לידה נתפסת כהתחדשות, כמשהו משמח, ואילו מוות נתפס כמעציב, אפילו מפחיד. האם יש דרך לנצח את המוות, להמשיך לחיות? לא בגוף הפיזיולוגי ודאי, שמתישהו יגיע זמנו להירקב באדמה, אלא ברמת הרוח, ברמת המודעות?
ראשית נאמר שהמוות מפחיד מפני שהאדם לא יודע מה קורה. אנחנו, אלה שנשארים לאחר פטירתו בעולם הזה, נפרדים ממנו וגם כן לא יודעים מה קורה איתו, מעבר לעובדה שגופו יתפרק בהדרגה ליסודות.
באופן כללי, נראה לנו שמוות הוא איבוד כל האני שלנו, כל העצמאות שלנו, כל מה שעשינו בחיים, ולכן יש בנו משהו שלא מסכים עם מקרה המוות. כוח פנימי שרוצה לחיות. כבר מגיל צעיר, ההבנה שלחיים האלה יש סוף מעוררת שאלות: בשביל מה חיים? למה מתים? מה הטעם בכל מה שאנשים עושים, ובכל סבל הקיום?
לאורך הדורות היו אנשים ששאלות כאלה לא נתנו להן מנוח, והם חקרו אותן לעומק. חלקם הצליחו לפצח את סוד החיים, וגילו שיטה מיוחדת להתפתחות פנימית. שיטה שמעלה את האדם לדרגה שמעל החיים והמוות הגופניים. השיטה הועברה מדור לדור בין יחידים, וכיום היא זמינה לכולם.
השיטה מלמדת איך להתקשר בצורה מיוחדת עם הזולת והחברה, לבנות קשר אינטגרלי עם הסביבה. היא מעלה את האדם מהתפיסה הטבעית, שהיא אגואיסטית וצרה בהגדרתה, אל תפיסה שמעל מגבלות הזמן, המקום והתנועה. האדם יוצא מהרגשת המציאות דרך האני הפרטי שלו, להרגשת המציאות דרך הכלל. הוא עובר לחיות בתוך רשת קשר שהוא מגלה, רשת שמחברת את כל פרטי המציאות למערכת אחת. וגם כשגופו הפיזי מפסיק להתקיים, הוא ממשיך להרגיש את קיומו באותה רשת נצחית. הרוח שלו מצויה בה, המודעות, ועליה מקרה המוות לא חל.
זו התמונה בגדול, ועכשיו נרחיב קצת לגבי תהליך ההתפתחות הזה, שמוגדר כרוחני. התהליך מתחיל בהתעוררות רצון להשיג את מהות החיים, להתקדם מעבר למטרות כמו השגת עושר, שליטה, כבוד, ידע והשכלה. במסגרת קבוצתית קטנה שמשמשת כמעבדה, האדם לומד להתחבר עם הזולת, בערבות הדדית, בהשתתפות, בנתינה, עד לרמה של אהבה.
כתוצאה מכך האדם מתחיל להרגיש את מה שנמצא בין האנשים. הוא קונה לב ומוח חדשים, כלליים, מודעות חיצונית, חיים חוץ-גופיים. נבנים בו חושים חדשים וגוף רוחני חדש, שמורכב מהרגשות והמחשבות המשותפות לכולם. ככל שזה קורה, הוא כבר לא מרגיש את עצמו בתוך גופו, אלא נפרש על פני כל האחרים. בהדרגה הוא מגלה שבהתקשרות כזו לזולת הוא נעשה דומה לכוח כללי שמצוי בכל הטבע, כוח שתכונתו השפעה טובה, אהבה ונתינה טהורה. האדם נכלל בכוח הזה יותר ויותר, ומגלה שבכך הוא מגיע למימוש העצמי הגבוה ביותר. אין לו פחד מהמוות, אלא מכך שלא יממש את האפשרות שנפתחת לו לעזור לאחרים לעבור את אותה התפתחות בעצמם.
כיום הגענו לשלב מיוחד, שבו מתגלה צורך כללי בהתקדמות לדרגת קיום אינטגרלית שכזו. העולם שלנו נעשה מקושר יותר ויותר, אך בו בזמן האגו של האדם נוסק לגובה שלא מאפשר לו להתחשב באף אחד. מכאן נובעים כל הקשיים במערכות יחסים, כל המשברים והמלחמות, כל הלחצים והמחלות, כל הייאושים והדיכאונות. ומכיוון שכיווני ההתפתחות של העולם ושל האדם מנוגדים, קישוריות לעומת אגוצנטריות, אנחנו נעים לעבר התנגשויות מסוכנות מאוד שלא היו דוגמתן.
כשחושבים על הדברים מנקודת מבט אבולוציונית, מה שאנחנו חווים היום אלה בעצם צירי הלידה של אדם חדש ושל אנושות חדשה. דרך מכות גלובליות הטבע מחייב את המין האנושי לגדול, לעבור מתפיסת מציאות אגואיסטית של כל אחד בתוך עצמו, לתפיסת מציאות אינטגרלית, משותפת, מחוברת, של כולנו כאחד בתוך הכלל. וכמו שכל הטבע מחובר, כל חלקיו משלימים מנגנון אינטגרלי אחד, כך גם אנחנו חייבים ללמוד לתפקד. אם נעשה זאת מתוך בירור והכרה, נוכל לא רק לשרוד על פני כדור הארץ, אלא גם להעפיל לדרגת הקיום שמעל חיים ומוות, להיכלל בכוח השלם והנצחי שבבריאה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 104 – bit.ly/41hOALi