהתקווה. התקווה המשותפת הזו מרגשת יותר, או בעלת עוצמה יותר, מדוע?
מהו אותו רגש משותף של תקווה? מה הוא מעניק לנו?