כשהגיעו החלוצים לבנות פה מדינה, הם היו מוכרחים להתחבר כדי לשרוד. לא היה פה כלום, פחות או יותר, ומסביב אויבים לרוב. אז הקימו מסגרות שיתופיות כמו קיבוצים, מושבים, אגודות, כמו גם צבא ומערכות סוציאליות. מכוח החיבור התחזקנו, הצלחנו להיבנות. אחר כך הגיעו הבעיות.
בתוך אותן המערכות, כל אחד התחיל לחשוב רק על האינטרס שלו, איך הוא מטפס למעלה על הראש של האחרים סביבו. האגואיזם הצר השתלט, והחברה הישראלית הפכה לתחרותית-הרסנית אף יותר ממדינות אחרות.
היום, תהליך ההתפתחות מקדם את כלל האנושות להכרה, שכנראה, לא תהיה ברירה אלא להתחבר כדי לשרוד. שכן, העולם נעשה רשת אחת מקושרת, כל תנועה משפיעה על כולם, וזה אומר שאנחנו תלויים זה בזה. תקועים יחד בתוך אותה סירה.
העניין הוא שמבפנים, אף אחד לא מרגיש מחובר לאחרים. והניגוד הזה בין מגמת ההתפתחות האינטגרלית של העולם, לבין מגמת ההיבדלות של האדם, הוא השורש לכל הבעיות והמשברים. ברמה האקולוגית, הבינלאומית, הכלכלית, החברתית, המשפחתית והזוגית. אפילו עם עצמו האדם מסוכסך.
חכם, עיניו בראשו. כדי שאנחנו הישראלים לא ניקלע שוב פעם למצבים הישרדותיים, כדאי לעצור את הריצה ולקחת לעצמנו זמן למחשבה. מה באמת אנחנו רוצים מהחיים? באיזו אווירה מתאים לנו לגדל ילדים? ואיך נגיע לאותו יעד שעליו אנחנו חולמים?
מצד הטבע, לכל אחד יש רצון להתקיים בטוב. ברמה הבסיסית, אנחנו צריכים אוכל, בית, משפחה, בריאות, כל מה שנחוץ כדי לחיות. מעבר לכך, יש גם רצון לעושר, לשליטה, לכבוד, רצון לידע, ועוד. את סך כל הרצונות אפשר להגדיר גם כרצון כולל לקבל הנאה ותענוג, או בקיצור רצון ליהנות. הרצון ליהנות מניע את האדם, והוא מאוד מושפע מסולם הערכים החברתי.
למעשה, מלבד הנתונים המולדים, מה שקובע מה אדם ירצה ויחשוב, תלוי בסביבה. בבית, בהורים, בחינוך, בחברים, במורים, ברשתות החברתיות, בכלי התקשורת, בתכנים שאנשים צורכים. כל אלה גם יחד מעצבים את האדם, מקנים לו תפיסת מציאות שמתוכה הוא פועל.
עד כה, התפיסה הייתה פשוטה. אדם ידע שאם יהיה לו יותר כוח, כסף, מעמד, כך גם תגדל תחושת הסיפוק וההנאה. תרבות הצריכה העצימה את העניין, וממש קידשה את סמלי הסטטוס. 'תראה לכולם מה אתה שווה. עבדת קשה. זה שלך'.
הדרייב הזה הפך את התחרות לדורסנית יותר ויותר, עד שהכול מותר בדרך לפסגה.
הרבה מאושרים שם למעלה? שאלה.
לכמה זמן? שאלה גדולה.
איך שלא יהיה, החיים מחייבים אותנו לשדרג. לא את הטלפון, הרכב או הדירה, אלא את צורת ההסתכלות על עצמנו, על הזולת, על הסביבה.
מהצד האקולוגי: משאבי כדור הארץ מוגבלים וההתחממות הגלובלית שוברת שיאים, נהיה מוכרחים לצמצם תעשייה לא נחוצה כדי לאפשר לעצמנו תנאי חיים. מהצד הכלכלי: הבועות מתנפצות לנו זו אחר זו, ותיכף מחשבים ורובוטים יפלטו את רוב האוכלוסייה משוק העבודה. מהצד הסוציואקונומי: הפערים הולכים וגדלים, ומלבים את הזעם והשנאה. מפחיד לחשוב מה עלול לקרות ברחובות בזמני מצוקה.
מכל צד שלא נבחן את הדברים יעלה, שהעולם של מחר יוכל להיות רק מחובר.
התאמה למציאות כזו תדרוש קודם כל פיתוח הרגשה אינטגרלית, הרגשה שאנחנו חיים פה יחד. ההצלחה תלויה בכך שכולנו כאחד נתגייס למשימה: כלי התקשורת, הרשתות החברתיות, ערוצי המדיה, מערכות החינוך והתרבות, וכן הלאה. ככל שהרגשת החיבור תיווצר, הקשר יהיה משלים, היחס מתחשב, ההצלחה משותפת. כמו במשפחה חמה ואוהבת, עם הדדיות, פרגון ותמיכה.
ברמה הבסיסית, נעצב מודלים כלכליים-חברתיים שיבטיחו לכל אדם ומשפחה את כל צרכי קיומם. האדם ייתן את זמנו לצורכי הכלל, והחברה תיקח על עצמה את דאגות הפרנסה. ברמה המתקדמת יותר, של סיפוק אישי ושביעות רצון מעצמך, אנשים ימצאו אופק חדש של מימוש עצמי והתפתחות אישית בלתי מוגבלת, דווקא בתרומתם הייחודית לחברה.
בשונה מהתחרות ההרסנית של היום, שבה גם למנצחים אין באמת נחת על זרי הדפנה, התחרות המשודרגת תהיה מי נותן את כל הלב שלו לחברה. כלפי המסירות הזו תבוצע כל המדידה, אליה תינתן כל ההערכה. וכשסולם הערכים יהיה כזה, ילדים יסתכלו על הוריהם ויתנפח להם החזה בגאווה. "וואו, איך ההורים שלי פועלים לטובת הקהילה! תותחי-על! כבוד למשפחה!".
אין דחיפה יותר חזקה מהערכת החברה, ואין גם הנאה יותר גדולה. כי החיבור מרומם נפש, מרחיב את הנשמה.
נתניע פרויקט משפחתי כזה בישראל, שהיא סוג של מעבדה, ונסחף אחרינו את האנושות לדרגה האבולוציונית הבאה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 49 – bit.ly/3DJ4ZOS