להיות שגרירים לעצמנו
תוכנית חדשה של הסוכנות היהודית מזמינה צעירים יהודים מהעולם לשנת שירות בישראל. כך הם יכירו מקרוב את החברה הישראלית והחיים בארץ, והחברה הישראלית תכיר אותם ואת חייהם בתפוצות.
על פניו, יהדות התפוצות ויהדות ישראל שייכות לאותו עם, אז טוב שצעירים משתי הקהילות הגדולות בעולם מתקשרים ביניהם. מנגד, לא נראה שאף אחד מהצדדים מרגיש שהוא צריך את האחר. הרי כבר שנים קיימים פרויקטים דומים, והקשרים ביניהם לא מתהדקים.
יהודים מתחברים אם יש צרה או סכנה משותפת, כמו עדר כבשים מול עדת זאבים. ואלמלא האיום הם לא רוצים להיות שייכים אחד לשני, לא רוצים להיות קשורים. כל חיבור בין יהודים הוא מלאכותי כי אין לנו נטייה טבעית להתקרב, חסר לנו בסיס מאחד. עבר משותף אינו מספיק כדי לעורר את הלב לקרבה אמיתית.
על פי הגדרת ייעודם, על היהודים להיות "אור לגויים" – דוגמה ומופת לחברה של ערבות הדדית. אבל על מנת לעורר את הלב צריך להתחיל מבראשית.
ראשית הסתכלות בעולם, לימוד מהדומם, הצומח והחי שבטבע שחיבור הוא יסוד החיים. מתוך כך להסיק שהחברה האנושית משוללת אותו יסוד חיים. אנחנו מתקיימים בעולם, אבל שורדים אותו בקושי רב, נגררים על ידי יצרים אנוכיים לתחרות אגרסיבית שדוחפת אותנו למאבק מתמיד ומתיש.
איך מתרוממים מזה? איך הופכים את הקשרים המלאכותיים, הרעים, הסתמיים בינינו, לקשר אמיתי, טבעי ונצחי? זה לא בכוחנו. ברגע שננסה ליצור קשרים חיוביים מיד תתערב האנוכיות ותחפש דרך להרוויח. זאת הסיבה שכל התוכניות היפות לקירוב לבבות לא יישאו פרי.
כדי להגיע לחיבור לבבי נדרשת מאיתנו שיטה מיוחדת, חכמה עליונה, שתורה לנו איך להתחבר על פני היצר האנוכי הטבוע בנו מלידה. השיטה הזאת היא תורת ישראל, שמורה איך לכסות באהבה על כל פשעים, איך להפוך חבורה אנוכית לקבוצת אוהבים, איך להיכנס בתלם החיבור ולא לברוח ממנו, לא לזוז עד שמשיגים תוצאה של הרגשת האחר כאילו הוא אני ממש. להרגיש לב אחד פועם בנו, ופחות מזה זה שקר.
לא צריך להטיס משלחות וגם לא למהר לחבר בין שתי הקהילות, אלא כאן ועכשיו, להתחיל בינינו את המהלך. מדינת ישראל בימינו היא חבורה אנוכית מפולגת של אנשים שונים מאין כמוהם, מיקרוקוסמוס של החברה האנושית. לכן אם בשלב ראשון היהודים בישראל יתחברו בלב אחד, זאת תהיה לכולם ההוכחה שזה אכן אפשרי, וגם יהודי התפוצות יצטרפו וילכו בעקבותינו.