חיים חדשים
שיחה 276
מוח נשי ומוח גברי א'
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 30.12.13– אחרי עריכה
אורן: שלום לכם, ותודה שאתם איתנו בסידרת השיחות הלימודיות, "חיים חדשים", עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו רוצים יחד אתכם להבין טוב יותר את מערכות היחסים בינינו, על מנת שנוכל לקחת אותם למקום טוב יותר. לשם כך ננסה להבין איך בנויים המבנים הפנימיים של הגברים של הנשים. אני מניח שיהיו הרבה דברים לקחת לכל התחומים בחיים, בבית, בעבודה, בחברה ובכלל.
ניצה: הנושא בהחלט מרתק, ככל שעבדתי עליו ולמדתי אותו לעומק, הגעתי למסקנה שהוא אפילו משעשע במובן מסוים. הבנתי שאותו כוח שיצר אותנו, אותו אומן, אותו במאי השתמש בחוש הומור מאוד מפותח. הוא לקח שני מנגנונים שלגמרי הפוכים אחד מהשני, שם ביניהם מין חומר דביק, איזה כוח משיכה כזה שידביק ביניהם, ואמר להם, בואו נראה איך אתם מסתדרים עכשיו. יש על כך אין סוף מחקרים, מאמרים ואפילו מערכונים, כי זה באמת משעשע לראות איך לגברים ולנשים יש דרך חשיבה ותפיסת מציאות שונה לגמרי. השפה והתקשרות שונות לגמרי. אנחנו חיים בסרט אחר, גם דרך קבלת ההחלטות, קליטת המידע ועיבוד הנתונים שונים בין שני המינים. כל המערכת הרגשית שונה לחלוטין. זאת אומרת יש הפרדה עצומה בין המנגנון הנקבי, ובין המנגנון הזכרי.
המחקרים מדברים על ההבדלים הביולוגים, הכימיים וההורמונליים בין המינים, אך אין מחקר שדן בתכלית. למה נוצרו הפכים כאלה, לומה יש כוח משיכה שמנסה לחבר בין שני המינים? לכאורה קל לי יותר עם בנות מיני, אנחנו מבינות ומכילות אחת את השנייה, ואותו דבר בין הגברים.
זאת נקודה נכונה מאוד להתחלה. נשים מבינות טוב יותר אחת את השנייה. אבל הגברים מבינים פחות אחד את השני, לכן הם נכנסים למאבקים, זה מחוסר הבנה. הם מפוזרים לכל מיני כיוונים, הם יותר אינדיבידואליסטים. נשים יותר מסודרות, יש להן קו אחד בחיים.
ניצה: בהמשך נכנס להיבטים נוספים, כי יש הרבה תכונות שמיוחדות לנשים ותכונות שמיוחדות לגברים. למשל נשים הן מאוד אמפטיות, יש להן נטייה טבעית להתחבר לרגש של מישהו אחר. הן גם קולטות את המידע בצורה רגשית ובו בזמן יכולות לחבר את הנתונים, לעשות שִכלול נתונים.
.
צפיתי בסרט שמדגים בצורה קומית את מבנה המוח הגברי לעומת המוח הנשי. מראים שם שהמוח הגברי בנוי בצורה של קופסאות. כשאתה שולף קופסה, אתה מדבר רק על מה שיש בתוך הקופסה, ויש מתג שבעזרתו אפשר להדליק או לכבות. לעומת זאת במוח הנשי הכל מחובר, הכל כאילו מחווט, הכל קשור להכל. יש שוני עצום במבנה של שני המוחות, ולכן גם הקונפליקטים ואי ההבנות בין המינים.
הקונפליקטים הם לא מזה. הם מחוסר התחברות נכונה, מחוסר הבנה הדדית, מחוסר נכונות הדדית, זה כבר משהו אחר. כי קונפליקט יכול להיות רק אם אני מלכתחילה לא לוקח בחשבון את ההבדלים בינינו, כי אי אפשר למחוק אותם. זאת אומרת, לא יכול להיות שאי פעם אני אבין את האישה כמו שהיא מבינה את עצמה או את הנשים האחרות. אני לא אוכל להתלבש בה לעולם, ואותו דבר אישה כלפי גבר. אבל אם אנחנו יודעים, מבינים ומקבלים את ההבחנות והבדלים הללו, ומתקנים אותם, לא מוחקים את הפער, אלא למרות הפער אנחנו מתקשרים, אז אלה כבר חיים אחרים. זה אפשרי. אפילו בין שני דברים מנוגדים אפשר לבנות ביניהם מערכת מותאמת, יחסית.
ניצה: זה מעניין, כי חיבור בין דומים הוא כאילו טבעי יותר, ואילו חיבור בין שונים הוא מאתגר, אבל בסופו של דבר, כשמצליחים לעשות אותו בצורה טובה, הוא מפיק יותר הנאה, יותר שמחה, יותר אהבה. קיימת מין תחושה ששני הפכים בכל זאת מסתדרים. השאלה למה בכלל יש שתי מערכות שונות, ומה החשיבות של שתי מערכות אלה?
זה הכי פשוט. הבריאה זה רצון ליהנות, רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון שרוצה למלא את עצמו בכל מיני הנאות, מילויים. במובן הטכני, כמו שחוקרי המוח מדברים, אנחנו אגואיסטיים, כל אחד רוצה לקבל מילוי, והמילוי הזה צריך להיות נעים לי. מה שנעים לי נקרא מילוי, ומה שלא נעים לי, נקרא ההיפך, ייסורים. לכן כל הקיום שלי נע בין תענוג לייסורים, זה מי שאני.
לכן מפני שאני קיים בין שניהם, אני מגיב, את זה אני רוצה ואת זה אני לא רוצה. התא שמרגיש תענוג או ייסורים ומגיב כלפי זה נקרא תא החיים. זה לא תא ביולוגי ששייך למנגנון אחר, זה תא רגשי. תענוג, חיים, וההחלטה שלי, איך אני מבדיל ביניהם וכמה אני בורח מייסורים ונמשך לתענוגים. בהתאם לרמה שבה אני מבחין בין התענוגים לבין הייסורים, ואז בורח מהייסורים ונמשך לתענוגים, בהתאם לזה אני מכנה את התא הזה בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר. זאת אומרת, זה בעצם כל החיים שלנו.
מה ההבדל בין כל הרמות, בין כל היצורים, בין כל הדוממים, צמחים, חיות ובני האדם? ההבדל הוא במהות התא שמבדיל בין ייסורים לבין תענוגים ובכמה אני מבדיל ביניהם, באילו דרגות, באילו רמות אני מבדיל בין תענוג לבין ייסורים, באיזו איכות אני מבדיל ביניהם. בכל הרגשות שלי, בכל החושים שלי שהם ראייה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש וגם בחושים אחרים בדרגת צומח ובדרגת חי, לאן שלא אפנה, גם בצמחים, גם בחיות ובבני אדם, מפותחים יותר או מפותחים פחות, לפי רמות, לפי צורות אופי שונות ואופנים שונים, בכולם זה אותו תא שמבדיל בין ייסורים לבין תענוג ומידת הרגישות להבדל ביניהם.
כמו זיכרון מחשב שבנוי מסך תאים של אפס או אחד, כך גם אנחנו בנויים מתאים כאלה של תענוג וייסורים, ומיכולת להבדיל ביניהם. זה שייך לחושים, נניח, במוח שלנו יש המון תאי ריח שמכסים את כל המוח, כנראה שזה היה נחוץ פעם, אבל היום אצלנו אין מי שמזהה ריחות. יש חיות כמו הדוב הלבן, שמרגישות בחיה ממרחק של עשר קילומטר מהם.
מאחורי כל חוש וחוש עומדים תאים רבים ששייכים לאותו חוש, ולאחר שהחושים האלה קובעים האם זה תענוג או ייסורים, מתוך כך אני מתחיל לקבל החלטה עד כמה אני צריך להתרחק מייסורים ועד כמה כדאי לי להימשך לתענוגים, איזו אנרגיה אני צריך לתת כדי לעשות את העבודה הזאת וכדומה. אלה הם החשבונות של המוח שלי כשהוא נכנס לעבודה.
גם בתא שמבדיל בין תענוג לבין ייסורים קיים מנגנון מוחי, שכלי, מפני שהוא צריך לעשות ביניהם השוואה, האם ובכמה זה מסוכן, בכמה זה מושך וממלא אותי וכדומה. כל זה שייך גם לסביבה שלי, עד כמה הסביבה מעריכה את זה או לא, יש כאן הרבה מאוד נתונים. אבל בסופו של דבר, לאחר מכן המוח הוא זה שמחשב האם לפעול או לא, האם להתרחק מהייסורים או להתקרב לתענוג, מה אני צריך לעשות בשביל זה, בכמה כוחות זה יעלה לי וכדומה.
המוח שלנו בסך הכל משרת לבריחה מייסורים ולהתקרבות לתענוגים, הוא משרת לרצון, כך הוא בנוי. נניח כשאני מסתכל על כוס בצבע לבן ועל שולחן בצבע חום, אני לא מסתכל על צבע לבן ואו על צבע חום, אלא יש לי הרגשה מסוימת של ייסורים או של תענוגים כלפי הצבע. למרות שצבע חום הוא תמיד חום וצבע לבן הוא תמיד לבן, אני בכל זאת מקבל אותם דרך חושים, דרך רגשות, עד כמה הם נעימים לי או לא נעימים לי. מפני שהחוש הכללי שלי, אחרי חושי ראיה, שמיעה, ריח, טעם ומימוש, הוא הרצון ליהנות, והמוח בא אחריו.
אני תמיד מרגיש, אני לא יכול להיות אובייקטיבי לחלוטין, בלתי תלותי בכלום כמו מכונה שבודקת איזה דבר וקובעת שהדבר הזה נותן אור גדול או קטן, צבע עמוק או לא עמוק. אלא גם כאשר אני עומד מאחורי מכשיר אני בכל זאת בודק הכל לפי מצב הרוח שלי באותו יום, עד כדי כך זה משתנה.
אנחנו יודעים שלאנשים שמתעסקים בצילום, במיוחד בסרטים או בכל מיני דברים מיוחדים, יש ימים שבהם הם לא יכולים לצלם. מה הבעיה? הרי הם רק עומדים מאחורי מצלמה? כשאני מצלם, אפילו בצילומים פשוטים, אני מכניס לתוך זה את הרגש שלי, המצלמה כביכול מרגישה אותי, עד כדי כך שאני לא יכול להבדיל בין השכל לבין הרגש, אלא הכל מחובר יחד.
בשביל מה כל ההקדמה הזאת? אם אנחנו מדברים על המוח הנשי והמוח הגברי, אז מכיוון שהרגש, הרצון ליהנות הכללי של האישה ושל הגבר שונים כל כך, ודאי גם המוח הנשי והגברי שעומדים מאחורי הרצונות ליהנות, שונים מאוד בהתאם לכך.
ניצה: במה שונה הרצון ליהנות של הגבר מהרצון ליהנות של האישה?
זה לא שאני והאישה רואים דברים שונים, אלא העבודה המוחית שלי, הדרך בה אני מחליט, מרגיש, מתייחס ומשווה בין הדברים, שונה לגמרי מהעבודה המוחית של האישה, המוח עובד לפי תוכנה אחרת. יש חלקי גוף שאפשר להחליף בין הגבר לאישה, אבל האמת היא שאנחנו לא יודעים עד כמה תאי הגוף שלנו שונים, מכל שכן האיברים ומכל שכן המוח, שהוא המשרת של הרצון, היסוד שלנו.
ניצה: מהי ההבחנה הבסיסית ברצון ליהנות שהוא כל כך שונה אצל גבר, לבין הרצון ליהנות אצל אישה? הרי שניהם רוצים ליהנות, זהו המכנה המשותף ביניהם. מה ההבדלים ביניהם?
זה נובע ממערכת עליונה יותר. בסוף ההתפתחות אנחנו חייבים להשלים זה את זה ולכן כדי שההשלמה שלנו תהיה מאוד מיוחדת, גבוהה, שלימה, נצחית, כדי שהמערכת המשותפת הזאת תוכל לכלול בתוכה את כל העולם, את כל העולמות, היא צריכה להיות קיצונית מאוד בשני החלקים האלה, הגבר והאישה. כך שבהתחברות ביניהם הם יתנו עוצמה כל כך איכותית, עמוקה וכמותית, אינסופית. שני המוחות האלה, שתי המערכות האלה חייבות להיות מנוגדות לגמרי זו לזו, מנוגדות באין סוף אופנים, בכל האופנים שקיימים בכל אחד ואחד.
באף אחד מהם אין משהו שהם יכולים להשלים בשני. ואם הם באמת משלימים זה את זה, אז זה פלא, וזה קורה בגלל שהם לא מבינים עד כמה הם לא מבינים זה את זה. זאת אומרת, בין גבר לאישה יש איזו הסתרה. הם חושבים, "היא חושבת כמוני, לכן אנחנו יחד", אבל האמת היא שאם היה מגולה עד כמה הם לא חושבים אותו דבר, אז לא היו מסכימים בכלל, לא היו יכולים להתקרב זה לזה.
ובכמה שאנחנו נגדל יחד יותר ויותר, בזמן שגבר ואישה באמת יתקרבו זה לזה בפנימיות, ואני מקווה שהתהליך הזה יתחיל מהדור הזה והלאה, אנחנו נגלה יותר ויותר כמה אנחנו שונים. אבל יחד עם זאת יהיו לנו שכל ורגש, תהיה לנו הכרה, הבנה, סבלנות ויכולת להשלים זה את זה, וההשלמה הזאת תוליד משנינו אדם אחד.
ניצה: אני מבינה, שמבנה של המוח משרת צורך גבוה ממנו, והצורך הזה הוא אותו רצון ליהנות, רצון להפיק הנאה. מה ההבדל בין הרצון ליהנות של נשים לבין הרצון ליהנות של גברים? ממה אישה נהנית וממה גבר נהנה?
אישה נהנית מכך שהיא בונה לעצמה בית, בונה משהו ששייך לה. זהו מקום של שליטה ששייך לה, שבו היא מרגישה שהיא מכסה אותו, שולטת בו, ולא נותנת לאף אחד להיכנס אל תוך הגבולות שלו. היא צריכה שהגבר יספק לה את מה שהיא צריכה בתוך הגבולות האלה.
ניצה: ממה גבר נהנה?
גבר נהנה כשהוא רץ לכל מיני כיוונים, כשהוא מגלה את העולם, מפזר את עצמו לכל מיני דברים מעניינים, כמה שיותר רחוק מהמקום שנקרא "בית", כאילו אין לו שום שייכות אליו. אבל שניהם בנויים בצורה כזאת, שאחד לא יכול לחיות בלי השני, ולכן בסופו של דבר אלה צריכים את אלה.
גבר שייך יותר למשחק, להרפתקה, הוא מתעניין בדברים וירטואליים יותר, פורץ לכל מיני כיוונים, לכל מיני עולמות, יש לו במה להתעניין, לכן הוא יותר יצירתי מאישה. כל דבר חדש מושך אותו, הוא מתנפל על כל דבר חדש, ורוצה אותו כמו ילד. ולעומת זאת אישה, כמו שאנחנו רואים אצל בנות, אוהבות יותר בובות, משחקות יחד בכל מיני צעצועים קטנים.
יסוד החיים העכשוויים זה אישה, והתפרצות מעל זמן, תנועה ומקום זה גבר, זה האופי.
ניצה: קיים הבדל גדול מאוד בין המוח הגברי למוח הנשי, מפני שכל אחד, כל מוח אמור לשרת רצון מסוג אחר.
אבל הם לא יכולים להתקיים זה בלי זה. גם המשיכה המינית היא בעיה, מפני שהאישה מתרגלת לגבר, כמו לקניין, כמו לבית. היא רוצה לקנות את הגבר, רוצה שהוא יהיה שלה על בטוח, רוצה לקשור אותו, והגבר לא נקשר, לא מרגיש מחויב מצדו. אמנם גם הוא רוצה את האישה כרכוש, אבל יותר בגלל הרגשת השליטה. הוא לא מרגיש כל כך שרכש אותה, אלא הוא מרגיש ששולט בה, אצלו השליטה זו גאווה וכבוד. ולכן הם נמצאים במאבק ובהשלמה לסירוגין.
ניצה: מתוך המחקרים שקראתי, ראיתי שהמנגנון במוח הגברי, שאחראי על הדחף המיני, גדול פי שתיים וחצי מאשר אצל האישה.
גבר מכוון למין פשוט, אצלו המין לא מחובר למשפחה, לא מחובר לאהבה, לא מחובר לרגש. אצלו מין זה לגמרי כדי לקבל תענוג באופן מסוים. לאישה, לא. לאישה זה שייך לרגש, למי, עם מי, באיזו צורה, מי הוא בשבילי, מה אני בשבילו, זה מנגנון מאוד רחב ומשובח. אני כגבר אומר מסובך, אבל זה כך.
לכן, אי אפשר להבין זה את וזו. אין שום סיכוי בכלל להבין, להשלים, להגיע למשהו. ובגלל ההסתרה אנחנו נמצאים במצב שההסתרה עוזרת לנו להרגיע את הרוחות ולהשלים ולהמשיך.
ניצה: זאת אומרת, הסתרה היא חוסר מודעות?
הסתרה זו הצלה.
ניצה: זו ההצלה שלנו, שאנחנו לא באמת מודעים עד כמה אנחנו שונים?
עד כמה אנחנו בכלל לא מבינים זה את זו, לא רואים זה את זו, אבל משלימים.
אצל חיות זה קורה בצורה מאוד פשוטה, אין שם עניין של רגש אלא הכל חשבון. הרגש שייך רק לדרגת האדם, דרגת המדבר. החשבון אצל חיות הוא האם כדאי לי להזדווג עמה, והיא אומרת שכדאי לי להזדווג עימו, מפני שאז ייצאו לנו צאצאים בצורה הטובה, הבטוחה, הבריאה ביותר. וכך זה קורה. בטבע זה פשוט. אין שם רגשות שמבלבלים אותנו. לא מסתכלים על היופי. מה שנראה לנו יופי, "איזה אריה יפה". דווקא ללביאה זה לא נראה כך, שום דבר, דווקא בדרגת החי, כביכול הגברים יותר יפים מנשים, ולא שהם רואים את היופי כמונו. מה שאנחנו מייחסים ליופי שלהם, זה בכלל לא העניין הזה.
ניצה: מה ההבדל בינם לבין הדרך שבה אנחנו כאנשים מייחסים ליופי, לצורה החיצונית, הדרך שבה אנחנו הנשים, בנות המין היפה, מסתכלות על זה?
לא, אצלם זה לא כך, אצלם זה אך ורק לפי הכוח של הזכר וההכנעה של הנקבה. אין יותר. כך היה גם אצלנו. אנחנו צריכים להבין שבכל הזמנים המדד של הצורה החיצונית היה הפחוּת ביותר בבחירת בן הזוג, או בת הזוג. אלא, זה היה או עניין כסף, שליטה, קרבת משפחות, מעמד חברתי. ההתייחסות ליופי היא רק בזמן האחרון, מהרנסנס והלאה, זה כבר התחיל להיות משהו האחר. כשאנחנו כותבים רומנים על הזמנים ההם, אנחנו חושבים שכך הם התעסקו בזה. אבל לא היה דבר כזה. הסתכלו עד כמה שהיא שמנה ובריאה, זה היה הסימן שהבית יהיה טוב. וזהו. הסתכלו בצורה מאוד פרקטית, פשוטה. והיא הסתכלה על כמה שהוא חזק וגדול.
ניצה: והוא יכול לצאת לעבודה.
כן, או כמה שהוא עשיר, או שייך לאיזו אליטה. רק בצורה כזאת זה היה. ובכלל לא בחרו אלה את אלה, אלא האבות המשפחה בחרו. זה היה מאוד פשוט וברור, כמו אצל חיות. כך היה נהוג בחברה האנושית, לא בחרו, לא היה שום וויכוח והתנגדות. כל הרומנים שכותבים, זה היה רק לאליטות שלא היה להן מה לעשות. לעם הפשוט זה בכלל לא היה העניין.
ניצה: היום, הגברים נמשכים דווקא לצורה החיצונית ופחות לפנימית. ונשים, זו הכללה כמובן, מסתכלות קודם כל על הפנימיות, מחפשות משהו פנימי, שיותר מתאים. כמובן שהמראה החיצוני חשוב, אבל פחות. המשיכה ממש הפוכה. מעניין לראות שיש המון הבחנות, אז איך הניגודים האלה, מצליחים להשלים זה את זה?
הם לא יכולים. לכן כמו שאנחנו רואים שיש לנו משבר בכל מה שהאדם עוסק, בכלכלה, בחינוך, וכולי, יש לנו משבר גם במשפחה. בכלל, הזהויות וההבחנות בין האישה והגבר, הפן הגברי והנשי, מתבלבלים ומתערבבים. נשים יוצאות לעבוד והופכות להיות מנהלות, וראשי ממשלות, והגברים מאבדים את הכוח שלהם ומוכנים לשבת בבית. כל זה מקבל צורה לא מובנת, לא טבעית כביכול, כי גם בזה אנחנו נמצאים במשבר, וכל הדרכים שלנו מבולבלות מאוד.
ניצה: זאת אומרת, יש גברים ויש נשים והעלילה הולכת ומסתבכת, זה שנולדתי אישה זה לא אומר שיש לי מוח נקבי.
היום זה ממש לא ברור.
ניצה: המחקרים מראים שלא בהכרח יש קשר בין המין שבו האדם נולד, לבין המוח שלו. יכולה להיות אישה עם חשיבה ומוח זכריים, ויכול להיות גבר שהוא יותר רגשי, יותר נקבי.
כן, אנחנו רואים איך שהם מממשים את עצמם בחיים. זה מפני שאנחנו הגענו לחיי חברה מקולקלים, כאלה שאבד בהם הסטאטוס של הגבר וסטאטוס של האישה. זה לא ברור. הגענו ליוניסקס לא זה ולא זה, וכל אחד יכול להחליף את השני, ערבוביה בין המינים בכל העיסוקים שלנו.
מורֶה זה גבר. בהרבה שפות יש מורֶה, אין דבר כזה מורָה, רופא זה רופא, מה זה רופאה? כך גם מקצועות כמו מוזיקאי, פסנתרן. אבל פסנתרנית? עד לפני כמאתיים שנים זה בכלל לא היה מקובל בחברה האנושית, היום יש רב חובל אישה, ראש ממשלה אישה, שר אישה. אני כבר לא מדבר על תחום ההוראה, רק מנהלות, רק מורות.
הגברים התקלקלו הרבה יותר, כי הם מתחנכים על ידי נשים. האדם משתנה בעיקר על ידי הסביבה. איזו סביבה זו שמעלי נמצאת אישה? לא שאני מזלזל בנשים. אבל אני צריך לקבל דוגמה מגבר. כשאני גדל בגן ילדים, בבית ספר, אני צריך לראות גבר, והוא נותן את הדמות שלו.
מכל המורים בבית הספר שלי, אני זוכר רק שניים, אחד למתמטיקה ואחד להיסטוריה. הם היו גברים. אני זוכר שמהם קיבלתי הרבה יותר מהמורות שהיו לי. אני לא זוכר שקיבלתי או התרשמתי מהמורות. זו גישה אחרת. מאוד מורגש אם עומד לפניך מורֶה או מורָה. לילד זה ממש אסון.
לכן אני רואה שכל הקלקולים שהלכנו עליהם בלי לדעת את הבדלים, ודאי זירזו לנו את הנטייה למשבר, כי בכל מקרה היינו צריכים להגיע אליו, אבל זה זירז את הבשלות שלנו, בכדי להבין שאנחנו לא נמצאים בדרך הנכונה.
לכן היום אנחנו נמצאים בבעיה גדולה, המוח שלנו משתנה, והרצונות שלנו משתנים. הגענו למשבר. מה זה נקרא משבר? שבתנאים החיצוניים, אנחנו קלקלנו את עצמנו על ידי ערבוב מערכות חיצוניות, וזה פועל על המבנה הפנימי של המוח שלנו, על מבנה הרצונות שלנו, אנחנו נכנסים עם הקלקולים האלה ממש לתוך האדם.
אם הייתי צריך להתפתח לפי הטבע, בצורה אגואיסטית, נורמאלית, כמו גבר, ואת כמו אישה, אז היום בפנים אנחנו ממש מקולקלים, כל אחד הכניס לתוך הטבע שלו קלקול גדול מאוד, על ידי מערכות חיצוניות מעורבבות. זה בעצם מהות המשבר.
ניצה: קודם אמרנו שיש מערכת עליונה, שקראת לה רצון ליהנות, ועל בסיס המערכת הזאת יש את המוח הנקבי והמוח הזכרי, והמוח הוא בסך הכל משרת.
לא, הרצון ליהנות הנקבי וגם הרצון ליהנות הזכרי, וגם המוח שמשרת את זה, והמוח שמשרת את זה.
ניצה: כן, שתי מערכות נפרדות, אבל הסביבה בעצם עיצבה לי את המוח.
אנחנו קיבלנו סביבה אחת, אבל כל אחד רואה אותה אחרת.
ניצה: כל אחד סופג את החלק שלו.
כן. אבל בגלל שאנחנו התחלנו להתערבב בסביבה הזאת, אז כל אחד מאתנו קיבל דוגמאות מהמין השני והחדיר אותן בכוח לעצמו. במיוחד הגברים ניזוקו מזה, לא הנשים, לכן יוצא היום שגם הרצונות והמוחות שלהם מקולקלים, הם קיבלו על עצמם צורה נשית. החיצוניות השפיעה על הפנימיות.
ניצה: אמרת גם שהמוח הנשי יותר דומיננטי.
זה מה שאנחנו רואים, כי בסופו של דבר אנחנו באמת דוחפים את הנשים קדימה. גם הגברים מסכימים לזה.
ניצה: זה מעניין, כי אחד החוקרים שחוקר את הרגשות אומר שלמעשה בשבועות הראשונים שהמוח נוצר, עוד ברחם, הוא קודם כל נקבי. ורק מהשבוע השמיני או התשיעי, על ידי תוספת של ההורמון הזכרי, המוח מקבל את הצורה והמבנה של המוח הזכרי. זאת אומרת בררת המחדל הראשונה היא קודם כל מוח נקבי.
כן.
ניצה: האם זה קשור למה שאמרת קודם?
כן, כי האגו כולו נקרא על שם האישה. אצל הגבר האגו פועל בצורה אלטרואיסטית, הוא לא רוצה לספוג, הוא לא רוצה לקנות, הוא רוצה להתפשט. הוא רוצה לברוח, הוא רוצה מרחקים, לאו דווקא פיזית אלא רעיונית, יצירתית, הוא צריך דבר חדש. גבר נהנה מחידוש, לכן הוא נהנה ממשחק.
המשחקים של האישה הםמאוד ברורים, כמו שהם מתחילים כך הם נגמרים, ללא חידוש, בשבילה המשחק עצמו הוא טוב. אצל הגבר זה לא כך, הוא צריך תוצאות מהמשחק, הוא צריך להשיג את הלא נודע. האישה לא, אם היא יודעת מה יהיה בסוף, זה מספיק. אישה נהנית מהתהליך והגבר לא, הוא אלא מהתוצאה.
ניצה: נכון, רואים שאישה אוהבת תהליכים, היא גם אוהבת לדבר על זה.
ככל שברור לה מה יהיה בסוף, כך טוב לה יותר. היא בטוחה, היא נהנית. הגבר לגמרי אחרת, בשבילו אם המשחק מכור אז בשביל מה בכלל להיות בו.
ניצה: אחת מהתכונות הזכריות הבולטות זו תחרות במשחק, הספורט, הכדורגל זה משהו דינאמי, התוצאה לא ידועה מראש, וזה יוצר עניין והתרגשות.
לפי התיאור שלך לגבי הגבר שרוצה להתפשט ולהתפרץ, והאישה שרוצה להתגבש, הרגשתי שזה כמו שני חומרים, שני אלמנטים שעובדים בצורה הפוכה.
הרבה פעמים שמעתי אותך אומר, שהחשיבה שלנו הפכה להיות יותר עגולה בתקופה האחרונה. חשיבה עגולה מיוחסת בדרך כלל כחשיבה יותר נקבית, כחשיבה נשית, כי היא לוקחת בחשבון גם את הצד השכלי, הגיוני, וגם את הצד הרגשי, החווייתי. איך זה מתקשר יחד?
אני דיברתי רק על הקלקול שיש בזה. כי הגברים מאבדים את מעמדם על ידי החינוך, על ידי מערכות הפלורליזם שאומרות הכל שווה, שוויון. הלבוש של אחד לא רחוק מהשני, ההתנהגות. אנחנו רואים שבפאבים, בברים יושבות נשים, איפה זה נשמע, האם כשקאובוי, היה נכנס פעם לבר הוא ראה שם אישה? לא. אישה יכולה להיות בפאב? ודאי שלא. היום הכל שווה, הכל פתוח לכולם, לכן וודאי שזה מאוד מחליש את הגברים. הצד הגברי נהרס. זאת בעיה.
דיברנו רבות על הרכושניות של האישה וההתפרצות של הגבר, זה הכי בולט דווקא בצורה הגשמית, אפילו באיברי המין. זו התוצאה הרוחנית מאיך שכל אחד פועל באותו אקט עצמו ובאותו מבנה עצמו. זה הסיכום של רצון הגבר להתפרץ ורצון האישה לבלוע ולקבל.
הקלקול שקיים בהתקרבות בין המינים הוא חלק מהמשבר הנוכחי, אנחנו רואים שהגבר נחלש ואיבד את מעמדו. מכאן יש לנו בעיות, חד הוריות, גירושין, הגבר לא מקבל במשפחה את מה שהוא ציפה לקבל לפי הטבע שלו. בקיצור איבדנו הרבה דברים, אבל אין רע בלי טוב, אנחנו מתקרבים להבנת המשבר וממנו לתיקון.
אורן: אתה מרבה לדבר על הטבע של הגבר שהתקלקל, על מבנה המוח שלו והרצונות שלו.
זה לפי המחקרים.
אורן: כן. לפי ההתרשמות שלי אתה מסתכל על דברים בצורה מאוד גברית.
לא, אני מדבר על השינוי שעבר על מין אחד לעומת המין השני. הגבר יותר עדין, יותר חלש מהאישה. האישה יותר קרובה לטבע, הגבר הוא מעל הטבע, הוא כאילו מרחף, לכן כל הדברים החיצוניים משפיעים עליו מאוד. מפני שהאישה קרובה לטבע היא חייבת להרות וללדת, גופה הרבה יותר יסודי, יותר בריא, יותר מוצק, יותר יציב. הגבר לא, אמנם הוא חזק בכוח, אבל הוא לא חזק בכוח ההישרדות, בכוח הסבלנות. היכן שצריכים עבודה ממושכת, קפדנית, מדויקת, לגבר אין יכולות. הוא מוכן להתפרצויות, הוא גיבור לטווח קצר.
ניצה: אין לו סבלנות והתמדה.
בכלל לא. מהר מאוד הוא מאבד את העניין ואת היכולת להתעסק בכלל. צריכה להיות לידו אישה שמחזיקה, תומכת, מרגיעה, מכוונת כמו אמא, ואז הוא מצליח.
אורן: לכאורה אתה מדבר על זה שהגברים ספגו יותר מהערבוב בין המינים. לאורך ההיסטוריה היו שני מינים ברורים בקרב המין האנושי, זכרים ונקבות, כמו אצל חיות.
עד שחינוך התחיל להתקלקל.
אורן: כן, אמרת שלפני כמה מאות שנים התחיל להיות ערבוב בין המינים, והגבר הפך לחלש יותר, לפגיע יותר, הוא מתחיל לספוג מכות ושינויים והטבע המקורי שלו מתקלקל. מה קורה למין הנשי בתהליך זה?
למרות שהמין הנשי סופג כל מיני שינויים, הוא יודע איך להסתדר איתם.
אורן: למה?
מטעם האגו. מטעם זה שאישה סופגת הכל לתוכה, לוקחת הכל לתוכה, מבררת מתוכה וקולטת את הדברים. כמו בפעולת המעיים, אנחנו מעכלים, סופגים את הדברים הטובים ופולטים את הרעים, אותו הדבר קורה אל האישה. למרות שהיא סופגת את כל הדברים שיש בסביבה, בחברה, אבל התוכנה שלה מאוד מקורית, מאוד טבעית. זאת אומרת אני צריכה גבר שיספק לי את כל הצרכים, שאני אוכל להוליד ילדים ושהם יתפתחו ויהיה להם כל טוב, בצורה יפה טובה בטוחה. התוכנה המקורית הזאת לא נפגמת, היא כמעט ולא נפגמת. גם כשהיא סופגת את הדברים הרעים, היא יכולה לפלוט אותם כפסולת. לגבר אין מנגנון כזה.
ניצה: מה שאתה מתאר נשמע די מדאיג, יש פה כאילו הרס של מנגנון זכרי. אני פתאום מבינה שאנחנו במו ידינו הורסים את המנגנון.
ודאי, שאנחנו הורסים.
ניצה: השאלה מה עושים עכשיו. נניח שאנחנו מבינים שעל ידי התרבות והחינוך שלנו, אנחנו הורסים את האלמנט.
זה חלק מהמשבר, כדי שאנחנו נבין שבצורה כזאת אנחנו נגיע להידרדרות, לאינפלציה מאוד גדולה של המין האנושי. ככל שאנחנו מתרחקים מהטבע, אנחנו מתרחקים לכיוון לא טוב, לכיוון המינוס.
אורן: מה זאת אומרת, מתרחקים מהטבע?
זאת אומרת שאנחנו מתרחקים מדרגת החי. ככל שאנחנו רוצים לבנות את עצמנו לכיוון דרגת המדבר, יוצאת לנו דרגת מינוס המדבר ולא פלוס המדבר.
אורן: מדרגת החי, הכוונה שפעם היינו קופים, זכרים ונקבות?
כן, ואז הכל היה בריא, הכל היה ברור ולא היה שום הבדל, לא היו ויכוחים מי היא ומי אני, הכל היה במקום, ולא היו שאלות. וגם לא היו שאלות בצורות הפרימיטיביות כמו שבתחילת ההתפתחות האנושית. אחר כך גם לא היתה בעיה, כי התפתחנו לפי ערכים של כסף, כוח, שליטה, יחס חברתי, מצב חברתי, בכל זאת הכל היה ברור. אם אני שייך לאיזו קסטה, לאיזו דרגה, אז אני לא יכול להתחתן עם מישהי יותר ממני, ואני גם לא אתחתן עם מי שפחות ממני. אני חייב להתחתן עם מי ששווה לי. ובכלל, היו מתחתנים עם הקרובים, הגברים היו מחפשים את בת הדודה, כך זה היה נהוג. יש אחות, ואחרי האחות עוד דרגה אחת בהתרחקות, בת דודה, בת של האח או האחות של ההורים. למה? כי בכל זאת הרכוש וכל מה שיש, העזרה ההדדית וכולי, הכל נשאר במשפחה. כך היה נהוג.
התפתחנו והתרחקנו זה מזה, התפתחנו בכמות האנשים, התפתחנו במרחקים, התפתחנו בעסקים, התפתחנו בכל מיני דברים, ובכל זאת היו מתחתנים רק לפי הרמה של האדם, רק מי שמגיע לי. אני לא יכול לקפוץ מעל, "אין אדם חושק בבת מלך"1, אני לא יכול לקפוץ בדרגות. אם אני חייט, אני מחפש אישה קודם בין החייטים. כי אנחנו נכנסים יחד לעסקים, אנחנו צריכים לשרוד, אנחנו צריכים לחיות. היא שייכת לחייט ואני שייך לחייט. כך כולם היו. ואז מקבלים אותנו לאותו עסק, מרחיבים אותו קצת, בונים עוד בית ליד ההורים שלה או שלי.
וכך האנושות התפתחה לערכים חדשים, אבל הערכים האלה היו מקובלים על הסביבה ללא שום בעיה, הכל היה ברור וטבעי, לא היתה שאלה על זה בכלל. אנשים לא חשבו שיש בעניין המין, או עם מי כן, או לא להתחתן, למה כך ולמה כך. הכל היה כמו אצל החיות, מוגדר בצורה פשוטה לפי רמה ולפי הגבול, עד כמה שאני יכול או לא יכול. אני לא נוסע לחפש אישה בדרכים, נכנס לכפרים, או לערים, אין דבר כזה. זה לא היה הנושא בכלל. הנושא היה איך אנחנו חיים היום, מחר, או מחרתיים, אוכל, ומשפחה קודם כל.
אורן: לאן התקדמנו משם?
התקדמנו לימי הביניים. מעבר לימי הביניים, זה הרנסנס.
אורן: מה עשה הרנסנס להבדלים בין המינים?
הוא התחיל לבלבל קצת את התרבות, אבל גם זה לא היה נורא, כי זה היה רק לאליטות.
אורן: איפה היתה נקודת המפנה בעיניך?
לגבי נקודת המפנה, תלוי מאיפה אנחנו מדברים, או שזה מזמן המהפכות הצרפתיות או שזה מההתפתחות הטכנולוגית.
אורן: מה קורה אז בין המינים?
ההתפתחות הטכנולוגית מתחילה להכניס בינינו בלבול, כי כולם הפכו להיות פועלים, גם טכנאים, גם מהנדסים, וכו'. הטכנולוגיה התחילה ל"אכול" אותנו ולהכניס אותנו למערכות חברתיות חדשות.
אורן: מה זה עשה למין הגברי?
זה הוציא את המין הגברי ואת המין הנשי לגמרי מהבית והמשפחה, והתחיל לעבד אותם בצורה כזאת, שהם התנתקו מהבית. אז נעשו גני ילדים ובתי ספר לילדים, ועוד כל מיני מערכות כאלה, ומושג המשפחה נהרס. כל אחד ברח מהבית לכל היום, חוזרים הביתה בערב, מביאים את מה שהרווחנו - אוכל, אוכלים, שוכבים יחד במיטה, ובבוקר שוב בורחים מהבית, אפילו נשים. פעם היה משק בית, עבדנו יחד בשדה, ליד הפרות, טיפלנו בילדים, זאת אומרת היה ברור איפה אנחנו נמצאים. ומתחילת התעשייה התחיל הבלבול בין המינים.
אורן: מתוך הבלבול בין המינים והיחלשות הצד הגברי, המוח הגברי, התפיסה הגברית, לאן זה הולך בעתיד.
זה היבט אחד מכל הקלקולים האחרים. אנחנו מתקרבים למצבים כאלה, שזה לא יהיה הקלקול הכי גדול. יש לנו בעיות אקולוגיה, בעיות כלכלה, מכות רעב, מכות אקלים, בעיות בין גבר ואישה, הם אמנם יסוד החיים, האם יהיו משפחות או לא יהיו לנו משפחות, אבל לא זה הנושא העיקרי.
אורן: אז איך אתה מתייחס אליו, יהיו לנו משפחות או לא יהיו לנו משפחות?
אני חושב שהמשבר יתפרץ ויתרחב עוד לפני שנתחיל לשאול את זה.
אורן: מה כלפי המוח הגברי והמוח הנשי?
לזה עוד לא הגענו.
אורן: אז אנחנו מסיימים בזה שצריך שתהיה לנו עוד שיחה בנושא.
אנחנו צריכים השלמה, זה ברור, אבל ההשלמה תבוא אחרי הכרת הרע וההחלטה לתיקון הטוב.
אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, הזמן שלנו נגמר. תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתם איתנו. מחפשים השלמה. תהיו איתנו בשיחה הבאה. חיים חדשים, כל טוב.
(סוף השיחה)
-
"אין אדם חושק בבת מלך"↩