חיים חדשים
שיחה 200
יצירת קשר זוגי - להתאהב כל יום מחדש
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 23.06.13 – אחרי עריכה
אורן: שלום לכם. תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", בסידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו רוצים ללמוד יחד איתכם איך לאהוב, ללמוד את סוד החיים החדשים, את סוד הקשר הטוב בין אנשים גם במערכת הזוגית הפרטית שלנו וגם בחיים בכלל. איך אפשר להגיע למצב שבו החיבור בין אנשים יהיה טוב, חזק, חם, חיבור שמחמם את הלב ונותן הרגשה של ביטחון ושמחה. אנחנו מנסים ללמוד מה הם החיים החדשים. תהיו איתנו, יהיה הרבה מה לקחת לחיים, אני מבטיח.
ניצה: בפעם הקודמת דיברנו על יצירת קשר אינטימי, ויחד איתך, הרב לייטמן, התחלנו לפתח איזו סדנה, תהליך. הרגשנו שנכנסנו לתהליך מסוים שבו אנחנו מתחילים להרגיש מה זה בכלל קשר אינטימי ואיך בונים אותו. אנחנו יודעים שקשר אינטימי מורכב מתמיכה, משיתוף ומעידוד. מרצון להכניס אדם אחר למרחב שלי, וההיפך. מרצון לחשוף את העצמי שלי, את האמת שלי. קודם כל להבין את עצמי ואז לברר איך אני ממלאת את האחר. אנחנו רוצים להמשיך את התהליך הזה ולהבין איך הוא מתרחש. השלב הראשון הוא השלב בו אני בודקת עם עצמי מהם הדברים שחסרים בי ואותם אני לא יכולה למלא בעצמי. אני חייבת מישהו שיעזור לי למלא את הדברים האלה, את החסרונות האלה בי. זה היה השלב הראשון שבו עצמנו את העיניים וממש דמיינו.
איך להרגיש אהבה.
ניצה: כן. איך זה להרגיש אהבה כמו תינוק קטן שמרגיש ביטחון וחום בידיים של אמא שעוטפת אותו ורק מנסה לחפש מה חסר לו כדי למלא אותו. כל מה שהוא לא יודע לעשות בעצמו, הוא מקבל מהגורם השני. זה היה השלב הראשון. השלב השני זה שלב שבו בעצם אמרת לנו כמו שאת מרגישה עכשיו, בדיוק אותו רגש שהתעורר בך, אותן חסרונות מתעוררת גם בצד השני.
השאלה הראשונה שאני שואלת את עצמי, האם כל מה שחסר לי בהכרח חסר גם בצד השני, או שייתכן בכלל שלו יש חסרונות משלו ולי יש חסרונות משלי. האם יכול להיות מצב כזה, איך אני אדע?
אני לומד את זה מעצמי. אני אף פעם לא מרגיש את הזולת.
ניצה: זאת אומרת אני לומדת את עצמי.
אני לא יכול אף פעם לצאת מעצמי. מתוך עצמי אני מתחיל להכיר שגם בזולת חסר אותו דבר.
ניצה: בלי לשאול אותו "מה חסר לך"?
אנחנו עושים כך בסדנה כדי לעורר את החיפוש הפנימי בכל אחד ואחד. אבל לפי המילים של הזולת אני לא יכול להבין מה באמת הוא מרגיש. רק בתוך עצמי אני יכול להבין מה חסר לזולת.
ניצה: זאת אומרת, יכול מאוד להיות שאם הייתי שואלת אותו מה חסר לך, אז הוא היה אומר דבר מסוים, אלמנט מסוים שאני לא מכירה אותו בי.
אני לא יודע אם אפשר לתאר זאת במילים. השפה שלנו לא מסוגלת לכלול בתוכה את הרגש הזה, רק מתוך ההרגשה הפנימית שלי אני יכול להגיע ליחס הדדי.
ניצה: זאת אומרת אני בעצם רק בודקת כל הזמן בי, ומה שחסר לי זה מה שאני הולכת למלא אצל האחר?
כן. אבל יש כאן סוג של התפתחות שאנחנו רוצים להגדיר אותה במילים, אלא שהתרגילים עצמם צריכים לפתח אותנו. כשאנחנו מתחילים אז רואים מה עוד חסר כדי להרחיב את המושג "אהבה הדדית".
ניצה: כלומר אם אני אגיע לסדנה ואשב אפילו שעתיים בתוך הסדנה, אז סביר להניח שאני לא אגלה את כל מה שחסר לי?
את הכל בבת אחת, תוך שעתיים? אני חושב שידרשו לכך עוד אלפיים שעות, וגם זה לא. אנחנו כל הזמן נתפתח יותר ויותר, לאורך ולרוחב.
ניצה: כלומר כל פעם אני אגלה רובד נוסף.
כן, ואז אני אגלה שאני צריך יחס ההדדי כזה עם כל היקום. לא רק עם בת הזוג אלא עם האנשים, עם הטבע, עם הכל.
ניצה: התהליך שאתה תיארת עכשיו הוא תהליך שאני עושה עם עצמי. אבל אם אני נמצאת בקבוצה אז איך החברים בקבוצה עוזרים לי להבין מה חסר בי?
אנחנו רוצים לפתוח זאת יחד, "איש לרעהו יעזורו", כך אנחנו עוזרים זה לזה.
ניצה: כלומר כל אחד יצטרך לתאר מה הוא גילה?
במשהו, כן. אבל מלבד המילים מתחילות להתרחש בינינו תופעות רגשיות שהן למעלה מהמילים, ואז אנחנו מתחילים להרגיש את גלי היחס שמתוכם אנחנו מתפתחים, מתפעלים ומתרחבים.
ניצה: באחת מהתוכניות הקודמות דיברת על תהליך מאוד מעניין, קראת לו "תהליך הקילוף". זה תהליך שבו האדם מתחיל להסיר מעצמו כל מיני תבניות מחשבתיות ורגשיות שהוא רכש מהסביבה במהלך החיים. איך זה מתקשר, איך זה מתחבר לתהליך של הסדנה?
אנחנו עושים את הקילוף הזה בסדנה. אנחנו מנקים, מלבנים את הרגשות העמוקים הטבעיים שלנו, זורקים את הערכים הלא טבעיים והלא נכונים לנו, ומגלים יותר ויותר את הפנימיות שלנו, את הטבעיות שלנו. אבל שוב, רק בסדנה שיש בה גברים ונשים אפשר לברר את הכל. כשאנחנו מתעמקים בזה, כל אחד מוסיף לשני.
ניצה: כשאנחנו רוצים לנסות לאתר את התבניות שרכשנו ולקלף אותן מאיתנו, האם עלינו לעשות זאת ביחס לנושא מסוים, נניח קנאה?
אפשר להגיד קנאה, ביטחון, חום, דאגה. לא חשוב, אפשר לקחת כל דבר.
ניצה: מאוד חשוב לי להבין את תהליך הקילוף. אני עדיין לא מבינה עד הסוף איך מבצעים את התהליך הזה, איך אני אתחיל לפרק את כל התבניות שלי?
לא, אנחנו לא עושים כך.
ניצה: אז מה עושים?
אנחנו מטפלים באהבה, והקילוף נעשה מעצמו.
ניצה: זה קורה תוך כדי?
כן, כתוצאה.
ניצה. זאת אומרת הקילוף מתרחש תוך כדי החיפוש.
אנחנו לא נלחמים נגד האגו שלנו ונגד כל מה שרכשנו מהחברה הזרה. זאת אומרת נגד כל מיני דברים לא טבעיים ומעוותים בקשר לאהבה, ולצורת הקשר שהחברה מכתיבה לנו, לא. אנחנו רק מרחיבים את התשוקה שלנו ליחס פנימי יפה ומתוכה אנחנו לומדים. כל יתר הדברים נופלים, הקליפה הזאת נופלת מעצמה. אנחנו צריכים לטפל באהבה. בטוב ולא ברע. אנחנו לא מתעסקים ברע. כי על ידי זה שמתעסקים ברע, הרע גדל, על ידי אנחנו נותנים לו זה מילוי, כאילו מאכילים אותו, מזינים אותו. אלא ההיפך, מטפלים בטוב, ואז הרע מעצמו מתנתק ומתרחק.
ניצה: אני יכולה להגיד שזאת גישה ממש מהפכנית.
זה היסוד שלנו.
ניצה: כי בדרך כלל אנחנו מתעסקים במה שמפריע לנו במה שמפחיד וחוסם אותנו.
בשלילה.
ניצה: ופה אתה בא ואומר ההיפך.
זה ההיפך, זאת פסיכולוגיה הפוכה.
ניצה: אורן, האם אתה מצליח להבין את המהלך של הסדנה?
אורן: כן. יש מקום אחד שבו אני קצת תקוע, והייתי רוצה להרחיב אותו. אם אני מבין אז דיברת על כך שאהבה היא דבר טבעי.
תשוקה טבעית.
אורן: כן. אבל החיים בלבלו אותנו עד כדי כך שאנחנו כבר מעוותים ולא טבעיים, אנחנו אפילו לא מחוברים לתשוקה הזאת.
אבל היא קיימת והיא אוכלת אותנו. בגללה אנחנו עושים כל מיני פעולות שאין בהם שום צורך, אנחנו רק מקלקלים את החיים שלנו מתוך זה שאנחנו לא מתעסקים באהבה הזאת ולא ממלאים את עצמנו. התשוקה שלנו היא מחוץ לדרגת החי, היא למלא את עצמי במה שאני, כחלק החי שבי, במזון, ביגוד, משפחה, והיחס שצריך להיות נקרא אהבה.
אורן: אתה אומר, אם יש לאדם אהבה אמיתית, אז הוא מגיע לרמת הסיפוק הכי גבוהה שאפשר במציאות. ואם אין לנו אותה, אז אנחנו רצים אחרי מיליון דברים אחרים שגם הם לא מביאים אותנו לאותו מקום.
נכון.
אורן: בגלל שזה כל כך חשוב, הייתי רוצה להבין טיפה את המהלך. כשהסברת לנו איך עושים את הסדנה הזאת, אמרת שהנוסחה פשוטה, "ואהבת לרעך כמוך". כלומר קודם תאתר בתוכך את החלל הפנימי הזה, את הצורך הפנימי לאהבה, תבין שהוא נמצא גם בשני, בבת הזוג לצורך העניין. ואז לבנות אהבה ביניכם, פירושו שאתם מתחילים למלא באופן הדדי, אחד בשני, את החלל הפנימי הזה שצמא לקשר אנושי חם, לקשר של אהבה.
זה כאילו בשני, כאילו על ידי השני. השני רק צריך לתת לי אפשרות שאני אמלא אותו, שאני אתייחס אליו כך. הוא צריך רק לעודד אותי ביחס שלו אלי, כדי שאני אוציא מעצמי את היחס הזה. כי אני בעצם ממלא את עצמי ביחס שלי לזולת.
אורן: בוא תרחיב את זה קצת.
תגיד לי בבקשה, סיפרת לנו על האהבה הראשונה שלך, עד כמה זה היה חזק, ממלא וטוב, אפילו עכשיו כשאתה נזכר בזה. האם זכית לתגובה מאותה ילדה?
אורן: כן ולא. אפשר להגיד שלא.
אז למה אתה נזכר בזה?
אורן: כי אלה היו כל החיים שלי משך תקופה ארוכה.
זאת אומרת ההתפעלות שלך, ההתרגשות שלך, היחס שלך אליה מילא אותך. לא שהיא מילאה אותך ביחס שלה, אלא היחס שלך הספיק לך. אולי לא כל כך הספיק, כי יכול להיות שדווקא אם היא הייתה מגיבה, יתכן שזה היה מרגיע את החיסרון שלך במשהו. זאת אומרת, העיקר כאן זה החיסרון למלא את השני, להתייחס לשני. אתה נהנה מזה שיש לך דבר כזה לשני, שיש לך יחס כזה, שיש לך מחשבות, רצונות, תשוקה, נטייה. מזה אתה מתמלא. יש אנשים שאוספים בולים או עלים, פרפרים, כל מיני דברים, מה יש להם מזה?
אורן: האדם נהנה מזה.
נהנה. במה?
אורן: הוא הולך, מחפש, שומר, זה עולם ומלואו.
זאת אומרת הוא בונה לעצמו חלל עם יחס מיוחד למשהו וזה ממלא אותו. הדוגמה אולי לא כל כך טובה, יש דוגמאות טובות יותר, כמו על היחס שלך לאותה ילדה. זאת אומרת אנחנו כאילו ממלאים את השני, מתייחסים לשני, וזה מה שממלא אותנו. מה שמעניין באהבה זה שאני לא כל כך זקוק לשני, אני זקוק אבל במקצת, אבל העיקר זה היחס שלי למישהו. זה נקרא "אהבה", "ואהבת לרעך כמוך".
כלומר במְקום שאני אתייחס לעצמי, אני מתחיל להתייחס לזולת, והזולת הוא בלתי מוגבל. במְקום אהבה אגואיסטית שלא ממלאה אותי ואני לא יודע מה לעשות, בסופו של דבר מתייאש, הולך לסמים, ליאוש וכן הלאה, אני מרגיש קורת רוח. ולא בגלל שהשני ממלא אותי, אלא מפני שאני ממלא את עצמי. זאת נקודה מאוד חשובה. יש כאן הדדיות, עוד ועוד התפתחות, אבל אפילו בהתפתחות אני ממלא את עצמי בעצם בהשפעה לזולת.
ניצה: הזכרת לי עכשיו משהו. כשהיה לי חבר, הוא תמיד אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל הוא אף פעם לא שאל אותי אם אני אוהבת אותו. אני לעומת זאת כל הזמן הייתי שואלת אותו, האם אתה אוהב אותי. פעם אחת הוא אמר לי, "את יודעת, זה לא חשוב אם את אוהבת אותי, העיקר שאני אוהב אותך". זה נראה לי מאוד מוזר, ואפילו קצת מעליב.
כן, כי היה לו טוב.
אורן: הגענו למשהו מאוד פונקציונלי. אני כרווק מושבע שלא מצליח למצוא בת זוג כבר המון זמן, רוצה להבין איך אני מוצא בת זוג, איך אני מוצא אהבה. עד כה למדתי כמה דברים, שלא את כולם אני מצליח לסדר אותם אצלי בתוך הלב. נראה לי שכאשר אצא מהאולפן, אני לא אדע איך ליישם את הדברים ובאמת להגיע לאהבה, כי המטרה שלי היא להגיע לאהבה. אחרת לא הייתי בא ללמוד מכם.
בסופו של דבר אנחנו בכל זאת צריכים כאן שותף, אנחנו צריכים חברה שתעזור לנו לפתח בכל אחד חלל.
אורן: הבנתי אותך, אני מרגיש אותו. לי יש חלל לאהבה ולה יש חלל לאהבה.
חלל פנימי.
אורן: כן. אם אצליח למלא את החלל הזה, אז אני מסודר בחיים, זה המילוי הכי גדול שאפשר לרכוש בחיים?
כן.
אורן: אז אני רוצה אותו.
אחרי הקיום הגשמי הפשוט.
אורן: נכון. לאחר שהבאת אותי להרגשה של החלל הפנימי, לאחר שדיברת איתי על תובנות גבוהות יותר, מה הצעד הבא?
אתה תגלה אותו בעצמך.
אורן: הובלת אותי לבירור פנימי, לצמא לאהבה. אם אמלא אותו, אז אהיה כמו תינוק בידיים של אמא, אהיה מסודר בחיים. ולא רק שאהיה מסודר, אני אהיה על פסגת הרגש שאדם יכול לחוש בחיים, ואני רוצה את זה מאוד. מה הצעד הבא, תוליך אותי אל צעד הבא. מה הדבר הבא שעושים?
אנחנו יושבים בסדנה ומתחילים לדבר. אנחנו מדברים לפי כללי הסדנה ואף אחד לא חותך את השני, אף אחד לא מוריד את השני, אף אחד לא נגד השני. אנחנו רוצים לברר מה הוא החלל של האהבה שמתוכו אני לומד על החלל שיש בשותף שלי. זה יכול להיות חבר, זה יכול להיות חברה, וזה יכול להיות "היא".
אורן: "היא".
"היא" זה סוג של אהבה בסיסית. תלוי על מה אתם רוצים לדבר.
אורן: על קשר בין בני זוג שרוצים להתקשר בניהם ולבנות אהבה. עד עכשיו הולכת אותנו לתחנה הראשונה במסע, לימדת אותנו לאתר את החלל הפנימי, את הצורך לאהבה. לאחר שאני נגעתי בחלל שלי, ואני מבין שגם היא נגעה בחלל שלה, מה התחנה הבאה?
אני רוצה לקשור בינינו קשר רגשי כך שכל אחד ירגיש את השני. ירגיש את החסרונות של השני, את התשוקות, האהבות, השנאות, כל דבר ודבר. הדבר העיקרי שאנחנו מגלים זה שכל אחד רוצה להרגיש יחס מהשני. לכן אם אני מתמלא מהיחס שלה אלי, ומתוך זה אני מכיר, מבין, לפי "ואהבת לרעך כמוך", שגם לה יש אותו צורך, אז אני מפתח מתוכי, מתוך החלל שלי כביכול אותו יחס אליה, כי יש בה אותו חלל.
אורן: איזה יחס אני מפתח אליה?
אני רוצה למלא אותה, לתת לה הרגשת ביטחון, מילוי, ליטוף, חיבוק, דאגה.
אורן: לַמה?
כי אני מרגיש שזה מה שחסר לי. בתוך החלל הזה אני מרגיש, שאם הייתי מרגיש כך מהסביבה או ממנה, אז הייתי מאושר.
אורן: נכון.
לכן אני צריך לעשות אותו הדבר.
אורן: לַמה?
כי אני אף פעם לא מקבל אהבה. אני לא אקבל את זה ממישהו. זה יכול להיות, אבל רק לזמן קצר. אהבה צריכה להתפתח ביחס הדדי עם החבר או עם בת הזוג. רק בצורה כזו.
אורן: האם אני לא אקבל ממנה אהבה, את מה שאני רוצה לקבל בחלל הפנימי?
זה צריך להתפתח בצורה הדדית בלבד. אהבה אחד לשני לא יכולה להיות ללא תגובה בהתאם, מהשני אלי.
אורן: האם אני לא אקבל ממנה אהבה אם אני לא אתן לה אהבה?
ודאי. אתה גם לא תרגיש אותה. אתה תרגיש שהיא כן נמשכת אליך, אבל אתה לא תרגיש את עומק הרגשות שלה אם אתה לא תפתח בהתאם לזה את עומק הרגשות שלך.
אורן: לַמה, מה הקשר?
כי זה קשר כמו אור ישר ואור חוזר. אי אפשר אחרת, שתי צורות היחס האלה חייבות להיות. למה יש לנו הרבה אנשים בעולם שלא מפותחים לרגש? כי הם גם לא מסוגלים להבין את השני, להבין איך השני מתייחס אליהם. אנחנו רואים את התופעה הזאת אצל ילדים.
ניצה: יש הרבה אנשים שחסמו את הרגשות שלהם.
כן. אחרת בשביל מה הסדנאות האלה?
ניצה: בדיוק, התהליך הזה עוזר להם להיפתח מחדש?
לנקות את הקליפות.
אורן: אתה אומר כך. אם אני רוצה אהבה, אז אתה תלמד את הכלל ראשון. אם לא תיתן אהבה, לא תוכל להרגיש אהבה גם אם יתנו לך, כי לא תהיה רגיש כדי לחוש בה. זאת אומרת, מבחינה תועלתית, אם אני לא אמלא את החלל שלה שזקוק לאהבה שלי ושאותו רק אני יכול למלא, אז אין שום סיכוי שאני ארגיש אהבה ממנה. האם זה חוק?
זה החוק כדי להרגיש אהבה.
אורן: אני מבין, כי מטרתי היא להרגיש אהבה.
כן, כי אתה צריך להיות ברגשות האלה, אחרת אין לך כלי, אין לך רגישות ליחס. אם אף פעם לא הרגשת דאגה, אז אתה לא יודע מה היא הדאגה שלה. אם אף פעם לא הרגשת חוסר ביטחון, אז אתה לא יודע מה זה ביטחון. הדבר תמיד בא מהיפוכו, כנגדו.
אורן: כן, מתוך עצמי אני מבין שדבר בא מהיפוכו, זאת אומרת לא אוהבים אותי, או כן אוהבים אותי. החלל הפנימי שלי הוא ריק, או שמישהו ממלא אותו. את זה אני מודד על עצמי. אני דואג, לא דואג, יש לי ביטחון. אלה המדידות שלי. אבל אתה לימדת אותי חוק אחר. לא לימדת אותי שאני יכול להרגיש שאין לי רק לעומת זה שיש לי, אני מבין שאת זה אני יכול ללמוד רק מהפכים. אמרת לי, שאם אתה חולם אי פעם להרגיש שמישהו אוהב אותך, זה אף פעם לא יקרה אם לא תלמד לאהוב אותו.
כן.
אורן: זה קצת אחר.
זה קצת אחרת, לכן יש לנו סדנה שיושבים בה לפחות עשרה אנשים.
אורן: איזו הרגשה הם צריכים לפתח בי, איזו תובנה?
שאם אתה רוצה באמת להרגיש את המילוי מאהבה, אז אתה צריך לפתח אותו יחס כלפיה.
אורן: זה באמת חוק?
זה חוק. זה חוק להתפתחות הכלי, להתפתחות הרגש, להתפתחות החוש.
אורן: איזה חוש?
חוש האהבה.
אורן: מה זה חוש האהבה?
כדי שאני ארגיש את ההתפעלות הזאת. הרגשת היחס של הזולת אלי, יחס יפה, טוב, יחס ממלא וכולי, זה נקרא אהבה.
איך אני ארגיש את היחס של הזולת אלי, אולי הוא באמת מתייחס כך אלי, אבל אני לא יודע. אם קניתי דגים והכנסתי אותם לאקווריום, ואני אוהב אותם מכל הלב, אז האם אני יכול לפתח בהם אהבה אלי?
אורן: לא יודע, אף פעם לא הייתי דג.
זו בעיה, כי מדובר בדג, לפחות אם זה היה דולפין או משהו דומה.
אורן: כן, אומרים שיש להם איזה תגובה.
לדולפינים יש תגובה גדולה מאוד, הם מתרגלים, גם הדגים קצת מתרגלים, כי הם בכל זאת שייכים למין החי. אבל אתה צריך לנגן באותם המיתרים, באותם הצלילים, אחרת אתה לא תרגיש. יש הרבה אנשים שהם לא מרגישים, צריך לעבוד איתם, זה נקרא חינוך אינטגרלי. לַמה אינטגרלי? הרי הוא יכול להיות גם אחד מול אחד, אבל הוא אינטגרלי בגלל שהוא הדדי. אתה יכול להחליף את המילה אינטגרלי למילה הדדי.
אורן: בתחילת הסדנה לאיתור החלל לאהבה, לאיתור הצורך לאהבה, אמרת לי בוא נצייר את עצמנו כתינוק בידיים של אמא, כדי שאתחיל לעורר בכלל את הרגש שכבר שכחתי מקיומו. אבל כשהייתי תינוק בידיים של אמא החיים לא הציבו לפני תנאי, כל עוד לא תאהב, לא תרגיש שאוהבים אותך.
נכון.
אורן: מאיפה הגיע החוק הזה עכשיו, הוא לא היה אצל אמא.
מפני שאתה גדלת, היית צריך להשלים את היחס של אמא על ידי יחס החברה. אלא שהחברה לא הייתה מוכנה לזה, ואתה לא היית מוכן לזה כי לא חינכו אתכם לאהבה, לא אותך ולא את החברה.
אורן: נכון.
את היחס הזה אנחנו כבר צריכים לפתח בעצמנו כבני אדם. גם הגור של הלביאה נניח מרגיש אותו הדבר. היא מטפלת בו, מלמדת אותו, עושה לו הכל, אבל זה עדיין דרגת החי. דרגת המדבר נקרא כשאנחנו משלימים אחר כך את מה שחסר לנו ומתפתחים, ואז כל החברה האנושית הופכת להיות אמא כלפי ואני כלפיה, וכך כל אחד כלפי כולם. היחס בזוגיות הוא רק תא קטן פרטי שממנו מתחילים לפתח את היחס לכל הכלל.
אורן: אמרת שאני צריך ללמוד לנגן באותם המיתרים של האהבה, באותם הצלילים, אחרת אני אף פעם לא ארגיש אותה.
כן, אלה דברים שהסדנה מלמדת אותך.
אורן: איך אני לומד לנגן במיתרים של האהבה?
מתוך החסרונות שאתה רוצה להרגיש אותם מלאים.
אורן: אולי תיתן לי משהו שאוכל ליישם אותו, משהו שיכוון אותי למקום הזה.
אני רוצה להרגיש ביטחון כמו שאני מרגיש מאמא. כשאני נמצא בידיים שלה אני לא חושב על שום דבר, אין מזיקים, אין כלום. אני רגוע, אני פורש ידיים ורגליים וכלום לא חשוב לי. כל העולם שלי, ואני מרגיש שהוא מתייחס אלי באהבה. כך התינוק מרגיש. הוא לא מתבייש, הוא לא חושב על כלום, זה מספק אותו לגמרי.
עליך להבין שאותו צורך יש בבת הזוג שלך, תתחיל למלא אותו צורך, תן לה ביטחון כדי שהיא תרגיש לפניך פתיחות בכל מה שיש לה, לגמרי, אין סודות, אין כלום, הכל פתוח, זו נשמה פתוחה בשבילך.
אורן: איך אני יכול להביא אותה להרגשה כזו?
תתייחס כך אליה, אפילו בלי מילים. זה יהיה מורגש, "כל עצמותיי תאמרנה", היחס הזה לא דורש מילים.
אורן: אני לא מחפש מילים, אני מחפש תרגול פנימי שלי, נכון?
ודאי שזה תרגול פנימי. תחשוב על זה. אמא לא אומרת לתינוק "עכשיו אני נותנת לך הרגשת ביטחון".
אורן: אז על מה אני צריך לחשוב?
שאתה רוצה למלא את כל התשוקות הפנימיות שלה עד שכל העולם שלה יתמלא על ידך. שאתה תהיה בשבילה כל העולם. חוץ ממך, היא לא צריכה דבר.
אורן: זה נקרא שאני מנגן על המיתרים של האהבה?
כן.
אורן: ואז איזו מוסיקה אני אשמע, מה הפידבק שלי?
מוסיקה של גן עדן. אתה מתמלא מזה. אתה מרגיש פתאום שאם אני מתייחס אליה כך, אז אני מלא. אני נזכר באותה ילדה שאהבתי בגיל עשר ואיך זה כל כך מילא אותי. עד היום כשאני נזכר בזה אני מתרגש. למרות שמאז היה לי קשר עם נשים, מאז התחתנתי ויש לי ילדים, אבל בכל זאת אותה הרגשה לא נמחקת, היא נשארת אצלי כמשהו קדוש, כמשהו מיוחד.
ניצה: מה קורה לבת הזוג ברגע שהוא מתחיל למלא אותה?
היא מתחילה להרגיש זאת, הוא קונה אותה בזה, כי הוא ממלא אותה. היא כבר מתחילה להרגיש שהיא לא מסוגלת להיות בלעדיו. קונים את זה. אהבה כובשת יותר מכל דבר אחר.
ניצה: איך יודעים שהאהבה הזו היא באמת אהבה בריאה ויש בה תלות הדדית, ולא איזו תלות כמו שהרבה פעמים אנשים מרגישים.
לכן אנחנו מדברים על כך בסדנה, אנחנו לומדים. חוץ מזה, איזו תלות יש כאן? זו תלות הדדית, כמו שאמרת. לא יכול להיות אחד ללא השני. כי ברגע שהשני נסגר, אני מיד מרגיש שאני לא יכול למלא אותו. הכלי, החיסרון למלא נעלם לי, ואז במידה הזאת גם אני נסגר ומתרחק.
ניצה: הרבה פעמים יש פתאום דעיכה בתוך הקשר, בעוד שבהתחלה היה רצון לדאוג לו, לחשוב עליו.
זה לא אותו דבר. כי מדובר כאן על רמה פנימית יותר. צריכים להגיע לאהבה שלא תלויה בדבר.
ניצה: אבל זה תהליך. אנחנו מתחילים מהמקום שאנחנו נמצאים בו.
כן. זה תהליך.
ניצה: נניח שישבנו בסדנה והיה איזה רגע של התעלות והרגשה טובה, כי אני הצלחתי למלא את בן הזוג שלי. מה עושים כשנתקלים במצב כזה?
כל הזמן צריכים לעבוד על זה.
ניצה: מה אם בבת אחת זה כאילו יורד?
זה לא יורד. לא התרחקנו מאותה רמת אהבה. אלא מפני שהתחילו להתגלות בנו חללים חדשים, אז אנחנו מרגישים שנכנסה מעין רוח קרה, ואנחנו צריכים למלא את החלל החדש הזה. לכן אנחנו צריכים להתפתח הלאה, לחדש. כמו שאומר הרב"ש, המורה שלי, האהבה זו חיה שכל הזמן צריכים להאכיל אותה.
ניצה: תיארת פה תהליך. אמרת שבכל פעם מתגלים חללים נוספים, ובכל פעם כשמתגלה חלל נוסף, יש הרגשה של דעיכה, פתאום נכנסת רוח קרה. נניח שאני מרגישה שרוח קרה נכנסת בקשר בינינו, ואנחנו אפילו מתחילים להיות כבר מודעים שכנראה חלל נוסף מתחיל להיפתח, מה עושים?
זו הזמנה להתפרצות אהבה חדשה, כך צריכים לקבל את זה. ההתקררות היא עזר כנגדו, היא באה כדי לעורר את האהבה. זה כמו פלירט שבו אנחנו מתרחקים, מתקרבים, מתרחקים ושוב מתקרבים. אותו דבר, עלינו לראות בזה ריקוד. בלי זה אין יחסים. כל היחסים הם כמו משחק. אבל אנחנו מבינים שהמשחק הזה הוא לא בינינו, אנחנו יחד, וזה אינו אלא משחק של הטבע שלנו אתנו.
ניצה: כאילו הטבע "עובד עלינו".
אנחנו מחזיקים אחד את השני, אנחנו יחד, ואנחנו מסתכלים על הטבע שלנו שמביא לנו חללים חדשים, התקררות בינינו. הוא רוצה להרחיק בינינו, ואנחנו עושים פעולה הדדית כדי להתקרב.
ניצה: מהי הפעולה?
לחדור עוד יותר פנימה, אחד בשני.
ניצה: איך אנחנו עושים זאת?
אנחנו מפתחים את האהבה, מדברים על זה.
ניצה: נניח שאנחנו מזהים פתאום רוח קרה נכנסת.
כן, אנחנו מזהים את זה ומדברים על כך. מדברים, לא חוסכים.
אורן: על מה בדיוק מדברים?
מה אני מרגיש עכשיו, למה אני מרגיש כך, "תעזרי לי", והשני עוזר. היא צריכה להבין למה זה קורה לי, וגם אני צריך להבין למה זה קורה לה. אנחנו נעזרים גם בתמיכת הסביבה, כי אנחנו כל הזמן משתתפים בסדנאות כאלה. באים לשם נניח פעמיים בשבוע, ומפתחים את עצמנו יותר ויותר להיות מלומדים, איך להתמודד עם אותן ההתקררויות שמתגלות בינינו. אנחנו מתחילים להבין את הטבע שמשחק אתנו דווקא כדי שתפרוץ האהבה.
ניצה: זאת אומרת, בצורה מודעת, ברגע שנכנסת רוח קרה כזו, אנחנו צריכים להגיד "אנחנו ביחד, בוא נשים לב, הנה עכשיו נכנסה רוח קרה בינינו, בוא נגלה את החלל החדש שמתחיל להתגלות". ואז אני עושה עוד פעם אותו תהליך כמו שעשיתי קודם, אני מבררת מה חסר בי?
בדיוק. מה חסר בי ומה חסר בה. אנחנו גם מדברים ומשתדלים במאמצים שלנו להשלים זה את זה. אנחנו כבר מדברים. אם אנחנו כבר נמצאים אחד בשני במשהו, אז יש כאן כבר מקום להדדיות.
אורן: אבל כשבאה רוח קרה בין אנשים שיש אולי להם זוגיות אפילו טובה, והאדם מתקרר זה אומר שהוא לא בתקשורת עכשיו.
נכון.
אורן: איך ניתן לדון בינינו ברגעים כאלה, הרי היא לא קיימת בשבילי.
בא ממש הוריקן ומוחק לי את הכל.
אורן: בדיוק, היא לא קיימת, איך אפשר לדבר עכשיו?
האם השותפה שלך לא מסוגלת לעורר אותך?
אורן: אני לא יודע, אני מדבר על מה שאני מרגיש.
אבל זו בת הזוג שלך, חתמתם חוזה, אתם צריכים להזכיר את הברית ביניכם.
אורן: איזו ברית?
חתמת ברית ליד החופה. חתמתם על הכתובה. מה כתוב שם?
אורן: שאני מתחייב לספק לה כך וכך.
גם גשמיות וגם רוחניות.
אורן: כן, יש שם הרבה דברים.
זהו, יש בניכם התחייבות. ההתחייבות הזאת מתבררת עכשיו במקרה שלנו. כלומר למרות שהיא מסובבת עכשיו את האף, אתה מתחייב לזהות בה שההתקררות הזאת היא לא שלה, זה בא מהטבע. כשאנחנו מתפתחים יש לנו רצון חדש בכל רגע, וכנגד זה אתה לא צריך לסובב גם את האף ולומר, "אם היא כך אז גם אני כך". לא. אלא "על כל פשעים תכסה אהבה". אתה בא אליה ומראה לה עוד יותר חום, עוד יותר יחס מצדך, עוד יותר עוזר לה. מצד אחד אוהב, ומצד שני עוזר לה להתעורר גם ליחס הדדי. חוץ מזה אתם באים לסדנא, את זה אי אפשר להפסיק. בלי תמיכת החברה אין התקדמות. אתם לא יכולים יחד, כי אתם קרובים מדי, אתם משפיעים זה על זה. כשבכל אחד מתגלה החלל, זה גאווה, דחיה, שנאה, כל מה מיני ביטויים שיש לנו באגו. לכן לא לשכוח את הברית.
ניצה: הוספת עכשיו עוד אלמנט מאוד משמעותי.
את ההתחייבות הראשונה.
ניצה: יש מודל כזה בפסיכולוגיה שנקרא "משולש האהבה", והוא מורכב משלושה קודקודים. יש את האלמנט של הרגש האינטימי, יש את האלמנט של תשוקה ורצון לחיבור מיני, והאלמנט השלישי הוא מחויבות. כשאנחנו מסתכלים על החברה שלנו היום, אנחנו מזהים שהאלמנט הזה של מחויבות הוא ממש בבעיה.
כי לא מלמדים מאיפה באה הקרירות.
ניצה: ואז קורה שבעצם אנשים עוברים ממערכת אחת לשנייה. נניח שהם חיו שנתיים שהיו אפילו טובות, ואולי בשנתיים האלה נבנה ביניהם קשר אינטימי והיה יופי. אבל אז באה הרוח הקרה שבעקבותיה באה הדעיכה, ואז קופצים למערכת הבאה, וכן הלאה. זאת אומרת, יש משהו בתפיסה החברתית הכללית ביחס למחויבות, אנחנו לא מקבלים את זה כדבר טוב.
זה לא שמקבלים את זה כדבר לא טוב. אלא בגלל שאנחנו לא מבינים שהטבע כל הזמן מפתח את האגו שלנו, לכן החלל הזה כל הזמן מתרחב. וכשהוא מתגלה כגדול יותר בגאווה ובכל מיני דברים, אז בהתאם לזה אני מרגיש כבר התרחקות. עלינו לדאוג שאנחנו כל הזמן נהיה בהשפעת הסביבה ובהבנה, וכל הפשעים שמתגלים, הם מתגלים כדי שנמלא אותם.
ניצה: מה הם הפשעים האלה?
הפשעים הם הצורות האגואיסטיות שמרחיקות בינינו.
ניצה: הפשע הוא בגלל שזה מרחיק בינינו.
כן.
אורן: אתה אומר שאנחנו לא מבינים את עניין המחויבות, את ההסכם, את הברית שעשינו בינינו, ושהרוח הקרה לא באה במקרה, אלא שיש פה איזו חוקיות. כלומר אחרי שאנחנו בונים קשר של אהבה חזקה, בטוח תבוא רוח קרה, ואז הרוח הקרה שתיכנס תצייר לי תמונה אחרת.
אתה תרגיש פתאום שאתה לא שייך אליה. אומנם היא חיה לידך, אבל אתה כאילו לא מרגיש שאתה צריך להביע כאן משהו. אין לי, נמאס לי, אני עייף, יש לי עוד דאגות, אני פתאום כבר לא חי.
אורן: ואז מה אני עושה, הרי זה הביטוי של הרוח הקרה?
צריכה להיות רק תמיכה.
אורן: הזכרת את הברית, ואמרת לי שעלי להיזכר בברית. אמרת שהברית היא מחויבות הדדית. כלומר אני מתחייב לזכור שהיא לא אשמה בזה שהיא לא מקושרת אלי, ובצורה הלא מושכת שנראית לי עכשיו, כי הטבע שלה מתעורר כך בכוונה.
כן.
אורן: ואז אתה אומר לי, תבדיל בתוכה שני חלקים. יש את מה שהיא, ויש איזו מעטפת, כמו שאורזים מתנה, כאילו ארזו לי אותה באיזו מעטפת דוחה.
אני מייחס את זה אלי ולא אליה.
אורן: אבל אמרת עכשיו, שפתאום אתה מרגיש לא שייך אליה, נמאס לך, אתה לא חי מזה.
כן, אבל החלל גדל בי.
אורן: כן לפעמים זה באמת כך.
לא לפעמים, כך זה בדיוק. אני מייחס את הכל אלי. החלל הזה גדל בי, החלל הזה הוא ריק ודורש שאני אמלא אותו בגאווה, בכל מיני הישגים, ובכל מיני שטויות שהגאווה והאגו דורשים ממני. אלא שכאן אני צריך להבין שכל זה גדל כי "על כל הפשעים תכסה האהבה". אני צריך כאן להגדיל את היחס שלי אליה, למרות הקרירות, והצד השני צריך לעזור לי בזה כמה שהוא מסוגל. והעיקר זו הסביבה החזקה שמעוררת בנו את זה כל הזמן. אני נכנס לסביבה ועל ידי דיונים אני מתחיל לאפס את עצמי. לפחות פעמיים בשבוע אני חוזר לעניין שבאמת הכל בא כמשחק מצד הטבע שכל הזמן מפתח אותי. שנותן לי אפשרות להרחיב ולהגדיל את האהבה על ידי זה שמגדיל את החללים שבי.
אורן: אבל איך האהבה פתאום חזרה לך, הרי אתה בקרירות. אתה כמו בפריזר, בפריזר אין אהבה, יש ניתוק או דחייה, או אפילו שנאה.
אבל הסביבה שוב מסבירה לך עכשיו בדיון שכל מה שמתגלה לך, הוא כדי שאתה תגדיל את האהבה ותחזיר אותה למקומה על פני כל אותם החללים. היה לך פעם חלל קטן והתגברת עליו, התייחסת אליה אחרת, אהבת אותה, זה מילא אותך והרגשת שאתה כמו עם אותה ילדה קטנה באהבה הראשונה שלך. הרגשתם ממש בצורה הדדית שאש פועלת בניכם.
לכן אם יש לי עכשיו קרירות, אז אני צריך להבין מאיפה הקרירות. אני שומע על כך גם בסדנא. גם היא באה אלי ואומרת לי "אתה הרי יודע למה זה בא, גם אצלי זה כך לפעמים. אבל אנחנו יודעים, אנחנו מלומדים ומבינים. בוא נעזור זה לזה לאט לאט". ואז אנחנו משתדלים, אנחנו צריכים אולי לקרוא כמה דברים שרשמנו קודם לכן, את הדברים שנקראים ברית.
הדברים שחתמתי תחת החופה הם לא נקראים ברית, אלא ההתרשמויות שכתבתי בזמן האהבה, ועכשיו כשאני מסתכל עליהם הם נראים לי טפלים. לכן אני נעזר בסביבה, אני שם את עצמי בתוכה ורוצה שיעזרו לי להתגבר על כך, כי אני בעצמי לא יכול לעשות זאת. אתה צודק, "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים". אני לא יכול. אבל אני חוזר לסדנא, למה שנקרא החינוך האינטגראלי שבלעדיו אי אפשר.
אורן: כלומר הסדנא באה כדי להוציא אותי כביכול מהכלא של הקור הזה. כשאני נסגר ומתכווץ בתוך עצמי.
כן, כדי שתדע איך להתעלות מעל החלל.
אורן: על מה מדברים בסדנא כדי שאוכל להתמודד עם רגש כזה?
מאיפה זה מגיע? זה מגיע מהרצון לקבל שכל הזמן גדל. בשביל מה מגיעה לנו הקרירות? כדי שעכשיו נגביר את האהבה על פני הרצון לקבל המוגבר.
אורן: למה היא תתגבר, מה יגביר אותה?
הרצון לקבל הגדול הזה.
אורן: הרצון לקבל זה הקור הזה?
כן. זה כנגד הדחייה, כי "על כל פשעים תכסה אהבה". ככל שהפשעים גדולים יותר, כך האהבה גדולה יותר. אחרת תישאר כמו תינוק בידיים של אמא. זה כל הזמן מתפתח. מגיל עשר, מהאהבה הראשונה שלך והלאה, זה כל הזמן מתפתח.
אורן: למה?
כדי שאתה תגדל על ידי כך שאתה תקיף באהבה שלך את כל המציאות. לא רק את בת הזוג, זה היה רק כדוגמה עבורך איך להתייחס לאחרים, איך להתייחס לכולם.
אורן: זה נשמע כביכול כמו כשמעלים את הרף בספורט. זאת אומרת, אם אני אתמודד עם גל קור ברמה עשר, אז יבוא לי גל קור ברמה אחת עשרה, שתיים עשרה, וכן הלאה, כמו בדרגות קושי במשחק.
כן. כך גם בלימודים באוניברסיטה. זה אותו הדבר. כל פעם מוסיפים לך אתגר גדול יותר.
אורן: זה כמו משחק.
כן. זה משחק. כל התקדמות היא תמיד במשחק, קצת אחורה וקצת קדימה, כל הזמן. אבל צריכים לאהוב, הסדנא צריכה לגרום לך לאהוב את החללים. אפילו לצפות להם, לצפות לקרירות הזאת שתבוא.
אורן: איך, מה זאת אומרת לצפות?
כמו שאתה נושם, אתה שואף ונושף את האוויר. פעימות הלב שלך מאפשרות לך לחיות. אתה כל הזמן בתנועה, הלוך וחזור הלוך וחזור. אלה כל החיים.
אורן: אז מה זה נקרא שאנחנו מצפים לקרירות, האם אנחנו מתכוננים אליה?
וודאי. אתה מצפה לדברים החשוכים כי הם יכולים להדגיש לך, לתת לך עוד יותר טעמים וצבעים באהבה. כמו כשאתה מתבל את האוכל. "תורת תבלין".
אורן: אז בסדנה שלנו אנחנו צריכים לדבר על הקרירות?
וודאי, אתם צריכים לפתוח את כל הדברים האלה, לא רק לדבר. לפתוח אותם כדי שזה יהיה ברור לשימוש לכל אחד, ולא סתם בצורה תיאורטית.
אורן: אמרת קודם שיש עקרון מפתח בשיטה שאתה מלמד אותנו לאהוב. שאנחנו אף פעם לא מתעסקים ברע, אלא תמיד מדברים רק על אהבה.
אבל אתה מדבר על הקרירות הזאת כדבר טוב, כמנוף.
אורן: לא הבנתי.
כי הכל תלוי בהכנה.
אורן: סדנת ההכנה להתקררות, זה כמו הכן רכבך לחורף.
כשאני מגיע לסדנה, קר לי, לא אכפת לי, אני לא רוצה כלום. יש לי רק התחייבות שאני חייב לבוא, אבל אני אפילו לא רוצה להסתכל עליה, רק אומר שלום, וזהו. ואז כשהחברים מתחילים לדבר ומשחקים עם הגאווה, עם הכבוד, מין הסתם אני גם חייב לדבר ולהשתתף במשחק. בסופו של דבר הם מחויבים, והם באמת עושים כך, הם פועלים עלי בצורה כזאת שאני מתחיל לשמוע קצת מה הקהל מדבר. העשירייה הזאת מדברת כל הזמן על הדברים האלה והם מחייבים גם אותי לדבר, ואני נכנס לזה. למרות שמלכתחילה אין לי שום דבר, זה לא נוגע ישירות ביני לבינה. כי אני פתאום מרגיש שהיא כאילו לא שייכת לי, לפי ההרגשה שלי היא מתחילה להתרחק. אומנם היא לא באמת מתרחקת, אבל כך אני מרגיש את עצמי. אלא שהחברה מחזירה אותי ליחס הטוב אליה, מה שנקרא מחזירה אותי למוטב, וגורמת לי להבין שהקרירות באה כדי להגדיל את האהבה, והיא באה לכולם.
הם מספרים על דברים שקרו להם עם בני הזוג, כל מיני בדיחות. איך הם יכלו ולא יכלו להתגבר על זה, ושגם להם היו כל מיני חיכוכים וויכוחים. אנחנו מתחילים לדבר בשבח החברה הקטנה שלנו, איך דווקא על ידה אנחנו שוב מחדשים את היחסים בינינו, ודווקא מגדילים עוד יותר את האהבה אחרי המריבות האלה. זה תמיד כך. אנחנו גם לפעמים מזמינים בצורה אינסטינקטיבית איזה חיכוך, צחוק, בדיחות, כדי להרגיש טעמים נוספים ביחסים בינינו. כי "יתרון אור מתוך חושך", חייב להיות גם זה וגם זה. קצת מלח, קצת פלפל, קצת זה וקצת זה, אחרת אי אפשר.
לכן עלינו להבין שכל הדברים האלה מתגלים כדי שנוסיף טעם באהבה, בגודל שלה ובטעמים שבה. תוך כדי כך אנחנו שוטפים את עצמנו כל הזמן, כמה שיותר, בעובדה שהקרירות באה לטובתנו, מאיזה כוח מיוחד מהטבע שנמצא בנו ונקרא "אגו". אנחנו מתחילים פתאום להכיר את האגו בצורה אמיתית, ומבינים שהוא מרחיק בינינו כדי שנדלג עליו. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". כל עוד שלא נתגבר על כל האגו, על כל צורות הקרירות, אנחנו לא נגיע לאהבה השלמה. כל פעם אנחנו צריכים להכין את עצמנו, למרות שזה לא כל כך עוזר, אבל בכל זאת כדי שיהיה לנו ממש חרוט בראש ובלב שהנפילות, הירידות, הקרירות וההתרחקות באות כדי לחזק את האהבה. זה המשחק של הטבע איתנו. זה נקרא "הכנה".
ניצה: אהבתי את הרעיון שהפלרטוטים האלה מגיעים כל הזמן באופן טבעי דרך הטבע. זאת אומרת, אם אנחנו יודעים להתייחס אליהם נכון כמו שעכשיו לימדת אותנו, ואנחנו לא נשברים מזה.
אז אנחנו דווקא אוהבים אותם.
ניצה: זה כל כך שונה. הרי היום, כשרוח קרה כזאת מגיעה, אז היא מצננת אותנו, ולפעמים היא כל כך קרה שהיא ממש גורמת לפירוד מוחלט. ופה אנחנו מבינים איך דווקא על ידי הרוח הקרה הזאת אנחנו לומדים לאהוב. זה סוג של פלירט ששולח לנו הטבע.
זה בדיוק הריקוד שהחיות עושות, וגם אנחנו בתת מודע. זה בא כדי להבליט את כל האופנים, כל הצבעים, כל הרגשות שיש לנו ביחסים בינינו. כשרוקדים שניים, גבר ואישה, זה בכל תנועה, אנחנו מבטאים את זה בצורה אינסטינקטיבית.
ניצה: יוצא שכאילו כל יום אנחנו בעצם צריכים להתאהב מחדש.
נכון.
ניצה: כי האהבה היא לא דבר סטטי.
שום דבר סטטי לא יכול להיות ברגשות האלה, בכלל, לא יכולה להיות עצירה לרגע אחד. אבל אנחנו לא מרגישים בזה כל רגע, רק כשמגיע לנו איזה רעב אנחנו מתחילים להרגיש. אחר כך, ככל שאנחנו מתקדמים, אנחנו באמת מרגישים התחדשות בכל רגע. זה נקרא "עליות וירידות" בעניין האהבה.
ניצה: כלומר אם אנחנו בוחרים להתאהב כל יום מחדש, אז אנחנו צריכים לגרום לאלמנטים האלה. כמו שאמרת, מצד אחד מחויבות, מצד שני איזו עבודה בצורה קבוצתית, ולדעת שהדברים האלה הם דברים שמתרחשים והם טבעיים. וברגע שאנחנו בוחרים בהם בצורה מודעת, הכרתית, אז אנחנו יכולים בעצם להיפתח מיום ליום לאהבה גדולה יותר ויותר.
זה נקרא מהות החיים והרגשת החיים. כשהיה לי חלל קטן, מילאתי אותו, אבל על ידי הקרירות התגלה חלל גדול יותר, ואני ממלא גם אותו, וכך יותר ויותר. זה נקרא שהרגשת החיים שלי מתרחבת, היא כל הזמן שופעת.
אורן: השיחה שלנו עומדת להסתיים, ואני רוצה לבקש בשם כל ציבור הגברים שתיתן לנו איזה סיכום. דיברנו על כל מיני דברים מאוד עמוקים ורגשיים, שאת חלקם לא הבנתי עד הסוף. מה חשוב שיישאר לי בלב כגבר אחרי שיחה כזאת על אהבה. מה אני צריך לקחת איתי.
"ואהבת לרעך כמוך" זה כל החיים שלנו. זו הנוסחה לחיים המושלמים, השלמים והנצחיים. "ואהבת לרעך כמוך" כולל קודם כל את אהבת השותף הטבעי שלך. האהבה הזאת צריכה להיות למעלה מהטבע הגשמי, למעלה מהתשוקות המיניות והאינטימיות. אנחנו צריכים ללמוד איך לפתח את האהבה הזאת מאפס, צריכים לפתח אותה. אנחנו צריכים ציבור, קהל, קבוצה, סדנה שתעזור לנו לפתח אותה. כך האדם באמת מגיע לצורת האדם המושלם. אם הוא אוהב אותה, אותנו, את כולם, את כל המציאות. אז החיים שלו הם חיי גן עדן.
אורן: תודה לרב לייטמן, תודה ניצה. תודה גם לכם. גן עדן לפנינו. כל טוב וחיים חדשים.
(סוף השיחה)