"פרשת השבוע"
ואתחנן
בהשתתפות: שמואל וילוז'ני
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 08.06.2015 – אחרי עריכה
שמואל: אנחנו בפרשת השבוע בפרשה "ואתחנן".
כן. הלוואי והיינו ב"ואתחנן". כלומר משה מבקש מהבורא להיכנס לארץ ישראל.
שמואל: כן. אני שואל את עצמי כבר עכשיו.
אם היית בצורה כזאת.
שמואל: בעצם גורלו של משה נחרץ, והוא בכל זאת מתחנן למרות שגורלו נחרץ. אתה יכול להסביר?
ניתן להסביר את זה פשוט. בסופו של דבר, גמר התיקון של כל הרצון לקבל שנמצא בכל עם ישראל ובכל העמים כבר קיים, אנחנו רק צריכים להשיג אותו בפועל בעצמנו.
שמואל: מה זאת אומרת הוא כבר קיים?
הצורה האחרונה כבר קיימת, אין בתורה זמן, אין מוקדם או מאוחר בתורה.
משה הוא הנקודה שבלב. אם הנקודה הזו תיכנס למצב שנקרא ארץ ישראל, היא תמשוך אחריה את כל הרצונות בהכרח. ואסור לה להיכנס לארץ ישראל לפני שכולם עושים תיקונים, כל אחד ואחד. הרצון שהבורא ברא, יש שם חלק שנקרא ישראל, ישר-אל, שמשתוקק לבורא, וחלק שלא משתוקק שנקרא אומות העולם. אנחנו צריכים עכשיו להתחיל לתקן רק את החלק הראשון שנקרא עם ישראל. משה מתקן אותנו עד הכניסה לארץ ישראל. הוא עובר איתנו על כל הרצונות שלנו ומסביר לנו עד כמה הם הפוכים מלהשפיע ולאהוב, כי זו בעצם המטרה, להגיע להשפעה ואהבה.
שמואל: הוא עושה בידוק ביטחוני, אפשר לומר, לפני הכניסה לאולם.
כן, אחד אחד. זה מה שהוא מזכיר בכל פרשה בפנייה לעם ישראל במדבר. וכשהוא מסיים את כל התהליך הזה, אז כל הרצונות הפרטיים שנקראים "שבטים", מסוגלים כבר להיכנס לדרגה, למצב שנקרא ארץ ישראל. לפני זה הם היו בדרגת "מִדבָּר". מה שניתן למשה זה לעלות על ההר ולראות את ארץ ישראל מרחוק.
שמואל: לשאת את עיניו ימה וקדמה, צפונה ונגבה. ולראות את עבר הירדן, לראות את הכול.
לא מדובר על גיאוגרפיה, שהוא מסתכל מעבר לים המלח, מעבר לירדן.
שמואל: כן, אנחנו לא מדברים על המפה הטופוגרפית, על התמונה שיש לנו בעיניים, אלא אלו תכונות רוחניות שבאות לידי ביטוי.
חוץ מזה, מאיזה הר אפשר לראות את כל ארץ ישראל, מצפון לדרום, ממזרח למערב? ודאי שלא.
שמואל: והוא בעצם מצווה על יהושוע ומטיל עליו את המשך הובלה.
כן, הוא מציג את יהושוע, ואומר שהוא ממשיך אחריו, זאת אומרת זו הדרגה הבאה של משה. כפי שדיברנו פעם על הזוהר, ואמרנו שהדרגה הבאה של רבי שמעון בר יוחאי היא בנו.
חוץ מזה, הוא קושר את עם ישראל לבורא, ב"שמע ישראל", ו"אין עוד מלבדו". אחר כך הוא מחלק את ערי המקלט, שלוש ערי מקלט מעבר לירדן ושלוש ערים בארץ ישראל עצמה. כך, בלהזכיר את הכול, הוא כביכול מגיע לעשרת הדיברות ושוב מזכיר אותן, מפני שבפעם הקודמת הוא דיבר עליהן רק בהר סיני.
הוא גם סוגר את התהליך הזה ומסכם במשפט אהבה, "שמע ישראל", "ואהבת", שאי אפשר להגיע ל"אהבת" אם אין אהבה בין כל החלקים. לכך הוא מביא בעצם את עם ישראל, ולכן הם מסוגלים להיכנס לארץ ישראל. כלומר הארץ הזו, ברגע שהם נכנסים אליה, הופכת להיות ישראל.
יש עוד את כיבוש הארץ, יש עוד מלחמות לפניהם, יריחו, ירושלים, אבל בכל זאת כבר יש בהם כוח אהבה וחיבור כזה, שהם יכולים להתמודד נגד כל ההפרעות שיש להם בדרך. ההפרעות הללו, מבחינה פנימית שלהם, נקראות שבעת העמים שנמצאים בארץ ישראל והם מוכנים להילחם בהם, זאת אומרת עם הרצונות האגואיסטים שיש בכל אחד שמפרידים ביניהם.
שמואל: כשהוא מזכיר את מצרים, הוא מדבר על כור הברזל. מה זה?
כן, לא רק זה. מצרים זה בסדר, זה כור הברזל, זה מאיפה יצאתם, הייתם שם ותראו מי אתם היום, לאיזה גובה רוחני כבר הגעתם לעומת מה שהייתם אצל פרעה תחת האגו שלכם שכל הזמן שלט בכם. איך הצלחתם לברוח, הבורא עשה לכם את זה, ואיך הוא העביר אתכם דרך הר סיני למדבר סיני ולהיום. אבל מה שמעניין זה מה שהוא אומר להם כבר עכשיו מראש.
תתאר לעצמך שאתה שולח את כל הילדים שלך קדימה, ואתה לא יכול ללכת איתם.
שמואל: זה איום ונורא.
כן. אתה עולה לבד על איזו פסגה, על הר נבו ונשאר.
הוא אומר להם, אם לא תקיימו בארץ ישראל את חוקי ארץ ישראל, אז האדמה הזו תפלוט אתכם, תהיו מגורשים, תהיו בגלות. הוא מזהיר אותם על גלויות שיתרחשו עליהם אם הם לא יהיו מכווּנים, לא יהיו מסודרים, לא יהיו מחוברים מספיק נכון ביניהם. הוא אומר בצורה מאוד ברורה, תיזהרו, הארץ הזאת היא ישראל, זאת אומרת ישר-אל. ואם יש שם כוונות לא בדיוק לבורא, שזה לאהבה ולהשפעה הדדית.
שמואל: כלומר, אם תשמעו את מה שאני אומר, יהיה כך, ואם לא תשמעו, יהיה כך. הוא אומר בדיוק, ללא כְּחַל ושׂרק.
"ארץ ישראל", הרצון להיות כמו הבורא, אם הוא לא יתקיים בכם לפי הכוונה והנתינה שלכם, אז לא תוכלו להתקיים ברמה הזאת, ואז תיפלו מהרמה הזאת. בגשמיות זה נקרא שבאים שונאים, עמים אחרים, וזורקים אתכם החוצה.
שמואל: אם אני מסתכל כביכול החוצה על מה שקורה, אני לא מקיים את התנאי הזה.
אנחנו כאן ודאי שלא מקיימים שום דבר. לכן ארץ ישראל הייתה כמעט ריקה מיהודים, היו כאן כמה שישבו בירושלים.
שמואל: כן, היו כחמישה עשר אלף איש אולי עוד לפני המאה הקודמת.
זו כבר התקדמות, כי לפני זה היו פחות. הבעיה היא קודם כל ברוחניות, כי הגשמיות היא תוצאה מרוחניות, והתוצאה יכולה לבוא אחר כך בזמן. רוחניות היא לא לפי הזמן. אז קיבלנו את האדמה הזאת, את המקום הזה, כדי לקבוע כאן את המדינה שלנו, ואנחנו קבענו את המדינה שלנו בזכות העמים. אתה גם יכול לראות שאף אחד לא קם כמונו, אלא מהשמיים נתנו לנו הזדמנות להיות עם ישראל בארץ ישראל, לא לפי איך שבן גוריון הכריז.
עם ישראל זה נקרא "ישר א-ל", שכולנו רוצים להתחבר בינינו באהבת אחים. ואז אנחנו מגלים בינינו כוח עליון של אהבה והשפעה שנקרא "בורא", "א-ל", "ישר א-ל", לזה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מתחברים בינינו, "כל ישראל חברים", "להיות באגודה אחת" וכן הלאה. זה גם מה שאומות העולם מצפים מאיתנו, אומנם הם לא בדיוק יכולים לבטא את זה, כמו שגם עם ישראל לא יכול בדיוק לדעת ולבטא את מה שהוא צריך לעשות, מהו הייעוד שלו.
אבל משה אומר להם, אם לא תתאימו לארץ ישראל, אז הארץ הזאת תגרש אתכם ואתם תצאו לגלות. בגלות תהיו יותר גרועים מאומות העולם, והם ישלטו עליכם. אנחנו היום קיבלנו הזדמנות לחזור לארץ ישראל ולהיות כביכול כעם ישראל, כי אנחנו לא עם, אנחנו קיבוץ גלויות. ואפילו לא קיבוץ, אלא סתם גלויות.
שמואל: אמרת קודם, שלא לפי שבן גוריון הכריז כביכול על מדינת ישראל. אתה אומר שזה לא הוא, זה רק היה הקול שלו.
לא. הבעיה היא שבאותו יום, ואפשר להגיד כמה עשרות שנים לפני כן, מהעלייה ראשונה, השנייה וכולי, מאותם הזמנים ועד היום אנחנו נמצאים בחובה גדולה כלפי עם ישראל, כלפי חוק הבריאה, או תקרא לזה בורא, וגם כלפי אומות העולם. כי אנחנו קיבלנו רשות לבוא לארץ ישראל על ידי זה שאומות העולם נתנו לנו רשות לבוא לכאן. אם לא הם, אז לא היינו כאן. למה הבורא סידר את זה בצורה כזאת? כדי שנדע שאנחנו צריכים להחזיר להם את אותו מנדט. באיזו צורה? בכך שאנחנו חייבים להיות כאן כמו עם ישראל בארץ ישראל, לא לפי המילים של בן גוריון, אלא לפי התנאים שכתובים בתורה. ואז הם ילמדו מאיתנו את החיבור הנכון הזה, איך לעשות את זה, הם ישמחו לקבל את זה מאיתנו, ויבוא שלום העולם, כמו שכתוב בנביא.
רק בצורה כזאת אנחנו יכולים באמת להשיג את הייעוד שלנו, את המצב הטוב, ובזה להביא שלום, שלמות, לכל העולם. זה מה שמצפים מאיתנו. וכל האנטישמיות, השנאה, החרם וכן הלאה, זה אך ורק כדי לזרז אותנו לבצע את זה סוף סוף. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לבצע את זה. לכן אלו לא ערי מקלט שאתה יכול לברוח אליהן כמו שמדובר כאן.
שמואל: אבל קוראים לי רוצח.
כן. ואני אגיד לך עוד יותר. היחס אליך מכוון מהשמיים דרך אומות העולם, בצורה כזאת שהם בטוחים, בתום לב, וזה ממש מורגש אצלם כאמת, שאתה זה שלא נותן לערבים ולכל השכנים לחיות כאן, שאתה מפיץ מכאן רעל לכל העולם. כמו פצע בגוף, כך הם מרגישים את ארץ ישראל הזאת, את מדינת ישראל, שהיא פצע על כדור הארץ. זו ממש הרגשה נוראית. ויש להם על מה שיסמכו, כי הם מחכים מאיתנו לפעולות מסוימות של חיבור, להיות אור לגויים, ואנחנו לא מבצעים את זה.
שמואל: אנחנו צריכים להיות עם סגולה. היום אם הייתה הצבעה של אומות העולם על הקמת מדינת ישראל, אז כמובן שזה לא היה עובר. אנשים באים וזורקים את האשמה על השני במקום להגיד, "רגע, אולי זה באמת אומר משהו. אם כמה אומרים שאני שיכור, אז אולי אני צריך לבדוק את זה". אבל אפילו את זה לא עושים. ומי שמנסה לעשות את זה, אז קוראים לו עוכר ישראל.
אתה לא מפיץ דת, אבל אצל הציבור הרחב זה יכול להתפרש לדת ולחוזרים בתשובה.
זה לא שייך לדת. זו פנייה גם לחילונים, גם לדתיים, לכולם בכלל. ואפילו לאלה שבאומות העולם.
שמואל: אתה לא מרגיש לפעמים קצת כמו בעל הסולם, תסכול מזה שהפרטנרים הראשונים שכביכול אמורים להיות בתודעה הזאת, בהבנה הזאת של הדברים שבעל הסולם אומר, והם אנשים בעצם שמתעסקים בחומר הזה, הם לא מסכימים עם זה, היחס מהם הוא לא אוהד?
לא. אין לי טענה למגזר הדתי. כלפי חכמת הקבלה אין הבדל בין דתי לבין חילוני. כאן מדובר על נקודה שבלב, רצון מאד מיוחד שנמצא בנשמה של יהודים, ולפי התעוררות של אותו רצון כך הם מגיעים לחוכמת הקבלה. ולכן אין לי שום טענה לאנשים דתיים על זה שהם לא באים להכיר את חכמת הקבלה, ללמוד אותה, או עוד יותר, לקיים אותה. אלא כולם, גם דתיים וגם חילונים, מסתייגים מהתנאי של "ואהבת לרעך כמוך", שזו כל התורה.
מהי תורה? ללמוד את התורה על רגל אחת זה, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ואז להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", אין יותר. לכן אין כאן טענה לאף אחד, יש רק ציפייה שבכל זאת זה יטפטף קצת דרך כל מיני כלי תקשורת שאנחנו משתדלים להגיע דרכם לכולם ולספר על זה. אבל מאהבה כולם בורחים. לקיים אהבה בינינו, גם אצל דתיים וגם אצל חילונים, זה לא הנושא שלהם היום.
שמואל: לפעמים כשיוצא לי לדבר עם אנשים שמתעניינים ומוכנים להקשיב, אז אני אומר, "תשמעו, אני שחקן, אני אגואיסט. האגו זה מה שהוביל אותי עד היום. ובתור אגואיסט, אם אני עם ישראל, אז אני רוצה לראות את עצמי כעם סגולה. כי בתוך המחזה כולו עדיף לי להיות התפקיד הראשי, שמוביל את ההצגה".
במה? אם אתה נמצא בתיאטרון כשחקן הראשי, זה משהו אחר, אבל כאן אתה צריך להראות לכולם עד כמה יש לך את אהבת הזולת.
שמואל: בדיוק. אז התפקיד הראשי שנקרא "עם סגולה" צריך להוביל את המהלך של אהבת הזולת.
בהחלט. ללמד את כולם "ותהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". אתה צריך להיות מורה לכל העולם. האם אנשים שמסתכלים מבחוץ על היהודים שנמצאים כאן יכולים להגיד שאנחנו באמת מתקרבים לקראת זה?
שמואל: ודאי שלא. זה בדיוק הפרדוקס. אני מרגיש לרגע מסוים שבאמת יש תפקיד, יש "ואהבת לרעך כמוך", ובאמת זו מטרת הבריאה, ואם נעשה את זה, אז כמו בתפילה "שמע ישראל", הדברים יסתדרו.
הכול יסתדר מיד. אם היינו משנים, אפילו במקצת, את ההתקרבות זה לזה, אם היינו רואים בכל יהודי ויהודי שותף, קרוב, אח, חלק מהנשמה שלנו. כי אנחנו באמת חלקי נשמה שלא יכולים להתחבר לנשמה אחת, אנחנו לא מסוגלים. בכל אחד יש חלק מהנשמה, אבל להתחבר כדי שתהיה נשמה אחת ואז הבורא יתגלה, אנחנו לא מסוגלים בכלל לחשוב לכיוון הזה.
לכן עולה הבעיה, שבא כוח מיוחד מהטבע ומתחיל לחייב אותנו לזה, על ידי חרם, על ידי שנאה, על ידי אנטישמיות.
שמואל: אתה אומר שהמכות אולי יעוררו אותנו.
אין ברירה. אם אנחנו לא יכולים להשתמש באותו כוח חיובי בצורה נכונה כדי להתקרב זה לזה, אז הוא הופך להיות כוח שלילי. או שאנחנו מקרבים אותו, ואז טוב, או שהוא מקרב אותנו דרך הרע. ודרך הרע יכולה להיות חס ושלום כמו בשואה שיכולה לחזור.
שמואל: אני מדבר עם אנשים, הם לא חושבים על זה.
כי אף אחד לא לימד אותם.
שמואל: אני מסכים איתך, כי גם אותי לא לימדו את זה, ואני גם רואה שאת הילדים שלי לא מלמדים, זה לא שיש להם איזו זיקה למשהו. והיום כשאתה בא לבן אדם בוגר, בן ארבעים, ואתה אומר לו, "אתה רץ, אתה עושה, הרווחת, הגשמת אבל מה המטרה, מה המשמעות?", אז הוא אומר "על מה אתה מדבר? עזוב, כשיבואו המכות, יבואו, עכשיו תן ליהנות, מה אתה מבלבל לי את המוח, מה אתה מטריד אותי".
אם זה היה עניין פשוט, קצת מכות, כל מיני דברים כאלה שיבואו לתוך החיים שלנו, שיהיה לנו בעשרה או בעשרים אחוז יותר רע במשהו, ואז זה ינענע אותנו ונתחיל לחשוב מה לא בסדר ונתחיל לשמוע שצריכים להתקרב זה לזה, ואז היינו מתקרבים במקצת, עושים משהו כי מגיעות מכות. אבל כאן יכולות להגיע לא מכות קטנות של עשרה, עשרים אחוז, אלא כמו שהיה בשואה. יכולים להגיע מצבים שתהיה מלחמת עולם עם נשק אטומי, מה תעשה?
שמואל: אני יכול לבוא ולומר לך, זה בגלל שאתה בטראומה. אנחנו בתקופה חדשה, נראה לך שתהיה שואה, אלה חרדות שטבועות בעבר שלך. המציאות מתקדמת, הכול טוב, יש שפע היום, יש פחות רעבים מאשר בעבר, החיים יותר קלים, יש יותר זמן, הנה יש לי זמן לבוא ללמוד קבלה. הכול טוב, זו סתם פרנויה שאתה רואה. אז מה אתה אומר להם, חכו ותראו?
אני לא רוצה להגיד להם חכו, כי אז הם ישנאו אותי ויתרחקו מחוכמת הקבלה. אני לא מגיע אליהם בצורה כזאת, אסור לי לעשות את זה. מה אתה ממליץ, באיזו צורה לדעתך אני צריך להגיב על זה?
שמואל: אני לא יודע, אני באתי לבקש ממך עזרה כדי לדעת איך לדבר כשאני עושה הפצה בלי להיות מיסיונר, כי זה הדבר הגרוע ביותר.
איך היית פונה ליהודים ומסביר להם את כל מה שכבר שמעת ממני הרבה פעמים?
שמואל: זה מה שאני מנסה לחשוב עליו כל הזמן, ואין לי תשובה. התשובה היא שאני בא באופן מתמיד, ללמוד חמישים ושתיים פרשות. ואני אמרתי לעצמי, לא חשוב מה יקרה מסביב, אני מפנה את הזמן, אני נאבק על המשבצת הזאת, ללמוד את פרשת השבוע. אני לא מבין שום דבר מהחיים שלי, אני מנסה להתחבר לזה, מנסה לשבת איתך בתור אגואיסט ולקחת ממך אור שיחזיר אותי למוטב, שיכוון אותי למטרת הבריאה, שאוכל להגיע להבנה שכל מה שאני עושה מקרב אותי לזולת.
כל מה שאני צריך לעשות זה להתחבר עם הזולת, ללמד אותו איך להתחבר איתי, וכך עד שנהיה כולנו "כאיש אחד בלב אחד". איך אני אסביר את זה לעם?
שמואל: "תקשיבו, אין ברירה, על מה אנחנו מדברים בכלל?". אני לא רואה שום אפשרות אחרת, באמת ניסיתי כבר את כל הדברים.
ואז הם אומרים לך, תירגע קצת, פשוט יש לך בעיות אבל זה אתה, לנו אין שום בעיה.
שמואל: נכון. אתה כל הזמן מקבל את אותה תשובה.
כן. תוסיף עוד קצת למשכורת, יותר מזה לא צריכים. איך להגיע ללב האדם הפשוט שלא נמצא בחדשות האלו? אני נתקל כאן בארץ בתופעה מאוד מוזרה, הם לא מרגישים, הם לא מבינים שהעולם באמת שונא אותנו. הם מתייחסים לכל הדברים האלה כאילו הם לא קיימים. זאת בעיה. ואז הם שואלים "איזה חרם? הם מקנאים בנו שאנחנו מסתדרים בכל מקום".
אני מאשים את עצמי בזה שעדיין באמת לא הצלחתי. משה אמר "כבד לשון אנוכי"1, ובאמת לעבוד עם עם ישראל ולנענע אותו קצת, לפני שאת התפקיד הזה עושות הצרות, זו בעיה. אבל אסור להרפות ידיים.
שמואל: הכול עניין של היגיעה שאתה נותן לעניין, היא הפתרון, כי אתה לא יודע מה תהיה התוצאה, איך זה יקרה ומתי זה יקרה.
אנחנו חייבים להשקיע, לא חשוב לנו מהי התוצאה.
שמואל: אז אנחנו משקיעים פה, אני משקיע פה מבחינתי.
ההשקעה בכל זאת פועלת, בכל פעם אנחנו מוסיפים משהו. לכן בואו נצא ונשתדל בכל זאת להשפיע זה על זה, וקצת לדחוף את עצמנו יחד לחיבור בינינו. בתוך החיבור הזה, תלוי כל העתיד הטוב שלנו.
(סוף השיחה)
-
"ויאמר משה אל-יהוה, בי אדני, לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם, גם מאז דברך אל-עבדך: כי כבד-פה וכבד לשון, אנכי." (שמות ד', י')↩