חיים חדשים

שיחה 556

ישראל מתאבלת על בניה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.04.15 – אחרי עריכה

אורן: החיים שלנו כאן בישראל לא פשוטים, אני חושב שזה המקום הכי מסובך על פני כדור הארץ, והמושגים כמו אובדן, שכול, זיכרון, הם חלק משגרת החיים שלנו כאן. אנחנו רוצים להתבונן על הדבר הזה, לנסות להבין למה זה כך, איך אפשר לשנות את זה, בעיקר כדי שהחיים שנבנה כאן לילדים שלנו יהיו קצת יותר טובים וקצת יותר משמחים.

ניצה: הימים המיוחדים שעוברים על עם ישראל הם בתקופה הזאת שבין יום השואה ליום הזיכרון ליום העצמאות. זו מין תקופה כזאת שבעם פתאום מתעוררת רוח מאוד מיוחדת, יש מקום של הזדהות, תחושה שכולנו משפחה אחת. הכאב והשכול מסתבר גורמים לנו להרגיש שיש לנו גורל אחד ואנחנו עם אחד. וכשאנחנו כואבים את הכאב הזה של האובדן, זה הופך להיות כאב קולקטיבי, וגם הזיכרון הוא זיכרון שמחבר ומאחד את כולנו. אני חושבת שאין מישהו במדינת ישראל שאין לו קרוב באחד המעגלים שהוא מכיר, של משפחה שאיבדה בן, אבא, אח באחת ממלחמות ישראל. ובאמת זה כאב מאוד מאוד גדול.

עוד דבר מעניין שמתרחש בתהליך הזה, זה שכל חייל שנהרג, כל חלל ישראל, הוא הוא כאילו מותיר חלל בלב הכללי. זה לא סתם שהוא נקרא כך, חלל ישראל, זו תחושה שחלק מאיתנו נתלש וחסר מתוך המשפחה הזאת שנקראת משפחה ישראלית. כולנו בתקופה הזאת חווים את הכאב הזה.

למה דווקא הכאב הזה, השכול, גורם לנו להרגיש משפחה אחת? ולמה אנחנו לא מצליחים בחיי היומיום, בזמנים הטובים שלנו, להרגיש גם משפחה אחת?

זה ידוע שבזמן המלחמה אנחנו נעשים קרובים זה לזה. אבל זה נקרא אחים לצרה, שרק הצרה הכללית היא מחברת בינינו. כי אז אנחנו דומים לעדר כבשים שנמצא באיזו התקבצות יחד, קרובים זה לזה, מפני שבאים הזאבים, אבל כשהזאבים הולכים, כל הכבשים מתפזרות שוב באותו הדשא ולא מסתכלות זו על זו.

לצערנו כך הוא הטבע שלנו. אפשר להגיד שזה טבע של כל אומה ואומה. ראינו את זה בזמן המלחמות גם בעמים אחרים. אצלנו זה עוד יותר, מפני שאנחנו רגישים יותר לכל האיום החיצון, עברנו קשה את המלחמות כאן בארץ, אבל אפשר היה לראות זאת גם בעמים אחרים.

זאת אומרת, זה הטבע שכולו מתבסס על האגו של האדם, ולכן אנחנו מוכנים להיות קרובים. פתאום יש לי לב לתת טרמפ לחייל, ופתאום אני דואג לכל מה שקורה שם בצבא ובחזיתות וכולי.

ניצה: אבל פה יש משהו נוסף. אני מבינה את הרעיון הזה, של ההתקבצות לצורך הצלה. אבל אני מדברת על משהו נוסף. כשיש את האובדן, כשחייל נהרג, אנחנו מרגישים שזה הבן שלנו, שאיבדנו ילד, שאיבדנו אח, שאיבדנו מישהו שהוא מאוד יקר. זאת אומרת, מעבר לרעיון הזה של ההצטופפות והחיבור לצורך הצלה, יש כאן באמת הרגשה שכל אחד שנופל הוא קרוב לנו.

נכון. כי העם שלנו הוא לא עם רגיל. הוא לא התחבר לפי הביולוגיה של האדם, אנחנו לא באים מאיזה שבט אחד. אנחנו באים מלכתחילה מבבל, שם היו הרבה מאוד שבטים ועמים קטנים. ואברהם שאסף את האנשים כדי לבנות מהם קבוצה שמנוהלת על ידי התנאי "ואהבת לרעך כמוך", על ידי חסד אברהם, הוא אסף אותם מכולם.

ולכן אנחנו מלכתחילה לא מסתכלים אף פעם על די אן איי, כמו הצרפתים, האיטלקים, הספרדים וכן הלאה. לא. אצלנו היחס בינינו, הקשר בינינו, הוא קשר יותר גבוה, הוא קשר אידיאולוגי, קשר מטרתי, קשר לבבי, בחיבור הלב, לא בחומר הבשרי, בכרומוזומים, אלא באידיאל. וזה נחרט בנו, על ידי אותה התקופה שהיינו באמת כאיש אחד בלב אחד, שהיינו באמת מחוברים. ולאורך תקופה של כאלף שש מאות שנה היינו ביחס כזה בינינו, עד לפני אלפיים שנה, שנפלנו מאהבת אחים לשנאת חינם. ולכן זה נקרא גלות, שאנחנו בגלות מהיחס של אהבה בינינו.

אבל למרות שאנחנו בגלות, יש לנו בכל זאת אותם הרגשות, במקצת, מהמצב שבו היינו מחוברים. ולעומת אותו המצב, אנחנו באמת מרגישים דאגה, כל פעם שמשהו קורה עם יהודי באיזה מקום בעולם. אנחנו דואגים לו.

אורן: למה?

אמנם אנחנו נמצאים מה שנקרא בשבירה, בשבירת היחסים האידיאליים בינינו שפעם היו, אבל בכל זאת אותו הרושם ואותו הקשר, אפילו שהוא שבור, נמצא בינינו.

אורן: איזה סוג של קשר זה?

זה סוג של התחייבות, הקודמת, שהייתה ובכל זאת השאירה לנו רושם, סוג של ערבות הדדית. אתה יכול לצאת לרחובות במיוחד של הערים הגדולות בכל העולם, ואתה לא תמצא ילד יהודי זרוק, לא יהיה. אתה תמצא אולי בישראל. אני יודע שברוסיה, ברחובות מוסקבה, סנט פטרסבורג, ובכל המקומות האחרים, יש הרבה ילדים בלי בית, בלי משפחה, שנמצאים ברחוב, וחיים בכל מיני מקומות שם כמו כלבים. ילד יהודי אף פעם לא תמצא, תמיד מטפלים בו, תמיד מוצאים אותו, לוקחים אותו, מכניסים אותו למשפחה, נותנים לו הכל.

אורן: אני גר ליד פארק, וביום הזיכרון מביאים לשם את ילדי בתי הספר מהאזור לכל הטקסים. הטקסים מתחילים בשמונה בבוקר, ואני מתעורר, והשירים של יום הזיכרון מתנגנים. כל שנה בודק את עצמי, ואני מגיע תמיד לאותה המסקנה. אני רואה שיום הזיכרון הוא היום שבו נתפתחת אצלי בתוך הלב איזו מגירה שהיא כל השנה סגורה לגמרי, ומציף אותי רגש של קשר, של שייכות, של אחדות, אני לא יודע אפילו עם מי, אני לא יודע אפילו להגדיר אותו. הוא יותר גדול ממני, הוא ממלא אותי, הוא מציף אותי, הוא שולט בי, והוא לא נמצא בי כל השנה. אתה יכול להסביר לי מה קורה?

כן, זו ההתעוררות הכללית, שכל העם נמצא ברגש מסוים, אז זה גם פועל עליך.

אורן: איזה רגש זה?

זה רגש של חיבור, אחדות, שייכות, אחים לצרה יותר ממה שלשמחה. זה מה שקורה.

אורן: זה לא רגש שהוא בהכרח עצוב. הוא כאילו דו צדדי, הוא כמו מטבע עם שני צדדים.

כן. אבל הוא לא יכול להיות שלא על רקע עצבות.

אורן: ודאי. עצבות עצומה, הדמעות מציפות אותי, יוצאות מתוכי בלי שאני רוצה, אני לא שולט בזה. אני לא אומר שאין שם עצבות, אני אומר שזו לא רק עצבות, זה לא רגש של צרה, זה לא רגש של פחד.

התרגשות.

אורן: כן, אבל מה זה הדבר הזה? מאיפה הוא בא, למה הוא הולך, מה הוא רוצה ללמד אותי, למה הוא בא אחרי שנה עוד פעם? אני חושב שאם ניקח כמו סיסמוגרף או א. ק. ג. ונשים על החברה בישראל, אז אנחנו נראה שעוצמת הרגשות שקשורים לקשר, לערבות הדדית, לכל הדברים האלה שדיברת על חיבור לבבות, ביום הזה היא מגיעה כאילו לשיא שלה.

אורן: למה ומה זה הדבר הזה, אתה יכול להסביר את התופעה?

כי מתגלה השורש של החיבור בינינו, ושורש החיבור בינינו הוא מאוד מאוד חזק, הוא מאוד עוצמתי, הוא נמצא בתוך הפנימיות שלנו. זה שורש מהחיבור שהיה פעם בינינו, והשייכות הזאת הקודמת שהייתה פעם, לפני אלפי שנים, בוערת בנו ומפעילה אותנו ומחזיקה אותנו כעם, ומלווה אותנו משך מאות שנים. השורש הזה עכשיו מתגלה בך במקצת, מאיר מבפנים, ואז לעומתו אתה לא יכול לעשות כלום, אתה לא שולט, הוא שולט עליך.

זה קורה גם ביומיום, אבל כבר בצורה אחרת. אני הרגשתי את זה בצורה פשוטה. הקשר לעם הוא דבר מאוד מאוד פנימי ולא סתם נתתי דוגמה על הילדים שחיים ברחוב.

אורן: עזובים.

כן. נניח שאתה חי עם המשפחה במדינה זרה, ופתאום אתה מגלה שאיזה ילד יהודי קטן חי ברחוב. אתה לא היית יכול לעזוב אותו אלא היית דואג לו.

אורן: אני לא צריך לשמוע את זה מסיפור. לסבא שלי בתימן היו שניים עשר ילדים, והיה ילד אחד שהיה יתום. אז הוא אמר, אין בעיה, אנחנו לוקחים אותך אלינו, ואז נהיו לו שלושה עשר ילדים. היום שאני שומע את הסיפורים האלה, אני לא יודע איך אפשר, אני בקושי מסתדר עם הרביעייה שלי.

אבל אתה לא יכול לעזוב אותו, כי ברור לך שהוא שייך לעם שלך. עכשיו, מה זה עם? זה לא עם רגיל, כי הרגיל, אתה רואה, הם נמצאים ברחובות, הילדים.

אורן: בהודו זה תעשיה.

אלא כאן הבעיה, שהיינו קשורים בינינו כל הזמן קודם, לפני אלפיים שנה ולפני זה, לפי חוק הערבות והאהבה, ולא שייכים אחד לשני לפי די אן איי אלא שייכים לפי רעיון החיבור.

אורן: אמרת קודם שמתוך הקשר הזה הקדום שהיה בינינו פעם, של חיבור ואהבה, מה שקורה ביום כמו יום הזיכרון, שזה כאילו קצת מאיר מבפנים כמו פנס, ואתה לא שולט בזה, זה כובש אותך וזה מנהל אותך. וכשהתרגשות כזאת נמצאת, אז אתה גם מרגיש שהחיות שלך יותר גבוהה בהרבה מהחיות שלך ביומיום. זאת אומרת, זאת לא סתם התרגשות, זו לא סתם עצבות ולא סתם שמחה, זה כאילו לקחו אותך מקומת המרתף והעלו אותך לפנטהאוז בקומה עשרים ושבע, מבחינת ההרגשה שלך שאתה אדם, שאתה חי. ואני לא יודע איך להסביר מה זה.

זה אותו האור שהיה מחבר ביניכם היהודים פעם, בין כולם, שהיה מאיר והיה ממלא אתכם. ואני מסתכל עכשיו מהצד, כאילו אני לא שייך לזה. זה אור ממש, זה כוח מיוחד, עליון. ועליון זאת אומרת, שהוא היה מסוגל לכסות על כל הבעיות, "על כל פשעים תכסה האהבה" מה שנקרא. אז אור האהבה הזה והחיבור, מאיר לך עכשיו במקצת ואתה מרגיש את עצמך ממש בהתרגשות שלמעלה מהכל.

אורן: זה בא ללמד אותי משהו?

זה בא ללמד אותך שאתה חייב את ההתרגשות הזאת לא בצורה כמו שהתרגשות עכשיו נמצאת אצלך. שאתה צריך להשיג את הכוח החיובי הזה, כוח החיבור, ולחיות בצורה כזאת כל הזמן. וזה נקרא להיות "עם ישראל", לפני זה אתה לא עם. אפילו שיש לך התרגשות מהילדים ששרים על הדשא ביום העצמאות. זה לא כלום, זה לא עם ולא מדינה ולא חיבור, זה לא לפי היסוד שלנו. אתה לא יכול להביא תנאים מלאכותיים, כמו שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, הרצל אמר כך וההוא כך, ויש לנו הכל, צבא, יש לנו מערכות. אם אין לנו מערכות תקשורת בינינו לפי היסוד שלנו הפנימי, אנחנו לא עם. זה לא אני קובע ולא אתה, אלא לפי הטבע, עם ישראל הוא לא עם רגיל. תראה איך שמתייחס אלייך כל העולם.

אורן: אז אתה אומר שאפשר לחיות בוויברציות כאלה של התרגשות והרגשת החיים וחיות?

לא, עכשיו אתה בוויברציות, כי אתה לא יכול לאזן את כוח הרע וכוח הטוב שקצת מאיר. אלא זה הפוך, זה צריך להביא אותך לשלווה, שהכול מובן, הכול ברור, הכול יפה והכול מחובר למערכת אחת אינטגרלית. העולם נכנס לרוגע, הכול נמצא בצורה מאוזנת וזה בגללנו, בעקבותינו.

אורן: ביום הזיכרון יש מוטיב של זיכרון. דיברנו עד עכשיו על אובדן, על שכול, יום הזיכרון זה יום של יזכור. אנחנו אומרים "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו הנאמנים והאמיצים", וכן הלאה. ואני מקצר, "יהיו חללי מערכות ישראל עטורי הניצחון חתומים בלב ישראל לדור דור". הבנים כבר נפלו, האבות, האחים, עשרות אלפים, המשפחות כבר נגזרו, העם אבל, זה עד כה. זיכרון זה להסתכל על העבר ולקחת איתו משהו אל העתיד. מכל השכול הזה מה אנחנו צריכים לזכור?

מה לקחת לעתיד?

אורן: זאת השאלה שלי.

יזכור זה וודאי לעתיד.

אורן: אז מה אנחנו צריכים לזכור בעינייך? מה חשוב שנזכור? אם אני רוצה שהילדים שלי לא יעברו את זה.

אני צריך לעשות חשבון. חשבון נפש.

אורן: לזכור זה לעשות חשבון.

בטח, איך אחרת? אני צריך לעשות חשבון נפש למה הם נפלו. וזה לא חשוב שזה קרובים שלי או רחוקים, הכול שייך לאומה אחת. למה הם נפלו? מה העולם רוצה מאיתנו? למה אנחנו לא מסוגלים לסדר את החיים שלנו שנחיה בשלווה ובשלום בינינו ובכל העולם? חסר לנו רק דבר אחד, לאזן את היצר הרע שבוער בינינו וכל הזמן מכניס אותנו לחיכוכים בינינו. ואם אנחנו נסדר חיים יפים בינינו, אנחנו נפרוש את כיפת השלום הזאת על כל העולם ואז מה שקורה עם עַם ישראל, זה וודאי יקרה עם כל העולם. וכתוב על זה בתורה.

כולם שונאים אותנו ותראה איזה הוכחה יש לזה שאנחנו מיוחדים, כי אל מי עוד יש שנאה כל כך גדולה ומכל העולם חוץ מלישראל? אתה לא רואה בזה כוח מיוחד, יחס מיוחד? מה קורה עם העַם הזה, למה כך קורה לו? תראה את כל ההיסטוריה. למה אתה בורח? כל הזמן אנחנו רוצים להיות דומים לאחרים, וכל האחרים האלה אומרים, "לא, אתם לא דומים לנו. תעמדו בצד. תבדקו. אנחנו מאשימים אתכם שאתם מיוחדים, שאתם מביאים לנו את כל הסבל, ואת כל הצער שבעולם אתם גורמים".

"איך אנחנו גורמים, אנחנו רוצים לתת כל טוב". "לא, אל תיתנו לנו מה שנדמה לכם שזה טוב. אנחנו רוצים מכם משהו שבאמת יעשה שלווה בעולם, שלום בעולם".

אורן: האם אנחנו שנשארנו בחיים, חייבים בעינייך משהו לכל החללים שלנו שנפלו? האם יש לנו איזו מחויבות כלפיהם? הם כאילו הקריבו את חייהם בשבילנו, אמרת קודם שיש בנו כוח מיוחד. אני נשארתי חי, האם אני וכל מי שנשאר חייב להם משהו?

אתה חייב לעשות תיקון. להביא את העולם הזה לשלום ולשלווה. במותם הם נתנו לך הזדמנות לכך.

אורן: הזדמנות למה?

שאתה תעשה תיקון בעולם. כי רק מהמצב הזה, מהעולם הזה, מכך שאנחנו חיים כאן ועכשיו בגופים שלנו, אנחנו יכולים לעשות את שלום העולם, החיבור היפה והנכון. וכדי לתת לנו את ההזדמנות הזאת הוא נפל.

אורן: אנחנו אומרים "במותם הם ציוו לנו את החיים". איזה חיים הם מצווים לנו במותם בעינייך?

בחיבור בינינו, באהבה בינינו, ושאנחנו גם נלמד את כל העולם איך לעשות את אותם היחסים בין כולם.

אורן: לא מעט מהבנים שנפלו הם נפלו מתוך ערבות הדדית, כי רצו להציל את העם, את החבר, יש הרבה סיפורי גבורה כאלה. מה הם מצווים לנו? איך הם היו רוצים שנחיה? אם הייתי שואל אותם איך הייתם רוצים שיתקיימו החיים אחריכם, מה הם היו עונים לי? איזו חברה ואיזו מדינה הם היו רוצים שתהייה כאן?

כולם מחוברים, כולם שווים, כל אחד מתבטל כלפי האחרים, כל אחד משתדל להרגיש מה שהאחרים רוצים ובמה הוא יכול לרצות אותם. איך אנחנו מגיעים לחיים פשוטים בחומר וחיים מאוד מאוד גבוהים ומורכבים ברוח, בקשר ההדדי. זה בעצם מה שהם היו רוצים להגיד לך.

אורן: אתה אומר שזאת הצוואה שלהם עבורנו. אם נפעל במשהו לממש אותה, האם יש מצב שנקבל פידבק מהם "אתם בכיוון", שנהייה איתם באיזשהו קשר? אפשר להיות איתם בקשר, אפשר לשמוע אותם, אפשר להתחבר אליהם שוב? הרי הם הכי טובים, הם הקריבו את חייהם בשבילנו.

הם נמצאים בינינו.

אורן: איפה הם נמצאים?

הרי איפה העולם הבא אם לא באותו מקום איפה שהעולם הזה? הוא רק נסתר ממך. תתחיל לגלות ותראה את כול האנשים והנשמות כדבר אחד. האם הגוף שלנו, הבהמה הזאת שנותנת לי עכשיו הזדמנות זמנית לראות ולשמוע דרכה, היא החשובה? העטיפה הזאת? הרי מה שחשוב הוא מה שבפנים, בתוכי, וזה נקרא "נשמה", "נפש" לפחות.

יש נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, יש חמש דרגות בפנימיות האדם, אבל החלק הזה הוא חלק נצחי. ואם אני מבטל את האגו שלי, בכך שאני יכול להתחבר עם האחרים, אז אני מיד מרגיש את הנשמות, אני מיד מרגיש שכולנו קשורים יחד במערכת אחת. ואז אני לא צריך לדמיין לעצמי מה אותם החיילים שנפלו רוצים להגיד לי, אני מרגיש אותם.

אורן: איפה?

אני מרגיש אותם בי, בתוך החיבור שלי איתם. אני לא רואה אותם בעיניים, כמו שאולי אתה מדמיין, אלא אני מרגיש את הרצון שלהם. כי אדם זה רצון, כל המציאות היא רק רצון ואני מרגיש את הרצונות האלה ולְמה הם משתוקקים.

אורן: מה הם רוצים?

הם רוצים רק חיבור של כל המערכת לגוף אחד.

אורן: זה מה שהם רוצים עכשיו?

כן.

אורן: איך גם אני יכול להרגיש מה הם רוצים?

גם אתה צריך להתקדם לאותו רצון להיות בגוף אחד, "כאיש אחד בלב אחד".

אורן: עם מי?

עם כולם. קודם כל איתם, אם כבר.

אורן: אבל הם כבר מתו, נפטרו.

אז עם האנשים שמסביבך.

אורן: אם אני ארצה להיות מחובר טוב לאנשים סביבי, האם אני ארגיש אותם.

גם את אלו שלא נמצאים כאן.

ניצה: אנחנו מרגישים את החללים האלה כמו חורים בתוך הלב שלנו, מה יקרה להם?

תתחילו להרגיש עד כמה שהם לא חללים, שהם חיים, שהם נמצאים, שהם ממשיכים ורוצים יחד אתכם להמשיך לכיוון הנכון. והכיוון הנכון זה חיבור, "כאיש אחד בלב אחד", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", להיות בערבות, "כל ישראל חברים", וכולי, מה שכתוב אצלנו ביסוד האומה. וללא זה אנחנו נאבד עוד הרבה, עד שבסופו של דבר נגיע לכך, אבל באיזה מחיר?

לכן, ביום הזיכרון שבו אנחנו נמצאים, אני חושב שכל אחד צריך לתת הבטחה לשני, שאנחנו נשתדל להיות קשורים כאן בינינו כדי שאותו כוח הטוב יתגלה בינינו, כוח האהבה, כוח החיבור, והוא יבריח את כול הסיכונים האלה מהמלחמות.

וקודם כל שבינינו "יעשה שלום במרומיו, יעשה שלום עלינו", אנחנו צריכים את הכוח הזה שיקשור בינינו. וזה הכוח החיובי שנמצא בטבע, כוח נסתר. אנחנו נגלה אותו, נמשוך אותו, והוא ימלא את כל החללים האלה כמו שאמרת, ואז נהייה מחוברים יפה וטוב ולא יהיו יותר מלחמות. זו הדרך שדרכה אנחנו מגיעים לכך, כמו שכתוב בנביאים.

אורן: אז מה אנחנו צריכים לזכור ביום הזיכרון?

מה עלינו לעשות כדי שזה לא יקרה שוב, ושבכך אנחנו עושים את הטובה הכי גדולה לאותם החללים.

(סוף השיחה)