חיים חדשים

שיחה 734

מדוע מברכים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 21.06.16 - אחרי עריכה

אורן: היום נרצה לשוחח עם הרב לייטמן על נושא מרכזי ביהדות, ברכות. נרצה להתבונן בהן קצת יותר לעומק, תהיו איתנו.

טל: ביהדות יש המון המון ברכות לכל דבר כמעט. קראתי על זה קצת, ומה שלא ידעתי זה עד כמה יש ברכות. חלק מהדברים שאדם עושה במהלך היום, בין אם זה ליטול ידיים בבוקר, לאכול, אחרי יציאה מהשירותים, כל מיני ברכות בשגרה, זה ממשיך לעוד דברים מוזרים כמו לברך כשרואים ברק, או בצפייה בחיות מסוימות בגן חיות, את זה לא ידעתי. לברך כשרואים מלך או נשיא של מדינה, כשרואים תלמיד גדול בתורה. המון המון ברכות, שלאדם המצוי זה ודאי מפליא, למה צריך לברך על כל דבר. שאלתי קצת אנשים, ושמעתי שאנשים אומרים שזה טוב להודות, להודות על כל דבר שיש בחיים, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

אבל מעבר לזה היינו רוצים לשמוע קצת לעומק מה זה בדיוק הברכה, למה צריך את זה, ובמיוחד על כל דבר ודבר, למה אנחנו צריכים להגיד ברכות.

אנחנו חיים במציאות שמה שנפתח לנו, בזה אנחנו חיים, העולם הזה, וחכמת הקבלה אומרת שזו לא בדיוק אותה המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים, שהעולם הוא הרבה יותר רחב, שיש אחרי המציאות הזאת שאנחנו חיים בה, עוד מציאות יותר רחבה שלא מגיעה אלינו, לתפיסתנו, אבל היא קיימת ומשפיעה עלינו.

המציאות הזאת הרחבה יותר, אומרים שהיא עד כדי כך רחבה שיש שם עוד עולמות, רמות של השפעה, של כוחות, שהם מעצבים גם את המציאות שלנו ואותנו. כי אנחנו הרי לא יודעים מאיפה היקום שלנו, מאיפה אנחנו, לפי איזה תוכנה בדיוק אנחנו מתפתחים, מה הטבע שכל פעם מתפתח, מי מפעיל אותו, לאן זה מתפתח. מה יהיה מרגע לרגע, מהיום למחר אנחנו לא יודעים, לכן אנחנו בעצם היינו מאוד רוצים לדעת את כל הדברים האלה. אני מדבר מצד האדם החילוני הפשוט, שרואה את העולם, מקבל את העולם כמו שהוא.

ולכן אנשים כבר מזמן היו רוצים לפרוץ דרך כל העולם הזה לאיזה כוחות שמנהלים אותו, וברור לנו שאין שום דבר ללא סיבה, ולכל מה שמתרחש ישנה סיבה, וגם לכל מה שמתרחש יש תוצאה. והתוצאה הזאת, אמנם או שהיא נראית לנו, או שלא נראית לנו, לפי הרגש והשכל וההבנה שלנו, זה לא חשוב, אבל הכול איכשהו בא ומתגלגל וזורם.

ולכן כשאנחנו חוקרים את הטבע בדרגות דומם, צומח, חי, אנחנו רואים שבכל דבר יש חוקיות מסוימת. ובזמננו, כשאנחנו אומרים שהמצב דומה לאיזה כפר גלובלי, שהעולם נעשה מקושר בכל החלקים שלו, בכל אופנים שלו, אז כנראה שיש איזה חוקים כלליים. והחוק הכללי יכול להיות שהוא מנהל את כל היקום וכל המציאות, והוא מתפרס אחר כך להרבה מאוד חוקים, כוחות ונתיבים פרטיים חלקיים. ושוב אחר כך הם מתחברים אולי הלאה.

כמו שמתחילת הבריאה הכול התחיל להתפזר ואחר כך שוב אולי מתחבר ומתקבץ יחד, כך אנחנו רואים את זה מאותם המדעים שאנחנו מפתחים במחקר בטבע הסובב. ואותה התוצאה שאנחנו רואים מכל המחקרים שלנו היא שאין שום דבר שבא במקרה, אין שום דבר שאין לו סיבה, והתוצאה יכולה להיות ברורה או לא ברורה לנו, אבל בטוח שהיא באה מתוך הכוחות שמחייבים אותה.

אז מתוך זה אנחנו מגיעים למציאות שהיא מציאות מאוד דטרמיניסטית, זאת אומרת ברורה, חוקית. ואין שם משהו ש"כאילו", "אולי", "יכול להיות", אין דבר כזה, זה רק מחוסר ההבנה שלנו, מחוסר התפיסה שלנו, אבל בעולם הכול הולך לפי חוקים ברורים.

ולכן ישנה כאן השאלה, מהו הכוח והחוק והנוסחה הכי כללית שמנהלים את כל המציאות. לכוח הזה, לחוק הזה, לנוסחה הזאת אנחנו קוראים "בורא". וזה הכוח, הנוסחה, שמקיים בכללות את כל הטבע, מחזיק בתוכו את כל הטבע ומתפרס, כמו שאנחנו רואים שיש לנו דומם, צומח, חי מדבר. יש לנו ביולוגיה, זואולוגיה, מכניקה, חשמל וכן הלאה. זאת אומרת, המון המון תופעות שאנחנו יכולים להוציא מהטבע, לחקור, להבין, להכיר, ומי יודע כמה שעוד לא יודעים, אבל כל אלו הם בסופו של דבר מתחברים למשהו. זה מה שאיינשטיין חלם להשיג, איזו נוסחה כללית אחת, שהיא כוללת בתוכה את כל התופעות שישנן במציאות.

זה צריך להיות כך, וכולם מסכימים שזה כך וגם כל הדתות והאמונות והלוגיקה הפשוטה שלנו, ההיגיון, הוא גם אומר את זה, אבל איך להשיג את זה? ואנחנו באמת השגנו את זה. מישהו ראשון שהשיג שיש כוח כללי אחד והוא מנהל את כל המציאות, היה אדם. אנחנו קוראים לו "האדם הראשון", כי הוא באמת הראשון מכל באי העולם שגילה את הכוח הזה, שהוא הכוח הכללי של הטבע, ואין לו דמות ואין לו אילו הבחנות, אלא סך הכול הוא התוצאה מכל החוקים האלו, מצידנו אם אנחנו באים לחקור אותו, והוא מצידו המקור לכל החוקים והתופעות שאחר כך מתראים כלפינו ופועלים.

והאדם הזה הוא גילה, ואחריו עוד הרבה מאוד תלמידים שלו, עד אברהם ומאברהם והלאה עד ימינו, שרשרת המקובלים שהם מדענים שעוסקים במדעי הטבע העליון הכללי. סך הכול, מה ההבדל בין המדען הרגיל לבין מדען שהוא מקובל? המקובל הוא חוקר הטבע שהוא לפני הטבע שלנו, שאנחנו מגלים על ידי הטבע שלנו, על ידי חמישה החושים שלנו, על ידי השכל והרגש שלנו, על ידי האמצעים שנמצאים לרשותנו.

אז למקובל יש אותה גישה כמו למדע, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", הוא הולך להשיג בצורה ברורה ולחקור את הכוח העליון הזה הכללי של הטבע, אפשר לקרוא לו "בורא", כי הוא הראשון ותחתיו כל מה שיוצא ממנו. זה הכוח הכולל בתוכו את כל הכוחות, אפילו שונים ומנוגדים, זה יכול להיות כוחות ביולוגיים וחשמל וכוחות הטבע של היקום וכוחות השכל וכוחות הרגש, הפסיכולוגיה, לא חשוב מה, זה כוח שכולל בתוכו את כל יתר התופעות, אבל הגישה אליו היא גישה מדעית וצריכים לחקור אותו וצריכים ללמוד אותו לפי הכלל "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

וכשאנחנו חוקרים את הכוח הזה, אנחנו כרגיל במדע, רושמים את כל התופעות. ואת התופעות האלה שאנחנו רושמים, אנחנו רושמים אותן בצורה מיוחדת. וזה דומה למה שעשה איינשטיין. כי מה היה לפני איינשטיין? היינו חוקרים את הטבע. מי חוקר? האדם. אז האדם חוקר את הטבע. ומה שהאדם רואה בטבע, הוא רושם.

אבל אם האדם משתנה, גם התפיסה שלו בטבע משתנה, זה מה שאיינשטיין הלך ובעצם שינה. הוא אמר, אנחנו לא נמצאים על פני כדור הארץ, נניח שאנחנו טסים באיזו מהירות אחרת, על איזה כדור אחר, בחלל במהירות אחרת או בכלל נעצור אותו. למה נקראת התיאוריה שלו "תיאוריית היחסות"? כי זה היחס בין מה שאנחנו, שכך אנחנו מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו, לבין שאנחנו אומרים, לא, יכול להיות מצב שהוא מחוצה לנו.

ובעצם חכמי הקבלה גילו את זה מראש. זאת אומרת, הם אומרים כך, אנחנו, שאנחנו חוקרים את העולם, אנחנו חוקרים את העולם בחמישה חושים שלנו, ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, ובחמישה החושים האלה אנחנו רואים את העולם. אם היו לנו חושים אחרים, היינו רואים את העולם אחרת, למשל כמו חיות, כמו כלב, דרך הריח, כמו נחש, דרך קטעי חום, וכן האלה, שזה לא פחות ולא יותר עוזר להם לראות את הכול, רק הראייה שלהם מגיעה דרך חוש, לא ראייה כמו שאצלנו, למרות שגם את זה יש להם, אלא החוש העיקרי שלהם זה לא כמו הראייה ששם יש 99% ממה שאנחנו מתקשרים עם הסביבה, אלא אצלם זה או דרך ריח או דרך גלי חום או דרך תנועות האוויר וכן הלאה.

אז מקובלים כבר כששת אלפי שנה לפני איינשטיין אמרו, אם אנחנו משתנים, אם אנחנו נחקור את המציאות לא בגלל שאנחנו כאלו, אלא שאנחנו נבטל את הטבע שלנו, אולי הטבע שלנו דווקא מסתיר מאיתנו לגלות את הכוח הכללי הגלובלי הראשי של הטבע. איך אנחנו יכולים לעשות את זה?

ואז בהנחה הזאת הם התחילו לפתח גישה חדשה לחיים. זאת אומרת שאם אני מבטל את עצמי, מנטרל את עצמי, מצמצם את החושים שלי, התכונות שלי כאילו שאני לא קיים, אז אולי ההפרעות האלו שאני עושה במציאות, שאני כאילו נמצא על פני כדור הארץ כמו שאיינשטיין אמר, אנחנו צריכים לצאת מכדור הארץ כאילו שאנחנו נמצאים אי שם בחלל, אז אנחנו נחליט באיזה עולם אנחנו באמת קיימים, אולי אנחנו נגיע לתופעות חדשות.

וזה מה שהמקובלים עשו. אז בואו אנחנו נפטר מהטבע הנוכחי שלנו, נגיע לאפס, נאפס את עצמנו, ואז אולי אנחנו נתחיל לקבל תכונות חדשות, נחליט איזה, כדי להתחיל להכיר את הכוח הכללי הזה. כדי להכיר את הטבע הכולל, הגדול, לא במה שאנחנו עכשיו צופים דרך חמישה המסננים שלנו, הפילטרים שלנו, חמישה החושים שלנו, כי אני יודע כבר מראש למשל שאני שומע רק מעשרים הרץ עד עשרים קילו-הרץ ולא יותר, שאני רואה רק מסגול לאדום ולא יותר גלים, וכולי כי הכול זה גלים, בכל חוש וחוש, למשל גלי חום, הכול זה גלים.

אז אם אני אצא מכל התחושה הזאת, התכונה הזאת, אני אתחיל לפרמט את עצמי בצורה אחרת, כדי לתפוס את החלל הכללי. במה שאני מתוכנת, במה שאני עכשיו נמצא, אני תופס רק את המציאות המסוימת שנקראת "העולם הזה". וכל עוד החושים האלה קיימים בי, כי הגוף שלי מייצר לי את החושים האלה, מייצב אותם, אני חי בהם ואני תופס את המציאות בצורה חלקית. כי היא עוברת דרך החושים שלי, הם מסננים לי את המציאות הכללית ומביאים לי אותה מאוד מצומצמת, ולמציאות המצומצמת הזאת אני קורא העולם שלי, עולמי. אבל אם אני מבטל את החושים שלי אז אני יכול לעלות למעלה מהם. המקובלים קראו לטכניקה הזאת חכמת הקבלה, זאת אומרת איך לקבל את המציאות האמיתית, הנצחית, השלמה והגדולה שלא תלויה באדם.

לא תלויה באדם זה לא שהאדם זז יותר או פחות עם מהירות האור, כמו לפי איינשטיין, אלא בכלל, שאנחנו לא ניקח שום דבר בחשבון ונרצה להיות במצב שאנחנו לא מביאים שום הפרעה למציאות מצד אחד, ומצד שני אנחנו רוצים להרגיש את המציאות בלי ההפרעה שלנו. כי כל דבר שאני משיג אני צריך להפעיל עליו לחץ, אני צריך לטעום, אני צריך למדוד אותו, לעשות משהו, לכן איינשטיין התעסק כל הזמן עם מדידות.

יוצא שאנחנו באמת מגיעים למצב מאוד מיוחד, כי אם אנחנו מבטלים את עצמנו, אז דווקא הביטול של עצמנו עוזר לנו לתפוס כבר את המציאות העליונה, הרחבה. למה? כי אנחנו לא מתפטרים מעצמנו, אנחנו רק מקטינים את עצמנו עד האפס נניח, ואז אותו מרווח שאנחנו עשינו עליו מה שנקרא בחכמת הקבלה "צמצום", הוא עוזר לנו להרגיש את המציאות החיצונה בלי שום הפרעות שאנחנו מכניסים לתוכה. לכן כשאני מרגיש את המציאות בלי שום הפרעה מצדי, בלי שום השפעה מצדי, שום התערבות מצדי, אם אני לא מתערב בה, אז המציאות היא כביכול אמיתית. יש כאן עוד הרבה מה להוסיף, אבל כשאני מגלה את המציאות העליונה אני מגלה שהמציאות העליונה הזאת משפיעה עליי ועל כל בני אדם, בכל דבר. אני כבר רואה מהצד איך היא קובעת את כל מה שיש לי. איך היא מכתיבה לנו בכל רגע ורגע את מה שקורה ואיך אנחנו עושים את כל מה שנכתב מלמעלה, ממנה. היא מביאה אותנו להתפתחות בדרך מיוחדת, כי אנחנו יכולים ללכת בעקבות ההתפתחות הזאת בהתאם לרצון שלנו, או להגיע להתפתחות הזאת ללא רצון מצידנו, אלא מתוך דחפים, מתוך כוחות שמחייבים אותנו. הדרך שבה אנחנו מתפתחים מתוך רצון ומגלים את המציאות העליונה, את הכוח העליון, את הגישה ואת ההשפעה שלו עלינו, שכולה, בכל דרך ודרך ובכל דבר היא לטובה, זה נקרא דרך אחישנה. אבל אם אנחנו לא רוצים להתערב בזה ולא אכפת לנו, אנחנו רוצים להישאר בתוך הקופסה שלנו ולקבל את הכול כמו שיש, זה נקרא דרך בעתו.

לכן המקובלים קבעו שכדאי לנו, כי אם אנחנו רוצים להתקדם למצב הטוב, להיות בהתחברות, בחיבור, בשותפות עם אותו כוח עליון שעושה לנו את כל התהליך ואנחנו מכוונים אליו, ל"אין עוד מלבדו", והוא טוב ומטיב, לשני תנאים האלה, ורק הוא פועל על כל דבר ודבר בחיים. זאת אומרת במוח שלי, בלב שלי, בכל הפעולות שלי, בכל מה שקורה באנשים סביבי, בדברים הרחוקים ביותר ביקום ובדברים הכי קרובים שלי ובתוכי, הכול פועל מכוח אחד בלבד. זאת אומרת אם אנחנו נכוון את האנשים והם יחשבו עליו, ושבאמת אין עוד מלבדו ורק כוח אחד פועל עלינו והוא טוב ומטיב, אז האדם כבר מתחיל בצורה מסוימת להיות מכוון נכון כדי לגלות את הכוח הזה ולהתפתח בצורה נכונה לקראתו.

לכן המקובלים קבעו שעל כל פעולה ופעולה, על כל דבר שאני מרגיש, על כל דבר שקורה לי אני צריך כאילו להגיד, להשתדל לזהות שאין עוד מלבדו והוא טוב ומטיב.

אבל מה אם אני לא מזהה? אם אתה לא מזהה, אז תנסה, אפילו תגיד או תחשוב שהכול קורה בגלל שיש יד שמכוונת מלמעלה עליך, גם במחשבה, גם ברצון וגם בכל הסיטואציה שאתה נמצא. בכל דבר ודבר. לכן המקובלים קבעו את הברכות, אבל אלה לא ברכות שאדם אומר משהו בצורה מכנית וזהו, הוא בכל זאת צריך איזו מין התבוננות. זאת אומרת אם אני כל הזמן רואה את עצמי נמצא בשליטת הכוח האחד שמוביל אותי בכללות, אז גם על כל פרט ופרט שקורה בחיים שלי אני אומר שזה הוא, שאין עוד מלבדו והוא עושה איתי פעולות כאלה וכאלה. לכן אם אני מרגיל את עצמי לעשות כך את כל הדברים, גם ברצון, גם במחשבה, גם בפעולה, ואני מזדהה עם אותו כוח, אז אני מתחיל להרגיש אותו, לגלות אותו. אני לאט לאט מתחיל לבטל את המחיצה ביני לבינו. בצורה כזאת אני לא מרגיש את המציאות דרך החושים הגופניים שלי, אלא מתחיל להרגיש שהוא נמצא מעבר למציאות הזאת והוא פועל עליי, וכך אני מגיע למה שנקרא גילוי הבורא.

לכן אנחנו צריכים לגלות את ברכות. אבל אפילו אם אני לא יודע את כל הברכות, כמוך, גם את לא גילית אותן קודם, רק עכשיו קראת עליהן קצת. העיקר זה באמת לא לטבוע בתוך ים הברכות ולהגיד על כל ברק, על כל תופעה, על כל ריח, על כל פרי יפה, על הלבנה ועל החמה, לא. אלא פשוט, בואו נשתדל להרגיש שכל דבר שבא לחושים שלי בא ממקור אחד, ודרך זה הוא רוצה להחזיר אותי אליו כדי שאני והוא, דווקא דרך כל מה שאני מרגיש בעולם הזה, נהיה מקושרים. אם העולם הזה לא יהיה העלמה אלא קשר, אז העולם הזה יהיה כמקום גילוי של הבורא כלפיי. ואז אנחנו נתחבר עמו יחד בכל המציאות כי אני ארגיש שכל המציאות, ואני והוא נמצאים בחיבוק אחד. זה עניין הברכות.

טל: זה מדהים, כי רוב הברכות הן באמת הודיה, אנחנו אומרים תודה על כל דבר ודבר. אמרת גם שהמקובלים גילו שאותו כוח שסובב את הטבע הוא כוח טוב ומטיב.

לכן זה הודיה.

טל: אולי אתה יכול להסביר קצת מה הטוב שיש בכוח הזה.

אם אנחנו מגלים מה המטרה של כל ההשפעות של הכוח העליון עלינו, אנחנו נראה שזה לטובתנו. אם אנחנו מסודרים נכון ומכוונים אליו, אנחנו מרגישים את זה, זו עוד תוצאה מהברכות. זה לא שאני מקבל מכות ואני מודה לו חלילה, אלא ההיפך, אם אני מכוון אליו נכון אז אני מרגיש ממנו רק טוב. זאת אומרת הברכות הן אמצעי, זה מכשיר שעל ידו אני מגלה את הבורא כטוב ומטיב, אני לא אומר אותן סתם.

טל: זה כאילו עוזר לך לכייל את הראייה שלך לזה.

לא רק את הראייה, אלא את כל החושים שלי, כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה". בזה אני מגלה שבאמת אין יותר במציאות אלא רק כוח אחד, טוב ומטיב, ואני מזדהה עמו ואני דבוק בו.

טל: לאן בעצם הוא מוביל אותנו בכל המעשים הרבים?

למצב שאנחנו נגלים זה לזה. הוא מתגלה בי, בכל המציאות שלי, ואני רואה רק "אין עוד מלבדו".

טל: כדי להגיע למצב הזה, יש הרבה מאוד פעולות יום יומיות.

לא, בכל הפעולות, לא חשוב במה אנחנו נמצאים, אנחנו חייבים להגיד רק דבר אחד, אין עוד מלבדו, טוב ומטיב, ולהשתדל לגלות אותו בכל פעולה, בכל מצב, בכל הרגשה שלי, ובכל מה שקורה סביבי.

טל: מה הקשר בין הכוח הגדול והעצום ובין כל הפעולות הקטנות שאני, האדם הקטן, עושה בחיים שלי?

כדי שתגלי אותו.

(סוף השיחה)