ישיבת כתבים

335

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 24.04.22 - אחרי עריכה

דודי: נפתח בנושא הראשון שלנו, המצב של איראן.

חיים: אנחנו יודעים שאיראן מחפשת כבר זמן רב להשיג פצצה גרעינית, או לפחות יכולת כזאת. לפני כשבועיים, מכון מחקר בשם "המכון למדע וביטחון לאומי" שנמצא בוושינגטון, דיווח שבמהלך חודש אפריל איראן תגיע לסף של 40 עד 42 קילוגרם אורניום מועשר לרמה של 60 אחוז. כמות זו מספיקה לייצור פצצה גרעינית קטנה הניתנת לנשיאה במטוס או בכל אמצעי תחבורה אחר. הדבר חוסך מאיראן את הצורך להגיע להעשרה ברמה של 90 אחוז או יותר כפי שחשבו בעבר שהכרחי כדי להוביל פצצה כזאת על גבי טיל. אם האמירה הזאת נכונה, אז למעשה כבר היום יש לאיראן יכולת גרעינית.

איך היית מנתח את יחסי הכוחות במזרח התיכון אם איראן היא כבר היום מדינה בעלת יכולת גרעינית?

אני לא חושב שזה סוף העולם, קודם כל כיוון שאנחנו בכל זאת נמצאים תחת השפעת כוח עליון וזה מסודר מלמעלה. בנוסף, כאשר לאדם אין משהו ביד, הוא חושב שאם הוא יקבל את הדבר אז יהיו לו אפשרויות הרבה יותר גדולות ממה שבאמת קורה, אבל עם זאת הוא מרגיש הגבלות נוספות. לכן אני לא חושב שיש בכך בעיה גדולה. אם תהיה להם פצצת אטום וגם לנו יש פצצת אטום אז נרגיש שאנחנו נמצאים במצב שאנחנו יכולים למחוק זה את זה.

חיים: מה ייתן לנו מצב של פחד הדדי? למעשה לאיראן יש מטרה אחת מוצהרת והיא להשמיד את מדינת ישראל. לישראל אין מטרה להשמיד את איראן.

אני גם לא חושב שלאיראן יש מטרה להשמיד את ישראל. היא "צועקת" שישראל מפריעה לה כי היא רוצה להראות לכולם עד כמה היא צודקת ונקייה במדיניות שלה וכמה היא מיוחדת בדתה. העניין הוא פוליטי בלבד.

מתי איראן נלחמה נגדנו? תן לי דוגמה.

חיים: ככל שאני יודע אין דוגמה כזאת.

אז יש הבדל בין מה שצועקים ומה שעושים.

חיים: לפני שהתפרסם המחקר הזה שאלנו אותך על כך ואמרת שישראל צריכה לעשות כל מה שביכולתה כדי למנוע את השגת הפצצה.

נכון. ונניח שעשינו הכול ובכל זאת הפצצה נמצאת?

חיים: מה על ישראל לעשות עכשיו?

שום דבר. אנחנו צריכים להיות ערוכים בהתאם למצב אבל לא יותר מזה. והם צריכים לדעת שאנחנו ערוכים עם הפצצות שלנו, גם פצצות על גבי טילים, מטוסים וצוללות. למה קנינו צוללות? כדי שנוכל להפעיל את הטילים החמושים בפצצות לא רק מהשטח שלנו, אלא מכל מקום אחר בעולם, לכן יש לנו את הנשק הזה.

לא מהפצצה שלהם אנחנו צריכים לפחד, זה דבר אחד. דבר אחר, יש לאיראן הרבה מאוד אויבים ושונאים, והשנאה שלהם אלינו היא לא ממש שנאה שנמצאת אצלם בדם.

חיים: איראן באמת לא נלחמה בנו חזיתית כמו שעשו מדינות רחוקות אחרות כמו עיראק, אבל הם כן משתמשים כל הזמן בצבא שליחים מטעמם כמו חמאס וחיזבאללה.

איראן עושה זאת כדי להציב את עצמה על מפת העולם כמדינה אנטי ציונית, אנטי ישראלית, אבל לא יותר מזה.

חיים: ציינת שלאיראן יש אויבים נוספים חוץ מישראל, אתה חושב שאיראן גרעינית עלולה לגרום להתפרצות של מרוץ חימוש גרעיני באזור שלנו?

ודאי. אז מה?

חיים: זה עלול לגרום לכך שמישהו ילחץ על הכפתור.

ללחוץ על הכפתור זה כבר משהו אחר. מי שמקבל פצצה גרעינית ביד הוא מתחיל להיות מאוד מאוד מחושב מתי להפעיל ואיך להפעיל אותה. כמו שקורה עכשיו בין רוסיה ואוקראינה, אולי בקרוב הרוסים ישתמשו בפצצת אטום, אבל זה יהיה שלב אחר לגמרי, ואז האמריקאים והאירופאים ידברו איתם בצורה אחרת. הדבר מאוד מסוכן כי אנחנו חיים על פני כדור ארץ קטן. ולכן דווקא כשיש לך פצצה ביד אתה מתחיל לחשוש. אם לא היה לי שום דבר ביד ועכשיו יש לי קילו זהב, אז מהבוקר עד הלילה אני טרוד במחשבה איפה אני אשים אותו, אסתיר אותו מכולם כדי שלא ימצאו אותו.

חיים: רוב העולם המוסלמי הוא סוני ואיראן היא שיעית, האם מצב של איראן גרעינית יכול לעזור לישראל להתקרב לשאר העולם הערבי?

זה כבר קורה. יש דבר והיפוכו בכל דבר. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה הזאת ולקשרים של בעד ונגד, אנחנו פשוט צריכים להמשיך במה שאנחנו עושים. הכוח שלנו הוא כוח החיבור בינינו ובין כל היהודים בעולם ואחר כך בין בני כל העולם. אם אנחנו מתקדמים לכך במקצת, אז אנחנו מגלים את הכוח הטוב שהוא חזק פי כמה וכמה מכוח הפצצות שיש לכולם.

חיים: אנחנו לומדים ממך שאין דבר שקורה במציאות שמטרתו אינה הגברת החיבור. הסברת גם שמטרת המלחמה באוקראינה היא כדי להפריד בין שני עמים שהרגישו ממש כעם אחד וההפרדה הזאת דווקא נותנת הבחנות שיאפשרו להתחיל שם את תהליך התיקון, כי בלי שרואים את הפירוד אי אפשר להתחיל לתקן. איך היותה של איראן בעלת יכולת גרעינית דווקא מקדמת את העולם לתיקון?

אנחנו רואים שאנחנו לא כמו החיות, אלא אנחנו בנויים כך שאנחנו מפתחים את הסביבה, את הבתים, את התרבות, את החינוך, את התעשייה, את המסחר, וכול הדברים האלה אינם כפי שהיו לפני עשרת אלפים שנה. אנחנו מתפתחים, ואת כוח ההתפתחות הזה הבורא נותן לנו כדי שנכוון אותו בצורה נכונה. אם לא, אז מכך שאנחנו לא מפעילים את כוחות התפתחות בצורה הנכונה גם נלמד אבל לא בדרך הטובה אלא בדרך הרעה שהיא יותר רחוקה, עם כאבים, עם בעיות, אבל בכל זאת זה ילמד אותנו. לכן אני לא חושב על הדברים הרעים שיקרו, אני חושב על הדברים הטובים שאנחנו מסוגלים לפתח, להגדיל ולהפיץ, ובזה אולי אנחנו לא עושים מספיק. אבל העובדה שיש תמיד שני דברים הפוכים ואנחנו צריכים להיות באמצע ביניהם, ברורה.

חיים: נסראללה אמר שאנחנו חלשים כמו קורי עכביש.

הרוסים מקנאים מאוד בערבים על כך שהם יודעים לדבר. זו שפתם, בצורה כזאת הם מדברים, מראים שהם בטוחים. אני זוכר את נאצר, נשיא מצרים בעבר, איך הוא דיבר על כך שממש עכשיו, אם זה בוקר, אז בצהריים הוא יאכל ארוחת צוהריים בתל אביב. יש להם דמיון ונטייה טבעית כזאת, והם מאמינים שברגע שהם אומרים הדבר מתקיים, כמו ילדים.

חיים: האם יכול להיות שתפקידה של איראן לגרום לנו להבין את החולשה שלנו וכך לחייב אותנו להתחבר?

בטוח שכל הסימנים השליליים בעולם הם כדי שנבין שיש לנו מקום לתקן.

דודי: נעבור לנושא הבא שלנו. יום השואה שחל ביום רביעי הקרוב.

נורמה: ביום רביעי הקרוב, 27.4, יצוין יום השואה. סקר חדש שנערך לרגל יום השואה מגלה שכמעט מחצית מהישראלים, 47% חוששים שהעם היהודי יעבור שואה שנייה. הצעירים חוששים יותר מהמבוגרים, הנשים יותר מהגברים, והחרדים יותר מהחילוניים. 21% מבני 35-45 חושבים שיום השואה יישכח לגמרי בעתיד. מה דעתך על הפחד של הישראליים משואה שנייה?

הזיכרון, קודם כל, כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, נקרא "רשימו", הרושם ממה שהאדם עבר ונשאר בו. במשך הדורות אנחנו רואים שהזיכרון הולך ופוחת. אחר כך אנחנו לומדים לא על הזיכרון עצמו, ולא על הרושם, אלא על סימנים ביולוגיים שאולי קיימים. נניח אנו בודקים קבוצת בני אדם ורואים שיש בהם צורה מסוימת שרשומה על הכרומוזומים שלהם. נניח מקרה טראומטי כמו השואה מין הסתם יישאר, אבל במה היא יכולה להישאר, על סמך מה?

וודאי שאנחנו מוסרים זאת מאחד לשני, וההתרשמות הזו נמשכת מדור לדור. אבל השאלה האם אדם יכול לעורר את זה, האם הוא מעוניין לעורר את זה, והאם הוא מסוגל לעורר את זה? או שהזיכרון ייעלם אחרי כמה דורות, צריך לבדוק את זה. ואם הוא ייעלם, אין מה לעשות, רק לראות איך אנחנו מחדשים אותו בצורה מלאכותית. אבל זה נושא שאני לא חוקר, ולא מתמצא בו.

הגישה שלי לחיים היא נגד זה, והיא לא קשורה ליום השואה בכלום, אלא לתיקון העולם, שזה משהו הפוך לגמרי. אני רוצה לדבר על האנשים שחיים עכשיו, ומה הם יכולים לעשות במקום לבכות וללכת לטקסים בבתי קברות. אני חושב שהם יכולים לעשות כך שבאמת המעשה הזה לא יחזור אף פעם. איך? בזה שאנחנו מתקנים את היחס לעם ישראל באומות העולם. לזה אנחנו, ורק אנחנו, מסוגלים להגיע. אם לא, זה יקרה שוב, ובטוח. כי הבורא מעורר נגדנו כוח, כדי לחייב אותנו לעורר כוח נגדו וכך אנחנו נעלה, משני כוחות מנוגדים עד שנגיע לתיקון השלם.

הוא מעורר את הכוח הרע, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע", ואנחנו חייבים לקחת את שיטת התיקון שנקראת חכמת הקבלה, ולתקן. רק אז נהייה בטוחים שזה נמצא בידנו, והשואה לא תקרה שוב. אחרת אין שום סיכוי שזה לא יקרה שוב, ההיפך, אחרת אנחנו ממש מתקרבים לזה.

נורמה: אז אנחנו צריכים את יום הזיכרון לשואה או לא?

אני נגד. הזיכרון חייב להיות בלב, ולא בצורה כזאת שהאנשים ירגישו שהם נחנקים ממנו. נכון שבכל זאת הם צריכים לחיות עם זה, ולתקן את הדברים האלה יום יום. אבל לתקן, לא להיזכר, וצריך ללמד אותם איך עושים את התיקון הזה.

נורמה: מה הצורה הנכונה לזכור את יום השואה?

אנחנו לא צריכים לזכור, אני לא צריך זיכרון. אלא פשוט לדעת עם מה אני חי ולאיזה עולם אני רוצה להגיע. לא לסחוב איתי שום דבר מהעבר. למה צריך לזכור את יום השואה? מפני שהוא קרה רק לחלק יחסי קטן, של היהודים באירופה, האם את כל יתר הצרות והדברים שקרו לנו אנחנו זוכרים? קרו אירועים בעבר שהיו פחותים מהשואה? בירושלים, בזמן בית המקדש אני חושב שמה שהיהודים גרמו זה לזה בכל המלחמות האלה, היה לא פחות ממה שהנאצים גרמו לנו.

נורמה: בכל זאת זה נתפס כמשהו שחשוב שיזכרו בכל הדורות, גם הילדים, וגם הנוער.

שום דבר. אנחנו רואים שזה לא עובד. אנחנו רואים שהילדים לא רוצים לזכור את זה. גם אין לנו כוח לחנך אותם בצורה כזאת, כי זה נגד הרצון שלהם. אני חושב שאנחנו צריכים לקחת את הילד, ולהעמיד אותו לכיוון הטוב, ולא למשוך אותו כל הזמן לרע ולבכות יחד עימו שמשהו קרה לסבתא שלי. זה לא טוב, זה לא הכיוון לתיקון.

אנחנו רוצים שיהיה שלום בעולם, שעם ישראל יחיה בשלום, ושיתייחסו נכון ליהודים? בבקשה, תחנכו את הילדים נכון לאהבה ביניהם, ושום דבר רע לא יקרה לנו.

דודי: אני לא כל כך מבין את הגישה, אתה אומר שאנחנו לא צריכים לחנך את הילדים שלנו להכיר את ההיסטוריה, את מה שעברנו, את מה שקרה לנו אפילו ברמת עובדות. שלא צריך להעביר להם את זה כל שנה, להסביר, לתעד את זה?

נכון, אנחנו צריכים לקחת רק דבר אחד מההיסטוריה. שכל פעם שאנחנו מתרחקים זה מזה, נעשה לנו רע. ואם אנחנו מתקרבים זה אל זה, נהיה טוב. זה כל השיעור בהיסטוריה.

דודי: שאנחנו אשמים בהכול.

אני לא אמרתי כך, אמרתי זאת בצורה אחרת. אבל מה שאמרת הוא נכון.

דודי: וזה לדעתך החינוך הנכון לשואה? להעמיד אותם לפי הנוסחה הזאת?

כן, וכך במשך כל השנים שהילד לומד בבית הספר, אלו הדברים שצריך ללמד אותו. שזה קרה, וקרה גם בימי בר כוכבא, בירושלים, כולל כל הארועים, כולל השואה. אבל כשאנחנו מראים לו מה הסיבה, מה התוצאה, ומה יכול לקרות אם היינו מתנהגים בצורה אחרת, ומה יש לפנינו עכשיו, האם אנחנו מתנהגים אחרת.

האם אנחנו עומדים למנוע את השואה הבאה, או לא. ושזה מגיע מלמעלה, הבורא מסדר לנו את זה ולא הגרמנים אשמים. איך אתה יכול להגיד על איזו אומה בעולם הזה, שהיא שולטת והיא מחליטה ועושה? לא, יש כוח אלוהי. לכן אני נגד לימוד ההיסטוריה בצורה כזאת, ונגד כל ימי הזיכרון האלה. אף פעם לא ראיתי אצל רב"ש שבכו, גם ביום כיפור לא בכו, לא היה דבר כזה, להיפך זה הכול שמחה.

נורמה: יש הרבה מלחמות בעולם, חלקן זוכות לכיסוי תקשורתי רב, אחרות פחות. העם היהודי תמיד טוען שאסור להגיד שכל רצח המוני, זו שואה. האם הטענה שהשואה אינה ניתנת להשוואה היא נכונה?

כל מה שקורה בעולם קורה בעקבות הבעיות של עם ישראל. מפני שהם לא עושים את התיקון בזמן הנכון, לכן אחר כך מתרחשת שואה גדולה, או שואה קטנה, ככה זה.

נורמה: לגבי הסקר, מה דעתך לגבי המחשבה של הצעירים, שבעתיד יום השואה ישכח לגמרי?

זה לא חשוב לי, כבר אמרתי. יום השואה לא חשוב לי, חשוב לי שהאנשים ידעו איך העולם מתנהג. לפי איזה כוחות, מתי הוא מזמין על עצמו צרות ובעיות, ומתי הוא מזמין על עצמו דווקא זמנים יפים.

חיים: יש בעולם הרבה מקרי רצח, הרבה מקרים של רצח עם, והיהודים תמיד טוענים שהשואה זה משהו שונה מכל מה שקרה בהיסטוריה, ואסור להשוות אותה לשום סוג אחר של ג'נוסייד או משהו כזה. האם גם אתה מרגיש כך?

בעבר אני לא יודע, אבל ודאי שלא היו לנו דוגמאות כאלו בזמננו, בהיסטוריה שאנחנו מכירים, באלפי השנים האחרונות לא ראינו דבר כזה. דרך אגב היו כמה אנשים שאמרו מראש, שעוד מעט זה עלול לקרות.

נורמה: האם אתה רואה שינוי בתפיסה של השואה לאורך השנים. אם כן איזו? במיוחד לגבי הקהילות היהודיות. האם אתה רואה שמשהו השתנה בתפיסה, או במאמצים למען החיבור?

בגלל התקשורת יכול להיות שיש היום שינוי. היום אם קורה משהו ליהודים במקום אחד, כולם רואים, מרגישים, ושומעים על כך בכל המקומות האחרים. אבל זה טבעי, אני כיהודי שחי בארץ ישראל חיים נורמליים, ולא מקושר עם שום דבר במיוחד, אני לא יודע ושומע את כל מה שמתרחש בעולם היהודי הכלל עולמי, בחברה היהודית העולמית. אני לא מרגיש, ולא יודע.

אם חס ושלום יקרה ליהודי משהו, הוא יקרה. לפעמים אני שומע שהתנפלו על יהודים בברונקס או בברוקלין, בסדר, מה לעשות? הם צריכים לשלם על כך שהם חיים בארץ מיוחדת.

דודי: הנושא הבא שלנו, "פליטות פה בחברה הישראלית". בשבוע שעבר הייתה למוסיקאי ישראלי ותיק פליטת פה במהלך הופעה בפסטיבל. הוא אמר "אתם קהל נהדר, כזה קהל אני רוצה. כולכם אשכנזים כאלה ששרים יפה, אין אפילו צ'חצ'ח אחד". הוא מיד התנצל. לאורך השנים אותו יוצר שיתף פעולה עם הרבה זמרים ולהקות מכל העדות, ובנסוף המשפחה שלו חשפה שהוא מתמודד עם דמנציה חריפה וביקשה מהציבור למחול לו, אבל עדיין הוא זכה לגינויים ולביקורת מקיר לקיר.

לפני שניגע בתוכן הדברים שלו, אני רוצה להתייחס למונח הזה "פליטת פה". בכל תקופה יש איזה איש ציבור כזה או אחר, שאומר את מה שהוא מרגיש על הלב שלו. אחר כך הוא מתנצל "זאת הייתה פליטת פה מביכה". האם אתה מקבל מציאות כזאת של "סליחה, נפלט לי"?

זאת אומרת, הוא מצטער על זה שזה נפלט, אבל לא שכך הוא חושב בפנים.

דודי: זאת שאלה, אני לא יודע.

לא, אני שואל אותך.

דודי: הוא אמר "אני מתנצל".

מתנצל כן, "חבל שלא שתקתי". אבל זו דעתי, אז מה אתה רוצה. עכשיו מה אתה יכול לעשות בנדון.

דודי: מה שאדם מוציא מהפה, מבטא את מצפוני לבו, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה כזאת, זאת שאלה.

נכון.

דודי: יש מקום לסלוח לאדם על דברים שאמר והתנצל?

לסלוח? אני לא יודע על מה לסלוח, על זה שהוא פלט כך לפני כולם? הוא לא חשב, הוא לא שלט בעצמו, אבל זה מה שהוא בפנים. אז על מה אתה סולח לו.

דודי: יש פסוק שאומר "מודה ועוזב ירוחם". מי שמודה בטעות שלו ולא מתכוון לחזור עליה יותר, אנחנו נקבל את זה, אנחנו מוחלים לו. יש מקום לדבר כזה?

לא.

דודי: למה?

זה לא תיקון בשבילו. אם כל העולם היה מקבל את זה בצורה יפה, טובה, אז הוא לא היה חוזר על זה ואומר סליחה. אלא ככה זה. למה הוא חזר בעצמו? מפני שראה שהוא יכול להפסיד, בגלל שרואה שעכשיו ירביצו לו, אני לא מקבל סליחה כזאת.

דודי: מתי אתה כן מקבל סליחה, שמישהו הוציא משהו מהפה וחוזר בו, מבין עכשיו את הטעות שלו?

אני בכלל לא מקבל סליחה, האדם צריך לתקן מה שעשה.

דודי: איך אתה מתקן פליטת פה, או אם פגעת בציבור מסוים, או שזה הטבע שלך, אתה גזען, מה לעשות?

אני צריך להוכיח שמה שיצא ממני, אני אולי עשיתי את זה בצורה שלימדו אותי כך, או שאמרו לי דברים לא נכונים, אבל זה אני, אם כך אני אומר משהו, אז זה אני.

דודי: אם קורה שאדם כל החיים שלו, אדם בן 70 ומעלה, עשה כל החיים כל כך הרבה דברים טובים למען החברה, ופתאום יש לו איזו פליטת פה קטנה.

אבל זה לא פתאום, זה הוא בעצמו. רק הוא גילה את זה, אולי נגד רצונו גילה, זה יצא כפליטת פה. אז מה אתה רוצה שהוא יעשה עכשיו, זה לא ישפיע עלי שהוא עכשיו יבקש אלף פעם סליחה. אני לא רוצה ממנו כסף, ולא רוצה כבוד, ולא רוצה סליחה ולא רוצה כלום, אלא זה מה שנמצא בו, דעתו הזאת, נמצאת, אין מה לעשות עם זה. אני לא אוכל לשנות את זה, אולי הוא במשך הזמן ישתנה, אני לא יודע, אבל לא שאני אעשה את זה.

דודי: אם אני הולך איתך עד הסוף, אז זה בכלל אפילו לא הוא, זה נמצא בו, כלומר אפשר להאשים את החברה שהוא גדל בה ולא אותו.

גם נכון, כן. אותו אפשר להאשים שהוא לא בדק את הדברים, לא גילה שהם שליליים, ולא תיקן אותם במה שיכול היה לתקן.

דודי: מה התיקון שלו, ומה התיקון של החברה?

שהם כולם צריכים לברר איזה דברים לא מקובלים על האדם ועל החברה, ואיך הם מסתלקים מכל הדברים הרעים האלו, מתנזרים, מתרחקים.

דודי: אני רוצה לשאול על תוכן הדברים של אותו יוצר, על הגזענות. נראה שהפילוג והגזענות בישראל, מקבלים כל פעם ביטויים חדשים. מתי יטשטשו הגבולות האלה?

אתם יודעים עד כמה אני לא שייך לישראל, אבל אני גם לא רואה קהל ישראלי, עדיין הוא מחולק לכל מיני כתות, לכל מיני חלקים כך שאני יכול להגיד שאלו כך ואלו כך, זה עדיין לא איזו דייסה כזאת מבושלת טוב.

דודי: זה באמת מה שאני מנסה להבין. שבמקום המדינה היו עדות, היה יותר שסע עדתי כזה, זה היה יותר בולט לעיניים, ממש תרבויות שונות. ועכשיו בשנת 2022, מה זה? אחד נשוי לשני הכול מעורב כל כך. אז אני שואל, מתי הדבר הזה יטשטש, מתי נתקן כבר את הפילוג הקבוע הזה בין העדות. מתי זה יעלם?

זה תלוי בבני אדם, בחינוך ובכלום חוץ מזה.

דודי: מה בני אדם יכולים לעשות פה?

לעבוד על זה. אני חושב שהפילוג שיש בעם ישראל, למרות שאנחנו חיים יחד, הוא לפעמים בולט יותר ממה שבין הכושים והלבנים באמריקה.

דודי: הגזענות היא תוצאה של אגו שגדל, של פילוג בינינו?

הגזענות היא תוצאה מחינוך עמוק, במשך דורות ונמצאת בגזע של כל ענף וענף בעם.

דודי: אז אנחנו צריכים לתקן את הפילוג בין הגזעים בינינו, או לקבל שאנחנו שונים?

ההיפך. אנחנו לא צריכים לתקן את הפילוג, אלא אולי להבליט את הפילוג. כי דווקא על ידי השוני שיש בינינו, אנחנו יכולים לפתח תרבות מיוחדת, רבגונית שתהיה כמו זר פרחים. אבל לא שאנחנו מטשטשים וכולם יוצאים עם אותה צורת ביטוי, פנים וכן הלאה. אבל אני מדבר לא על השוני, אלא על היחס לשוני, הוא צריך להיות באהבה. את זה אנחנו צריכים לתקן.

דודי: נקודת המבט כלפי השוני, היחס לשוני, מה הוא צריך להיות?

נקודת השוני גדולה מאוד. יכולה להיות מנטאלית, ודאי שפיסית, והתנהגותית במשהו, ויכול להיות שזה לא ישתנה במשך אלפי שנים וימים. זה נמצא בתוך השורש של הלידה. אבל זה לא חשוב, אם אני אוהב כושית או לבנה, אז מה אכפת לי שזאת דומה לחזיר לבן יפה, וזאת לאיזה קופיקו חום. אז מה? הכול תלוי ביחס האדם לזה. נראה לי שכאן באמת "על כל פשעים תכסה אהבה" זו דוגמה מאוד נכונה לביטוי הזה.

דודי: אמרת שהיחס השונה הזה הוא מ"שורש לידה", מה זה?

מהיכן שהתפתחנו מדורי דורות. אתה לא יכול לעשות היום עם זה משהו, כבר אין זמן. אני מקווה שאנחנו מגיעים לגמר התיקון לכן צריכים למהר ולא לעשות חשבונות על העבר, אלא "על כל פשעים תכסה אהבה", אל תגיד פשעים אלא "על כל ההבדלים".

דודי: כשמתגלים כאלה מקרים בישראל של פליטות פה, של גזענות, כשיוצאים החוצה כל ההבדלים והפשעים, מה צריך לעשות עכשיו כחברה כדי לתקן?

אתה לא יכול לתקן את זה, אתה צריך לתקן את בני האדם בכללות, ואז גם זה יהיה מתוקן. אפשר לעורר זאת כי אולי כך תשיג תמיכה בתיקון האדם מכך שאתה פועל נגד גזענות.

דודי: זה לא תיקון רגעי, זה חינוך שדורש הרבה עד שבני אדם יתקנו את זה.

כן. רק חכמת הקבלה יכולה לעשות זאת, זה לא יעלם. כי חכמת הקבלה מלמדת אותנו להסתכל על האדם, על הלב שלו ולא על הצורה החיצונית. ואז לא אכפת לי איך הוא נראה, אני לאט לאט מפסיק לראות אותו בצורה חיצונית וממשיך להיכנס לתוך תוכו.

דודי: הנושא הבא "נוגדי דיכאון לא עוזרים".

שלי: דיכאון הוא אחת המחלות הקשות ביותר באנושות היום. לפי דו"ח של משרד הבריאות מ-2021, אחד מכל עשרה ישראלים יאובחן במהלך חייו כסובל מדיכאון חמור. ברחבי העולם כ-280 מיליון איש סובלים מדיכאון, במקרים חמורים במיוחד זה מוביל להתאבדות ולמותם של יותר מ-700,000 איש בעולם מדי שנה. מחקר חדש ורחב היקף שבחן 17.5 מיליון איש בארה"ב שאובחנו לאורך 11 שנים כסובלים מדיכאון, הוכיח שאין הבדל בין אלה שנטלו תרופה נגד דיכאון לאלה שלא. הטיפול אומנם השפיע על המצב המנטלי של האנשים, אבל לא על מצבם הגופני או על איכות חייהם.

מהי הסיבה שתרופות נוגדות דיכאון לא עובדות?

אני חושב שזה חוסר סיפוק נפשי ואין כאן מה לעשות אלא לטפל בשורש. השורש של חוסר הסיפוק הנפשי הוא ההתרחקות מהשורש שלנו, משורש החיים. אם לא נתחיל להתקרב אליו בצורה מבוקרת, אז לא יעזור לנו כלום.

שלי: מדוע התרופות נגד דיכאון לא עובדות?

כי אנחנו כל הזמן משתנים, שורש הדיכאון כל הזמן משתנה ויש הרבה שורשים לדיכאון. דיכאון הוא סתימה בדרכי האור העליון אלינו, זו הסיבה האמיתית של הדיכאון. אני צריך לקבל מילוי דרך תרי"ג צינורות, הצינורות נסתמים, ואז אני מרגיש שחלקים בי לא מקבלים משהו. אומרים שזה מחוסר חמצן, או שחסר לי איזה הורמון במוח וכדומה, וזה לא נכון, אלא זו תוצאה מסתימה באותם הצינורות שמהם השפע העליון צריך להגיע אליי ולהחיות אותי. זאת הסיבה לכל המחלות, במיוחד לדיכאון, כי דיכאון הוא הרגשת חוסר אספקה במערכת הגבוהה ביותר, כי היא רגשית, זה רגש.

שלי: למה נגרמת לאדם סתימה כזאת?

כי הבורא רוצה לקדם אותו לכך שיטפל במחלה שלו. הוא בעצמו סותם את הצינורות האלה ולכן השפע העליון לא מגיע לאדם, כלומר לרצון לקבל. למה? כי הצינורות האלה נעשים יותר ויותר סתומים מהאגו של האדם המתפתח, והאדם לא מקבל תרופה שתנקה את הצינורות האלו. ואז השפע לוחץ והסתימות עוד יותר כואבות וגורמות לכל מיני מחלות, פיזיות, מנטליות, בכמה רמות.

שלי: אתה אומר שהאדם הוא ישות רוחנית שמוזנת מאור עליון ומשם כל הבעיות. קשה להבין מתי להתייחס לגוף הפיזי הבהמי שלנו ומתי זה ממקום אחר.

אין הבדל, זו מערכת אחת שוודאי שמתחלקת לרמות, אבל בעצם הכול קשור יחד.

שלי: איפה נמצא הדיכאון, האם הוא בלב, במוח, בעולם אחר?

זה חוסר סיפוק. הוא מורגש ברצון, הרצון לא מתמלא, ואז האדם מרגיש שהוא נחנק.

שלי: למה בימינו זה נהייה חמור יותר?

כי אנחנו מתקרבים לתיקונים רציניים, תיקונים רוחניים אמיתיים, לכן כך אנחנו מרגישים. חייבים כך להרגיש. זו הבעיה של הגוף המפותח.

איך מטפלים בפרות? מגיע הווטרינר מכניס לפרה מזרק, עושה מה שעושה והפרה עומדת, לא זזה ושום דבר לא קורה לה. אני הייתי שלשום בבדיקה, הכניסו לי צינור והזרימו לתוכי חומרים ואני חשבתי שאני מתפוצץ מאי נעימות, מכאב, מרוב עצבים. יש הבדל בין אדם לחיות. גם אני הייתי רוצה להיות כמוהן.

שלי: אם כך, ככל שהאדם יותר מפותח הוא סובל יותר, הוא רגיש יותר ללחצים.

נכון. זה בדיוק מה שרציתי להגיד.

שלי: איך פותחים סתימות? אם אדם מבין שיש אצלו סתימה, מה הוא יכול לעשות בשביל לפתוח אותה?

עושים שטיפת צינורות על ידי האור העליון, אור החסדים שנקרא "מים. מנתקים את הרצון לקבל, מכוונים לעל מנת להשפיע וכל הצינורות מתנקים.

שלי: זו שטיפה של מקובלים, מה יעשה בן אדם פשוט?

אותו דבר, ועוד יותר ממקובלים. עם מקובלים יש חשבון אחר. אבל אדם רגיל אם הוא קצת ישנה את עצמו לכיוון הזה, אז מיד ייפטר מכל הצרות.

שלי: האם זה לכיוון של חיבור?

אם במקצת יסובב את עצמו לכיוון של חיבור, של השפעה, אז אפשר יהיה לראות ממש במקום עד כמה זה עוזר לו.

שלי: יש הבדל בין אדם שיסבול מדיכאון לאדם שלעולם לא יסבול מדיכאון, זה מבנה נפשי או שיש הבדל אחר בין אלה לאלה?

זה תלוי בשורש הנשמה. דברים שאנחנו לא דנים עכשיו בהם.

שלי: האם החברה כולה צריכה לעבור איזה טיפול מונע נגד דיכאון? רואים שזה כבר הופך להיות מחלה.

בבקשה, אם "ואהבת לרעך כמוך" יתפשט בחברה את לא תראי דיכאון. את לא תראי מחלות. את תראי שבגיל 120 נגיד, פחות או יותר, אדם הולך לישון ומת, נפטר, אפילו לא מרגיש שהוא נפטר.

שלי: וזה מה שיביא לשמחת חיים, "ואהבת לרעך כמוך"?

וודאי. כי זה יביא לך שפע עליון שממלא את כול התאים שלך. אין חלק בגוף פנימי או חיצון שלא יתמלא מהשפע שמתאים לו.

שלי: זה נשמע שכרגע פשוט האנושות נמצאת תחת סתימה מאוד מאוד גדולה.

יפה.

שלי: ואנחנו תלויים אחד בשני כדי לפתוח את הסתימה הזאת.

גם נכון. אף אחד לא יכול לפתוח לעצמו. "איש את רעהו יעזורו" בלבד.

דודי: הבעיה העיקרית בדיכאון שהאדם נסגר בתוך עצמו, הוא לא מרגיש את הזולת. זאת אומרת הוא הופך להיות מרוכז בעצמו ונופל לתוך הבור של עצמו. איך להתחיל לצאת מזה? זה בדיוק הפוך.

אל תשאל אותי. אני לא מגיע לאנושות ברגע שהיא סובלת, מפני שלפני זה לא רצו לשמוע איך לא להגיע לסבל. אני לא עובד במקרים כאלה. אני לא שרברב שאתה מזמין אותי לתקן סתימה במטבח.

דודי: אבל עכשיו האוזן נפתחת.

כן. צריכים לעבוד מראש על זה שיפתחו את כל הסתימות בליבנו.

דודי: הנושא הבא. מורידים את מסכות הקורונה. אחריי שנתיים וחצי תחת מגבלות הקורונה בוטלה אתמול בערב חובת עטית המסכות בחללים סגורים. אומנם רוב הציבור לא באמת הלך עם מסכה על הפנים, אבל עדיין סמל המגיפה יורד ובעצם מבשר על תקופה חדשה. האם סוף סוף אנחנו יכולים לנשום לרווחה? תרתי משמע.

אני שמעתי שאומרים כך, "היית מת". אנחנו לא כל כך נפטרים בצורה קלה מהקורונה. ואני מודה לקורונה על זה שהיא איכשהו חינכה אותנו, היא קשרה אותנו זה לזה, היא בכלל חיבקה - הייתי אומר - את כל האנושות יחד, במקומות עבודה, ברחוב, בתחבורה, בטיסות, בכל הדברים, היא עשתה הרבה דברים טובים. אנחנו התחלנו להרגיש יותר כמה אנחנו כרוכים יחד. וזה לזכות הקורונה ולא לזכות אף אחד אחר. ולכן אני אשמח לשמוע על ההמשך שלה בעתיד הקרוב.

דודי: אתה מודה לקורונה מצד אחד. מצד אחר לא למדנו להתחבר בעזרת המגיפה הזאת.

כן למדנו, לא למדנו, זה לא חשוב. כדאי לנו לעבור את הדברים האלה. אם אנחנו לא יכולים להיות מחוברים בצורה יפה, נוחה, אז אנחנו נתחבר ככה.

דודי: למה אנחנו מורידים מסכות ומפסיקים לשמור מרחק ומורידים את כל ההגבלות אם לא סיימנו את התיקון?

אנחנו לא יכולים להמשיך בזה - מכמה סיבות. קודם כל מי שאומר להוריד את המסכות יש לו בזה רווח פרטי. משרד הבריאות, משרד החינוך, כל מיני משרדי ממשלה אז כולם אומרים - הממשלה הזאת טובה, היא מורידה מאיתנו מסכות. זה שאנחנו נהייה חולים עוד כמה חודשים, מי יודע? ככה זה קורה. אין לי יותר מה להוסיף. אני לא בטוח שאנחנו יצאנו מזה ממש. ויותר אני בטוח שעל ידי זה שאנחנו לא יוצאים בצורה נכונה, זאת אומרת באיזו צורה של הגברת החיבור בינינו, שאנחנו לא נגיע למגיפה החדשה.

אני בכלל חושב שרק על ידי מגיפות חזקות, חובקות עולם, אנחנו יכולים להגיע לתיקון. לכן אני חושב שזה עוד עומד לפנינו.

דודי: בסגר הראשון כשמרוב לחץ כמעט הלכנו לישון עם המסכות אמרת שהמסכה היא גם סמל לא בשביל לשמור על עצמי אלא בשביל לדאוג לאחרים. האם זה היחס שצריך עדיין להישמר?

לא, זה מזמן עבר. אנחנו באמת לא יכולים להוציא מהמסכה עצמה שום תועלת. אבל עוד מעט יהיה משהו.

דודי: לא עלינו. נעבור לנושא אחרון, על יום כדור הארץ.

נורמה: אפרופו מכות טבע.

מה זה, יום הולדת לכדור הארץ?

נורמה: כן.

מעניין.

נורמה: יש עוגה. האו"ם חוגג בימים אלו את יום כדור הארץ כדי לעלות את המודעות להגנת הסביבה. גלי חום, שריפות, הצפות וכל מיני אסונות טבע פוגעים באזורים רבים של העולם בגלל התחממות וזה משפיע על אוכלוסיות עצומות. הנושא השנה ליום כדור הארץ הוא "להשקיע בכוכב הלכת שלנו". מה תהייה ההשקעה הטובה ביותר של האנושות עבור כדור הארץ?

אני חושב שאנחנו נתחיל מזה שאנחנו מנקים אותו. מנקים אותו, זו הבעיה. אין לנו בכדור הארץ מקום אחד נקי. רק אולי מקומות שעוד לא הגענו לשם, וגם הוא לא נקי מבחינת האוויר והמים. אז אנחנו צריכים לעשות משהו. אבל זה סתם, זה לא יעזור, זה בשביל שיכתבו שהם עשו את זה ויקבלו כמה כסף שרוצים וזהו. חבל לדבר על זה, תבדקי מי יספר לך? איך כל האירועים לא עוזרים. כי זה לא עובר דרך האו"ם, זה עובר דרך המערכת העליונה. אם אנחנו לא משפרים את היחסים בינינו, כאלה דברים גדולים שאנחנו רוצים בצורה גלובלית לממש בטבע, אנחנו לא נוכל שום דבר לעשות. אף פעם לא נראה תוצאה טובה.

נורמה: אז הניקוי הוא בלבבות שלנו.

כן, בלבד. ואז זה יתנקה בצורה כללית גם מבחוץ. ולכן כל אותם הסכומים אנחנו צריכים להשקיע רק בהפצת ידיעת התיקון.

נורמה: זה הדבר היחיד שיעזור למצב העגום של כדור הארץ.

בטוח. אבל יושבים שם הרבה אנשים שצריכים לקבל כסף וכבוד ולטוס בכל מיני משימות מקצה העולם לקצהו ולעשות הרבה רעש מזה שהם עושים וכולם צריכים לשמוע מה הם אומרים ולכן זה מתקיים.

צריכים לנקות את כדור הארץ מאותם האנשים שעוסקים במשהו שרק גורם נזק ולא טובה לכדור הארץ.

(סוף השיחה)