פרידה מסמל המגפה
ממילא רוב הציבור כבר לא עטה מסכה על הפנים, אבל באופן רשמי סמל המגפה ירד מהפנים שלנו השבוע. האם סוף סוף אנחנו יכולים לנשום לרווחה? "היינו מתים", כמו שאומרים. מהקורונה לא נפטרים בכזאת קלות, ובאופן אישי אני גם לא מרגיש צורך בוער להיפרד ממנה; אני מודה לה מאוד.
אני מודה לשנתיים וחצי של מגפה כלל-עולמית על כך שאיכשהו היא חינכה אותנו, שהיוותה גורם מקשר בינינו בישראל, ובכלל חיבקה את כל האנושות יחד. במקומות העבודה, ברחובות, דרך עורקי התחבורה שבשמיים ובארץ – בכל מקום ותחום הקורונה עשתה דברים טובים: התחלנו להרגיש כמה אנחנו כרוכים זה בגורלו של זה, קשורים זה בזה. את כל הטוב המקרב והמקשר הזה אפשר לזקוף רק לזכותה של הקורונה, אין שום גורם אחר בעולם שאפשר להגיד עליו כך. לכן אשמח לשמוע על המשך מעשיה של הקורונה בעתיד הקרוב.
לא חשוב שעדיין לא למדנו להעתיק פנימה אל הלב את הקרבה והתלות ההדדית החיצונה שהציגה לפנינו הקורונה, שלא הפנמנו שעלינו לחיות את החיים בהדדיות, בתחושה שכל אחד מאיתנו הוא חלק שקשור בטבורו לכלל. בכל זאת היה כדאי לעבור את כברת הדרך שעברנו איתה, ולהמשיך ללכת באותה דרך גם אם היא לא תמיד פשוטה ונעימה. בסוף המסר ייקלט ונתחיל לשאוף קצת חיבור לבבי לרווחה, ויוטב לכולם.
זו לא הקורונה החליטה שמאחר והבנו את עקרונות האינטגרליות, היא יכולה ללכת לדרכה בשקט ולשחרר אותנו מהמסכות, אלא מי שהורה להוריד את המסכות אלו מי שיש להם עניין בזה, כמו משרד הבריאות, משרד החינוך ומשרדי ממשלה אחרים. כך יזכרו להם לטובה ש"זו הממשלה הנהדרת שלנו שהורידה מאיתנו את נטל המסכות". זה שבעוד כמה חודשים הכול יחזור ונהיה שוב חולים, פחות חשוב למקבלי ההחלטות. ויש סבירות שזה מה שיקרה, הרי העולם טרם התנער מהמגפה.
בינתיים פספסנו את התקופה שבה יכולנו ללמוד ולתרגל דרך עטיית המסכות מחשבה הפוכה מזו שאנחנו רגילים אליה בעולמנו: לחשוב איך אני שומר ומגן על בריאות האחרים, במקום לדאוג איך להישמר מהם. תקופת הניסיון הזאת עברה מרגע שפיתחנו אדישות והמסכות הפכו לרעש רקע.
אבל יבואו גלים נוספים. אם לא הקורונה, אז יהיו זנים אחרים. המציאות מוכיחה שרק באמצעות מגפות חזקות, חובקות עולם, אנחנו יכולים להגיע לתיקון, להבחנה כמה תחושת האני המנותק פוגעת בנו ומקלקלת את העולם, ומנגד עוד נגלה כמה טוב צופנת בחובה תחושת דופק החיים של האחד שאנחנו מהווים.