עולם התפילות

פרק 176|30 אפר׳ 2013

תיוגים:

חיים חדשים

שיחה 176

תרבות יהודית - תפילה א'

שיחה עם הרב הד"ר מיכאל לייטמן 30.04.13- אחרי עריכה

אורן: שלום לכם, אנחנו בתוכנית "חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן וניצה מזוז. היום נדבר על איך אפשר לעשות את החיים שלנו לחיים חדשים, חיים טובים יותר. מה זה טובים יותר? חיים שבהם נרגיש מחוברים, קשורים, דואגים אחד לשני, אוהבים אחד את השני. זה נשמע חלום, אבל זה לא בדיוק חלום, זה החזון שלנו לחברה ישראלית חדשה, שנקום בבוקר עם אור גדול בעיניים, כל אחד מאיתנו בבית שלו עם המשפחה שלו וכולנו ביחד כחברה ישראלית. למה לא בעצם? אם חושבים על זה לעומק, אלה החיים הטובים ואותם אנחנו מנסים ללמוד מהרב לייטמן. כל פעם אנחנו לוקחים היבט אחר מתוך התרבות שלנו, התרבות הישראלית, התרבות היהודית ומנסים להאיר אותו באור חדש כדי לקדם כל אחד מאיתנו אל חיים חדשים, חיים מקושרים.

הנושא היום הוא אחד הסמלים המרכזיים ביותר בתרבות היהודית, גם בתרבויות נוספות, וזה התפילה, התפילה של האדם. אתה לא חייב להיות אדם דתי או חילוני כדי להתפלל, הלב שלנו מתפלל כל הזמן. אנחנו רוצים לפתוח את המקום הזה וללמוד על מה כדאי לבקש, איך אפשר לבקש, ואיך אפשר לגרום לכך שהתפילות שלנו ייענו ונצליח להשיג את מה שאנחנו רוצים.

ניצה, בואי תפתחי את הנושא הרחב הזה עולם התפילות.

ניצה: עולם התפילות הוא משהו שיש לכל אדם באופן מאוד אינטואיטיבי וזה לא קשור לגיל. אדם מתפלל, הוא מבקש, לפעמים הוא רוצה להשתפך ולפרוק את מה שיש לו על הלב איזו השתפכות נפש ולפעמים הוא רוצה לעשות דין וחשבון עם עצמו, אבל הוא נמצא במקום של תפילה. אני יכולה לספר ולשתף פה סיפור אישי שאני חושבת שלא סיפרתי אותו אף פעם לאף אחד, אפילו ההורים שלי לא יודעים אותו. כשהייתי בת 10 בערך היה לי מקרה מסוים שהרגשתי בפעם הראשונה שאני רוצה לבקש משהו מא-להים, כאילו יש מישהו ששומר עלי ואני רוצה לבקש ממנו משהו. אמרתי לו גם שאם זה יתקיים, אז אני אדע שהוא קיים ואני אתחיל להיות איתו בקשר וכך היה, הבקשה שלי התממשה ומאז כל ערב לפני השינה הייתי נכנסת לישון ורבע שעה הייתי מנהלת איתו דו שיח. חשוב לציין שאני באה ממשפחה חילונית, מעולם לא דובר איתי על תפילה, לא למדתי בבית ספר דתי, זאת אומרת, זה בא לי לבד באופן טבעי. אני חושבת שזה גם משהו שהרבה מאוד אנשים יכולים לספר על זה כי בטוח שזה משהו שמאפיין את כולם ומאותו יום התחלתי לנהל מין דו שיח, ולמדתי המון תוך כדי זה. אז השאלה הראשונה היא כללית, יש לנו לפעמים מחשבה שכאילו התפילה קשורה באופן ישיר לדת. מהי תפילה?

קודם כל האדם מרגיש שהוא פונה למישהו, שיש לו כאילו עם מי לדבר, לנהל דוח שיח, "אם אני אהיה כך ואתה תהיה כך, אז אני אהיה כך ואתה תהיה כך", יש כאן איזה מסחר, "אני מבקש ממך, אני אעשה מה שאתה רוצה ממני , רק תעשה את מה שאני רוצה", זה מין טריק כזה. איך שלא יהיה, אנחנו מרגישים שיש איזה כוח שהוא למעלה מאיתנו, גורל, כוח עליון, הטבע, "א-להים" בגימטריה "הטבע" שזה אותו דבר.

לא חשוב מהו אבל זה משהו שנמצא מעלינו ואפשר להיכנס איתו לדו שיח, לאיזו עסקה. אני לא מתכוון שיש בכך משהו מלוכלך וגס, אלא משהו ש"נו תהיה כאדם, שיהיה לי למי לפנות", וזה נמצא בליבו של כל אדם ואדם מפני שאנחנו לא יודעים מה מכין לנו הרגע הבא. בעיקר, זה ניתוק מהעתיד, הקרוב, הרחוק, זה לא חשוב אבל מהעתיד וזה מאוד מחליש אותנו. כאשר אני חושב על עצמי ועל העולם עד כמה שאנחנו חזקים, עד כמה שאנחנו יכולים הכל, אבל בעצם אנחנו מאוד חלשים אנחנו מנותקים מכוח השליטה ששולט עלינו ונתונים לגורל במאה אחוז, כי אני לא יודע מה יקרה עוד שנייה, החיים שלי הם אותו הרגע שאני חי, כי הרגע הבא הוא לא ידוע. זאת אומרת, הרגשת הזמן, שיש עבר, הווה, ויכול להיות שלא יהיה עתיד, מאוד מחלישה את האדם.

זה עובד אצלנו בתת ההכרה אמנם אנחנו עושים המון פעולות, כל מה שאנחנו עושים בחיים שלנו זה בעצם איך לחיות את העתיד שהוא יתקיים, שהוא יהיה, שאנחנו נחיה, האדם רוצה למלא את העתיד, או למחוק אותו, את אי הוודאות שלו, ובזה בעצם כל החיים שלנו. כי אם היינו חיים כל הזמן בהרגשה הזאת שאין עתיד או שהוא לא ידוע, זאת אומרת, שהוא נגמר ברגע הנוכחי, לא היינו יכולים לעשות שום דבר, כי מה שאני עושה עכשיו זה לרגע הבא, ומי יודע, יכול להיות שהוא יתקיים או לא.

יש כאן בעיה, כל זה מביא לאדם חולשה ומהחולשה הזו הוא מגיע למין תפילה, תפילה בלב של כל אחד ואחד. כל אחד מתפלל שיהיה הרגע הבא, כי הוא רוצה להמשיך בקיומו ולמלא את הרגע הבא במשהו מסוים. אנחנו אף פעם לא חיים את הרגע אלא חיים כאילו את העתיד, אנחנו חייבים לדעת שהוא יתקיים, אחרת ברגע הבא אין כלום, כי חיים תמיד לעוד שנייה.

לכן התפילה היא דבר טבעי ביותר, חוסר ידיעת הרגע הבא מקדם את האדם בחיים. דיברנו הרבה על האבולוציה, שההתקדמות שלנו היא על ידי כך שהרצון לקבל שלנו, האגו שלנו, הרצון בכלל שהוא היסוד שלנו, יסוד של טבע האדם גדל כל הזמן, ככל שהרצונות יותר גדלים ויותר רחבים וריקניים, הדרישה ברגע הבא תהיה בהתאם לכך, יותר ויותר ממשית, רצינית.

פעם האדם היה חי עם המשפחה שלו על חלקת אדמה קטנה, והיה ידוע לו כל מה שקורה פחות או יותר, הכל היה בידיים שלו. היום יש כל כך הרבה מערכות והוא תלוי באלף גורמים, משטרה, ממשלה, בריאות, בנקים הכל. עד כמה שאנחנו כביכול נמצאים במערכת יותר בטוחה, דווקא ההיפך, היא יותר רופפת, תלויה באוויר. יש הרבה אנשים ולאף מהם לא ידוע מה יהיה בעוד רגע, פתאום המערכת הזאת מתחילה להשתנות, אנחנו רואים את זה עכשיו במשבר הזה, וזה גורם לאנשים חוסר ידיעה, חוסר אונים.

אמנם התרחקנו מהדת הפורמאלית שהצריכה לעשות כך וכך, אבל מהתלות בידיעת העתיד, בתפילה, בקשר עם הגורל שלנו לא התרחקנו, ואפילו להיפך. אם לפני 50 שנה היו אומרים לי שבעוד 50 שנה יהיה בטלוויזיה בכל ערוץ מגלי עתידות, אסטרולוגים ועוד כל מיני כאלה, לא הייתי מאמין. היום, בכל ערוץ יש שעה קבועה בשבוע שבה יושב מישהו ומסביר לנו איך הכוכבים משפיעים עלינו, מה הגורל.

כל שנה הפכה להיות כאילו השנה האחרונה כמו בשנת 2012 ובשנת תשמ"ד וכולי, זאת אומרת אנחנו רואים שהדבר הזה מאוד חשוב לקהל, למסות, להרבה אנשים. דיברתי עם הרבה אנשים גדולים, פוליטיקאים ואנשי כלכלה מאוד גדולים, אני לא יכול להגיד שמות וכולם שאלו אותי שאלות גורליות. מתוך העיסוק שלי, תמיד היו שואלים אותי "מה כתוב שם בספר הזוהר?", ועוד כל מיני דברים. ככל שהאדם "גבוה" יותר דווקא הוא זקוק יותר לתמיכה, ליסוד, אם האנשים הקטנים חושבים שמישהו "שם למעלה" יודע, אז מי שיושב למעלה יודע שהוא לא יודע.

אנחנו רואים שזה מורגש בכל הקהל ומשנה לשנה אנחנו יותר תלויים בטבע, בכל מיני תופעות שאנחנו מרגישים מהטבע. כשיש סופת הוריקן, אנחנו רואים עד כמה שאנחנו קטנים ואם יש התפרצות של הר געש, אז כולנו מפחדים שהוא יסגור את השמש ואז נקפא כאן, ניכנס שוב לעידן קרח ומי יודע מה יקרה וצונאמי שיכול לשטוף אותנו מקצה העולם ועד הקצה. זאת אומרת, אנחנו רואים שהכוחות שלנו הם מאוד חלשים, קטנים, לא מסוגלים להגן על עצמנו, והטבע, הכוח עליון, לא חשוב איך לקרוא לזה, הוא השולט. ולכן התפילה נמצאת בכל אחד ואחד בצורה טבעית, כי האדם תמיד חי מהרגע הזה לרגע הבא שהוא הלא נודע.

ניצה: אפשר לסכם בעצם ולומר שהצורך הראשוני של התפילה בא אולי מהרצון לקשור את עצמנו כמשהו קטן, למשהו הרבה יותר גדול, דווקא בגלל החשש שאנחנו לא באמת יודעים מה הולך להיות השלב הבא או הצעד הבא?

כן. וזה בדיוק מה שמבדיל בין האדם לבהמה, כי לבהמה אין תפילה היא תלויה כולה בטבע והיא לא חושבת על העתיד, היא נמצאת באותה המערכת, כמו עבר, הווה ועתיד בטבע היא פשוט דבוקה בזמן. אנחנו כן מרגישים את העבר, הווה ועתיד, ולכן אצלנו מושג הזמן הוא מה שגורם לנו אי וודאות.

ניצה: אולי נציץ קצת להיסטוריה לראות איך התפתח הנושא של התפילה.

הנושא של התפילה בעצם התחיל להתהוות בעם שלנו אחרי חורבן בית המקדש הראשון, כי עד אז האנשים היו מתכנסים, מגיעים לבית המקדש, מביאים קורבנות, עושים איזה פולחן, טקס ביחד והיו עושים כנראה עבודה. ברגע שבית המקדש נחרב, נשארנו בלי מקום, כאילו הקשר שלנו עם אותו כוח שתיארת קודם נעלם.

לפי דעתי, זה לא מדויק.

ניצה: כך ההיסטוריה מספרת.

אני מבין שכך מספרים האנשים שלא חופרים יותר עמוק. כל תכלית הבריאה היא להביא את האדם להתפתחות, להיות אדם, הוא יצא מהקוף מִדרגת החי והוא חייב להגיע לדרגת האדם. מהקוף יצאנו, לדרגת האדם עוד לא הגענו, כי התפתחנו ברצון האגואיסטי, באותו רצון שיש בקוף, אבל בצורה יותר ויותר מתקדמת לכיוון האכזריות, הגודל.

עכשיו אנחנו נמצאים בסופה של ההתפתחות האגואיסטית הזאת, עד כדי כך שהיא מתחילה להתעגל ולהביא לנו את הצורה האחרת, שאנחנו תלויים זה בזה. ואם בצורה אגואיסטית ישירה, כל אחת ינצל את השני, לא נוכל להתקיים, ואם אנחנו רוצים לראות עולם טוב, מתקדם, מצליח, משגשג, אנחנו חייבים להיות קשורים יחד בצורה הנכונה, בהדדיות, זה מיום ליום יותר ברור, שבעולם עגול כולם חייבים להיות עגולים. והיום אני רואה שכותבים על כך וכבר מבינים את זה מבפנים, בלי ללמוד, אנשים מתחילים להבין את זה מתוך מה שמתרחש. התלות ההדדית היא כל כך גדולה, כדור הארץ נעשה כל כך קטן ועגול, שאנחנו צריכים, כמו במשפחה, להרגיע את הרוחות, להשתדל איכשהו לחיות יחד ובלי זה ודאי שהעתיד שלנו הוא מאוד לא ידוע.

אם כך השאלה היא, מהי הצורה העתידה שלנו? הצורה העתידה שאנחנו צריכים להיות כולנו קרובים זה לזה, משתתפים בצורה ידידותית, הדדית, בלשרת זה את זה. אם נגיע לצורה כזאת אז אנחנו נחיה פחות או יותר בצורה שווה, בכך שנדאג לכללות האנושות, ונביא מה שנקרא משטר צודק, מה שלא יהיה, הטבע שמתגלה מחייב אותנו להגיע לכך.

המשבר שמורגש עכשיו יסודו בבבל העתיקה, שם הוא התגלה בפעם הראשונה, הם לא ידעו מה לעשות עם זה, עד שקם אברהם שהיה אחד מהכוהנים של בבל ואמר שכל מה שקורה, קורה כמשבר הכללי הגלובלי, "גלובלי" זאת אומרת על כל החברה בכללות, והמצב הזה דורש מאיתנו להתחיל להסתדר בינינו כמו אחים, כמו חברים, כמו ידידים, כמו משפחה אחת. זאת אומרת, לא ללכת לפי האגו שעכשיו מתפרץ ומגיע לממדים שאף פעם לא ידענו, כי קודם הכל היה מחובר, יפה וטוב, עד התפרצות האגו הזה בבבל. הם אפילו זכרו את זה, כתוב "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים"¹ ואחר כך היתה התפרצות האגו, "מגדל בבל" מה שנקרא. אברהם אמר להם שהם חייבים לחזור לצורה שהייתה קודם ורק חלק קטן מהבבלים שמעו בקולו לא כולם, והחלק הזה ניתק את עצמו מבבל והלך יחד אתו לכאן, לארץ כנען. מה בעצם העבודה שלהם, איך הם יכולים לחבר את עצמם? אם בלב של כל אחד תהיה הרגשה שאנחנו כולנו שייכים למשפחה אחת, אם בלב תהיה הרגשה שאני חייב להתייחס לשני כמו לעצמי, אין מישהו אחר, פשוט כולם החלקים שלי. אני צריך בלב שלי להביא הרגשה שאנחנו משפחה אחת, ו"משפחה" הכוונה במובן הטוב, במובן של איחוד, חיבור, לא כמו המשפחות היום שהורגות זו את זו, שכמעט כל שבוע אנחנו שומעים על איזו התקוטטות.

אנחנו רואים מתוך זה שעתיד העולם, גם מבבל עד היום, וגם מהיום ועד העתיד שלו, זה רק בלתקן את הלב, לעשות את ליבו של האדם רך כלפי השני, שישתתף, שירגיש את השני כמו שהוא מרגיש את עצמו, שהזולת יהיה חשוב כמו שהילדים שלי חשובים לי. יש לנו הרבה בדיקות "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", כולם צריכים להיות "ערבים זה לזה", זאת אומרת, מה שקורה לשני זה כמו שקורה לי. מה זה "ערבים"? מה שקורה נניח לאורן יכולים לבוא אלי ולדרוש ממני, כי אם אנחנו ערבים, זאת אומרת הגורל שלו הוא הגורל שלי, אבל כדי שאנחנו נתקיים בחברה כזאת אני צריך תיקון הלב.

איך אני מתקן את הלב שלי שהוא ירצה לחיות כך, בכזאת חברה? אני צריך לדבר עם הלב שלי, אני צריך לרכך אותו, אני צריך שכל האנשים מסביבי גם ישפיעו עליו, באהבה, קצת בפחד, קצת בדין, קצת ברחמים, בכל מיני אופנים. אני מעוניין בזה אני רוצה לפתוח את הלב שלי להשפעה מהסביבה. אני רוצה שהוא בסופו של דבר יתרכך, עד כדי כך יהיה כזה רך.

ניצה: כמו בצק.

לא, בצק לא כל כך רך.

ניצה: עוד יותר רך.

כן. יש צעצועים כאלה לילדים, מאוד רכים.

ניצה: כמו צמר גפן.

ממש כך. אני רוצה שהלב שלי יהיה כזה. ואז אני אוכל להיכנס בו את כל העולם. הוא יהיה בקשר ובספיגה מכולם. וגם לכולם יהיו לבבות כאלה. ואז אנחנו יכולים לבנות מזה ממש לב אחד. זאת הצורה העתידית של העולם. אבל כדי לעשות זאת, אני צריך עבודה שבלב. שזו נקראת תפילה.

מה זה תפילה? שאני כל הזמן פונה ללב שלי ובודק אותו, מרכך אותו, כל הזמן אני עובד בו שיהיה קצת יותר רגיש, קצת יותר פתוח, קצת יותר סופג, קצת יותר פולט. כמו שהוא עובד עם הגוף שלי, שיעבוד בצורה כזו עם כל יתר הגופים, בקליטה ובפליטה. רק לא בדם, אלא ברגשות הדדיים.

ניצה: אנחנו מדברים על תפילה.

וזו התפילה.

ניצה: נעשה סדר. התחלתי מזה שאמרתי, שבהרגשה שלי תפילה זו פנייה לכוח יותר גדול ממני. ועכשיו תיארת תפילה שהיא יותר בין אנשים.

אני לא ראיתי אף פעם כוח גדול ממני, אני לא מכיר. אם אני אכיר אותו, אני גם ארגיש אותו בלב שלי, בשום דבר אחר. רק בלב שלי. איפה אני עוד מרגיש משהו? זאת אומרת, ברגשות שלי. לב זה נקרא כל הרצונות של האדם, שהרצונות האלה בסך הכל מרגישים משהו, ומתוך מה שהם מרגישים הם מציירים לי את העולם. זאת אומרת, מה אני עכשיו מרגיש? אני מרגיש משהו מִהראיה, מהשמיעה, מהטעם, הריח והמישוש, שמגיע דרך החושים האלה לרצון שלי הכללי שנקרא לב.

זה לא הלב, לב זה משאבה הדדית כזו, שגם מושכת וגם דוחפת. אלא מה שקורה כאן, זה הרצון שלי הכללי הוא נקרא לב. ומה שמורגש בי נקרא עולם, ואני צריך להרגיש בלב שלי את העולם האמתי. הרצונות שלי הם כולם עובדים רק בצורה סלקטיבית, בררנית, ואני מרגיש רק מה שכדאי לי. כמו ילד קטן, הוא רואה רק מה שמעניין אותו, משהו אחר הוא לא יודע, הוא נתקע אפילו באנשים, בדברים. כשהוא מחפש משהו, הוא בעולם שלו. כמה שיותר גדל, העולם נעשה יותר גדול.

אז אנחנו צריכים לפתוח את הלב שלנו, שלא תהיה לנו מסננת סביב הלב, מין כיסוי שרק מה שטוב לי וכדאי לי אני ארגיש, אלא ארגיש את העולם כמו שהוא באמת. למה? כי אני לא יודע מה באמת טוב לי ומה רע לי, אלא כך אולי התחנכתי, קיבלתי השכלה כזו, קיבלתי הסתכלות כזו. ובאמת את הדברים הטובים שקיימים כאן, אני לא מזהה. כלומר, לפתוח את הלב זה נקרא, לעשות אותו כמה שיותר רחב, לקליטה של כל העולם, לכל המציאות. ולכן זו העבודה שלנו. כמה שיותר להרחיב את הרגשות שלנו כי זה מה שחסר לנו.

דרך אגב, בעבר חשבנו, ואנשים שמבינים, כבר יודעים שזה לא כך, שאנחנו יכולים להוסיף ללב האגואיסטי עוד כל מיני מכשירים ואמצעים, ואז על ידי האמצעים האלה נגלה את כל מה שיש לנו בעולם. אז בנינו ובנינו המון דברים, טלסקופים, מיקרוסקופים, קוליידרים, כל מה שיש. והיום כאילו אין יותר לאן להמשיך.

כי הגענו עד לגבול שאפשר להשתמש באגו שלנו ואין יותר. בנינו מערכת סינון כזו, שאנחנו רוצים רק לטובתנו, ואנחנו יותר לא יכולים לקלוט. אבל בגבול אנחנו מזהים שיש משהו אחר, כמו בתיאוריה של איינשטיין, או בפיזיקה קוונטית. אנחנו רואים שיש שם משהו אחר, אבל אנחנו לא נוגעים בזה. והעיקר, אנחנו מתחילים להרגיש בחיים שלנו, במשבר כללי ושאנחנו נמצאים במבוי סתום. וזה הכל מפני שכולנו בלב סתום ולא מסוגלים לפתוח את העולם כמו שהוא, החברה האנושית סגורה לפנינו.

היוצא מכך, שאנחנו זקוקים לפתיחת הלב, וזה מגיע על ידי התפילה. מה זאת תפילה? דיבור האדם עם עצמו. לא צריכים לדבר עם אף אחד. האדם מדבר עם עצמו, הוא מרכך את עצמו, הוא משכנע את עצמו, בודק למה הוא מרגיש כך וצריך להרגיש אולי אחרת. אפילו בתורה כתובות ההמלצות האלה בצורה מאוד אישית, "ואהבת לרעך כמוך", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "אל תשנא בלבבך", ועוד ועוד דברים כאלה, "תדון חברך לכף זכות", וכולי. הכל קשור לליבו של אדם.

ואחר כך יש גם עצות לקשר בין בני האדם. להיות קשורים יחד, "כאיש אחד בלב אחד", להיות בערבות הדדית, באהבת אחים. זאת אומרת, יש תיקון פרטי של הלב, ויש כביכול תיקון כללי, לחבר את הלבבות שכבר מתוקנים בתיקונים הפרטיים.

ניצה: מה ההבדל בין עבודה פסיכולוגית שאדם עושה עם עצמו, מין חשבון נפש, לבין אותה עבודה שקראת לה תפילה?

אדם צריך לדעת את מגמת העולם, למה העולם מתקדם, לאיזה צורה האדם צריך להתקדם לפי תכנית הטבע. ואת התכנית הזו אנחנו חייבים לקיים, רוצים או לא רוצים. הטבע לא יודע פשרות, הוא ידחוף אותנו לזה. לכן עד כמה שאני מכיר פסיכולוגיה, הפסיכולוגיה לא מכירה את תורת ההתפתחות, היא לא מבינה ולא מכירה בזה. ולכן זו בעיה גדולה. אמנם יש בה הרבה מאוד דברים שיכולים לעזור לנו, למרות שהיא כבר מעל עשרים שנה מרגישה את עצמה במשבר גדול, אבל זה מה שאני חושב שחסר בפסיכולוגיה.

אם הייתה מצטיידת בידיעה על ההתפתחות העולם והתפתחות האדם, היא יכולה הייתה להמשיך הלאה להתקיים. סך הכל מה שחסר לאדם, זה לדעת שלצורה כזו אני צריך להגיע, לצורה של להיות מיוחד עם כולם, מחובר עם כולם בלב אחד, ברצון אחד. בזה אני נעשה בצורה ידידותית שווה עם כולם ועם הטבע הסובב, ובזה אני מגיע למצב, שבטוח אני מתקדם, בידיעה של הרגע הזה והרגע הבא. ואם אני יודע על רגע הבא כמו על הרגע הזה, ואני קובע את הרגע הבא, מפני שאני רוצה להיטיב לאחרים, להתקדם ביתר הרמוניה עם כל המציאות, אז הרגע הבא בשבילי פתוח ואני מתחיל לעלות למעלה מהזמן. אני לא מרגיש הבדל בין עכשיו לעתיד, בשבילי כל הרגעים האלה הם כאילו פתוחים, פרוסים לפני. לזה האדם יכול להגיע. והתפילה היא ממש "עבודה שבלב", כך זה גם נקרא, שהאדם מרכך את הלב שלו כלפי הזולת. לא צריכים יותר שום דבר.

גם בעבר עסקנו בזה, בבית המקדש וכל עבודת בית המקדש. לשם זה היינו באים ג' פעמים בשנה לבית המקדש. לשם זה האדם היה מקריב קורבנות, ו"קרבן" זה מהמילה קרוב, כדי לקרב לבו לאחרים ולהרגיש יחד איתם כוח אחד עליון ששורה בקשר בין כולם. כי אם אנחנו מדברים על הכוח העליון, על הבורא, הקב"ה כמו שאומרים, זה גם מתלבש בכלל, "בתוך עמי אנוכי יושבת".

לכן כנסת ישראל כונסת את כל בני האדם שרוצים להיות ישרים זה לזה. ישראל ישר לאל, זאת אומרת לכוח השפעה ואהבה הכללית. ולכן יוצא, שלפני חורבן בית המקדש, הייתה לנו נטייה נכונה לחיבור בינינו. ומה זה נקרא חורבן בית המקדש? שהפסקנו לדאוג ל"ואהבת לרעך כמוך".

ניצה: איך קשור "ואהבת לרעך כמוך" שזה בין אנשים, לבין אלוהים?

האלוהים זה מה שנמצא בין בני האדם. מה זה נקרא כוח העליון? מה שנמצא בין בני האדם, "בתוך עמי אנוכי יושבת". הכוח העליון לא נמצא למעלה איפה שאת מסתכלת למעלה. הוא נמצא אך ורק בחיבור בינינו. שיש חיבור בינינו, אנחנו מיצרים את הכוח העליון, מייצבים אותו ובונים אותו. עשיתם אותי, כך כתוב. וההיפך, אם אנחנו לא מתחברים, אז אמנם הכוח עליון קיים, זה הטבע הכללי, שהיה גם לפני בני האדם, כי סך הכל אנחנו קיימים כמה מיליוני שנה לא יותר.

ולפני זה האם לא היה יקום, לא היה הטבע, לא היה טבע עוד יותר עליון? הכל היה. רק אם אנחנו רוצים לגלות אותו, אם אנחנו רוצים לגלות את המצב העתידי שלנו, אז עלינו לדעת שהמצב העתידי, זה להיות מחוברים עם כל המציאות כולה בצורה יפה והדדית. וזה הכל רק על ידי עבודה שבלב. ועכשיו, אחרי חורבן בית המקדש כשאנחנו כבר לא חושבים על אהבת הזולת, זו סיבת השבירה, המשבר.

אורן: איזה משבר?

משבר שנקרא "בית המקדש".

אורן: חורבן.

חורבן. וזה לא חורבן של בית המקדש, זה בית המקדש שבלבנו.

ניצה: זה מה שאנחנו קוראים משבר חברתי?

משבר חברתי. זה מה שנחרב אז, וברגע זה יצאנו לגלות. לא היה לנו שום זכות קיום כעם ישראל בארץ ישראל, כאותה קבוצה של אברהם שקבעה לעצמה, שהיא קיימת רק כדי לקיים ולפתח את ענין של אהבת הזולת. עכשיו היא כאילו הפסיקה לדאוג לזה, אז היא כבר לא קיימת, יצאה כמו כל אומות העולם, נזרקה לכן לגלות. ועכשיו, באמצע הגלות על מה אנחנו מתפללים? אנחנו מתפללים רק שיהיה לנו טוב.

ניצה: לגאולה.

לאיזה גאולה אנחנו מתפללים?

ניצה: גאולה שיהיה לנו טוב.

שיהיה לנו טוב. זאת אומרת, שיהיה קצת יותר בכיס, ביטחון, בריאות ולא יותר. אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד מושכלות.

אורן: מה רע בזה דרך אגב? זו שאיפה טבעית של כל אדם, לא?

כן.

אורן: כשדיברת זה הצטייר כאילו אתה מתייחס לזה בצורה שלילית.

שלילית, כי לעומת ישראל שהיה קודם, שהיינו תמיד דואגים לחיבור בינינו וכל איש היה דואג שיהיה לכולם, כלמשפחה, ועכשיו כל אחד דואג לעצמו. זה לא נקרא שאנחנו מתפללים עבור גאולה. אף אחד לא מתפלל עבור הגאולה, כי גאולה זה נקרא, אנחנו רוצים שיהיה לנו כוח לקיים "ואהבת לרעך כמוך". ואין דבר כזה.

ואז אנחנו מגיעים למצב של היום, שמתגלה המשבר הזה בכל העולם, וכל העולם מתחיל לגלות, ועוד לא יודע, אבל הוא בדרך לגלות שזה מה שחסר לו, שהמשבר הזה מביא אותו לאט לאט להכרת הרע האמיתי.

אורן: שמה?

שצריך לתקן את האגו שלו ולא לשנוא איש את רעהו.

אורן: זו הפואנטה.

לפחות בינתיים "אל תשנא בלבבך" ואחר כך "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" ואחר כך "ואהבת לרעך כמוך". ואת הדברים האלה נצטרך לעבור, ונקוה שיותר ויותר אנשים ישמעו על חינוך האינטגרלי, שעל ידו אפשר לתקן את הלב של האדם יותר מהר, ואז לא מתקדמים על ידי המכות בשל אי התאמה לטבע, לאותו הכלל "ואהבת לרעך כמוך", אלא שאנחנו נתקדם אליו בהבנה, בהכרה, באהבה.

ואיך? על ידי התפילה, על ידי התפילה העבודה שבלב. שאנחנו נרכך את הלב שלנו עד שיהיה כמו צמר גפן ויקלוט את כולם יחד, כמו שאני דואג לעצמי אדאג לכולם, וכך נגיע לתפילה שלמה אחת לכולם. כשכולנו דואגים לכולם.

אורן: הזכרת קודם שיש פה שתי רמות בריכוך הלב. אמרת שיש את האדם שמרכך את לבו הפרטי, ואחרי שכל אחד מאתנו מרכך את לבו הפרטי, יש פעולה שבה אנחנו מחברים את הלבבות הרכים ללב אחד כללי.

וזה מביא אותי אל ההיבט הבא בדיון שלנו, של התפילה בציבור. מאוד מאוד מודגש בכל התפילות שלנו עניין התפילה בציבור. יש תפילות שאתה לא יכול כיחיד להתפלל אותן. מה כל הדגש הכל כך משמעותי והמבדיל בין תפילה של אדם אחד לבין תפילה בציבור, למה תפילה בציבור זה כל כך נחשב?

כי זה התאמה לטבע, כשאנחנו כולנו כשמתקשרים זה לזה אנחנו מתקשרים לכל הטבע. דומם, צומח, חי ומדבר חייבים להתקשר יחד באגודה אחת. זאב עם כבש צריכים להתקשר יחד, ועם הילד הקטן שנמצא לידם. זה ממש חייב להיות הרמוניה שלמה.

אורן: בכל הטבע?

בכל רמות הטבע. וזה אנחנו חייבים לעשות.

אורן: ומה הקשר לתפילה בציבור?

כדי להגיע להדדיות הזו, אנחנו בני האדם צריכים להבין שברמה שלנו, בדרגה שלנו אנחנו צריכים לבנות את החברה שלנו בצורה כזו הדדית, שכל אחד דואג לכולם. זה נקרא "ערבות". שמה שקורה לי זה קורה מפני שכולם חושבים עלי כך, ומה שיקרה למישהו, זה מפני שאני וכולם חושבים עליו כך. והרשת הזו מתגלה יותר ויותר.

עכשיו זה מתגלה בעולם רק בתלות הפיננסית, תלות בכוח ההדדי. עוד מעט תתגלה תלות במחשבה, תלות ברצון. זה יהיה נורא, אבל זה עוד מעט יהיה. אם כולם לא יחשבו עליך טוב, יהיה לך רע. ומה תעשה איתם, איך תבדוק, איך תגלה, איך תחייב אותם? איזה מלך יכול לחייב שהעם, אפילו העם שלו לא כל העולם, יחשוב עליו טוב, באיזה כוח תעשה את זה?

אבל אנחנו עד כדי כך קשורים זה לזה, שיתגלה שזה נמצא בתוך הטבע, אבל עדיין המשבר הזה לא התגלה למצבים כאלה. הוא מתגלה עכשיו כי אנחנו לא קשורים יפה בפיננסים, בכל מיני איזוני טבע אחרים. אבל במחשבה וברצון עדיין לא. במעשים גם כן אנחנו לא קשורים טוב ויפה, אבל זה אפשר לבדוק. בשביל זה הוקם האו"ם, יונסקו וכל המערכות הבינלאומיות, כדי שלפחות במעשה אף אחד לא יעשה לשני משהו ממש נורא. זה שעושים פה ושם כמו במשחק בין הכנופיות, זה מילא. אבל שלא יהיו זעזועים גדולים בכוח.

אבל יתגלה שאנחנו עושים את זה במחשבה. נניח הערבים, הרוסים, האמריקאים, האירופאים, האפריקאים, תלוי איך הם יחשבו זה על זה. המלחמה לא תהיה אטומית, אלא מלחמה במחשבה. מדובר בעצם על מלחמת גוג ומגוג ואז מה תעשה?

עוד מעט תתגלה הרשת הזו ומה תעשה שאני לא אוהב אותך? הכי קל לי לחשוב עליך על מיליארדי אנשים, שייעלמו מהעולם, שיהיה יותר נקי יותר טוב. ואם הם כך יחשבו עלי. מה אנחנו נעשה? אנחנו עוד מעט נכנסים לעידן החדש הזה.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לתקן את הלבבות כולנו בתלות ההדדית. זה הכרח, אחרת אנחנו גומרים עם החיים שלנו.

אורן: אז מה זו תפילה בציבור בהקשר הזה?

נתפלל כולם יחד. נתפלל כולם עבור כולם. תפילת רבים זה שאני מתפלל עבור כולם. אין לי ברירה. בהתחלה זו תפילה אגואיסטית. כדי להינצל אני חייב להתפלל ומכל הלב בצורה ישרה, פנימית ביותר, שיהיה להם טוב. בהתחלה אני רק ארגיש שזו הגנה בשבילי אם אני חושב עליהם טוב.

ניצה: אתה יכול לתת לי דוגמה? נניח שמתגלה משבר במשפחה שלי, במערכת היחסים שלי, אז איך אני מתפללת תפילת רבים, כדי לתקן את הקשר בינינו בתוך המשפחה למשל?

במשפחה זה משהו אחר. במשפחה צריכים לעבוד בצורה הדדית. אני מדבר כאן בצורה מאוד רחבה, בקנה מידה של כל העולם. אפילו לא קנה מידה של העם. העם בכל זאת במשהו מחובר, יש לו גבולות, כמו במשפחה, שיש גבול ברור, כמה בני משפחה יש. גם לעם יש גבולות, במיוחד אם מדברים על עם ישראל.

ניצה: נניח שיש לי בעיה בפרנסה, וזה תלוי במקום העבודה. יש בעיה היום, אנשים רוצים להתפלל. איך מתפללים?

בכל מה שתגידי, זה לא חשוב במה. חושבים מתוך הלב, שיהיה טוב לאחרים. אמרת שתפילה היא עבודה שבלב. את שואלת, מה היא העבודה?

ניצה: אני מבררת עכשיו.

אורן: אבל יש לה בעיה אישית, מה טוב לאחרים? היא אומרת יש לה בעיה בפרנסה, שזה קשור למקום שבו היא עובדת ולעסקים שלה.

ניצה: ואני רואה שהתפילות שלי עד היום לא נענו, אני רוצה להתפלל תפילה שתיענה.

בטח שלא נענו. את לא יכולה להתפלל עבור עצמך.

ניצה: אז איך אני כן יכולה להתפלל?

מה זה נקרא "ערבות"? שרק אחד יכול להתפלל עבור השני. אם יתפללו עבורך, זה יעזור לך. ואם את עצמך תעשי "שמיניות באוויר", זה לא יעזור. כך זה.

אורן: למה?

כי כך בנוי העולם. כך העולם מתגלה, שהוא אינטגרלי. שאם אני נמצא בקורי העכביש האלה, ברשת הקשר בינינו, אז מה שקורה לי, קורה כתוצאה מכל הקשרים שלי עם כל הסובבים אותי. הם בעצם הקובעים את המצב שלי ולא אני בעצמי.

ניצה: אז נניח, שאדם נמצא עכשיו במצוקה בפרנסה, הוא יכול לפנות לאנשים שהוא מכיר, לחברים, ולהגיד להם, תעזרו לי בתפילה, תתפללו עליי? זה משהו שיעזור?

מה פתאום שהם יעשו את זה? איך הם ישמעו אותו? הם יגידו "תשלם לנו, אז נתפלל", ואז ברור שזו "עבודה בעיניים".

ניצה: זה צריך לבוא מהלב.

כן. וגם איך לחייב אותם? זו צריכה להיות עבודה תמידית. הלוואי שהאדם יתפלל כל היום עבור כולם, וכך כל אחד. אם משפחה יכולה כך להחזיק את עצמה, היא באמת מתקיימת יחסית טוב, במסגרת מסוימת, בכמה שהיא פחות או יותר תלויה בסביבה. אבל אם כולם חושבים שם על כולם, משפחה כזו הדוקה, כן יכולה. אבל בימינו ברור שגם לשם נכנס המשבר.

זאת אומרת אין לנו ברירה, אלא לפתוח לאדם את התמונה האמיתית, איפה אנחנו נמצאים, איזו רשת מתגלה, רשת הקשר בינינו. ועד כמה הרשת הזו היא שלילית, שמביאה לנו רע, בגלל שההתגלות שלה מגלה את היחסים הלא מתוקנים שלנו, את המשבר, כמו שאנחנו רואים ומרגישים וכך מכנים אותו. ואין לנו ברירה, אלא אני חייב לראות במו עיניי את הרשת הזו, עד כמה אני תלוי בכולם, עד כמה שהם חונקים אותי, כל אחד מחזיק מפסק באינפוזיה שלי, ממש כך, ואני לא פועל בזה כלום.

יש לי כאן סם החיים, שנכנס לי לווריד בצינור, ובצינור הזה מיליארדי מפסקים. וכל אחד כשסוגר את המפסק הזה, הוא מפסיק לי את סם החיים ואני מיד מת. אז איך אני אחייב שבעה מיליארד אנשים, שבינתיים הם עוד לא שבעה, אבל זה הולך ונפתח במעגלים. איך אחייב אותם שכולם ברצון שלהם יפעלו נגד הטבע האגואיסטי שלהם לסגור את המפסק, איך אני יכול לחייב אותם שיחזיקו את סם החיים?

ניצה: זאת אומרת, תפילת רבים צריכה לבוא ממקום של דאגה אמיתית, לא כי מישהו ביקש ממני או אמר לי, אלא באמת כי אכפת לי מאדם זה או אחר?

זאת אומרת, החינוך האינטגרלי חייב להעלות את האדם ממש לדרגת מלאך.

אורן: שאלת איך אני אגרום לאנשים לחשוב עליי טוב ולפתוח לי את הברזים של השפע. אז מה התשובה?

על ידי החינוך.

אורן: אני אחנך אותם? אני הפרט?

ודאי, כולם צריכים. תתחיל מעצמך.

אורן: אוקיי, מעצמי אני בעד. מה אני צריך לעשות כדי לגרום לאחרים שהלב שלהם יהיה רך לכיוון שלי, שהלב שלהם יהיה באהבה כלפיי, שיפתֵחו לי את השפע? ונניח שיש לי בעיה בפרנסה או בבריאות, הבעיה תעבור? מה אני יכול לעשות כדי לחדור לתוך ליבם ולהפוך אותו מנגדי לבעדי. זו הסכֵמה?

כן.

אורן: מה אני יכול לעשות?

קודם כל אתה צריך ללמוד בעצמך את המערכת הזאת.

אורן: אני לומד ממך בשיחות האלה. אז מה אני צריך לעשות?

ללמוד את המערכת עצמה.

אורן: של קורי העכביש.

כן. איך אנחנו קשורים שם. כל חוקי הקשר, חוקי הקומוטציה מה שנקרא, ההתקשרות בין כולם. ואחרי זה לדעת מה תלוי בך ומה לא תלוי בך.

אורן: מה תלוי בי?

כל העולם.

אורן: אז מה אני צריך לעשות כדי שהעולם יתהפך עליי לטובה?

מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות.

אורן: איך? במה? זאת השאלה.

תפיץ את השיטה הזאת איך להיות קשורים יחד בצורה יפה, נכונה וטובה. שהשיטה הזו מגיעה מהטבע, ולא שמישהו המציא אותה בראש שלו. אלא אנחנו לומדים את זה מהטבע, איך אנחנו קשורים זה לזה, איך אנחנו תלויים זה בזה ואיך אנחנו יכולים לתקן את עצמנו, לשפר את עצמנו על ידי החברה, שנבנה ונתקיים בה נכון. איך החברה שאנחנו בונים בצורה מלאכותית, תשפיע על כל אחד ואחד כך, שכולנו נתחיל להיות קשורים יפה זה לזה, נחשוב זה על זה, נתייחס זה לזה כמו לעצמי. כל אחד ירגיש את השני כמו את עצמו. זה הכל תלוי בחינוך החברתי הנכון.

אורן: זאת אומרת, שאם אני מתפלל בכל הלב שכך אנשים יתייחסו לחיים שלנו, למערכת שבה אנחנו נמצאים, זה נקרא שאני מרכך את הלב שלהם?

כן. תרכך את הלב שלך.

אורן: זאת אומרת, כשיש לי קושי בחיים שלי, כמו שניצה נתנה דוגמה של פרנסה, ואני רוצה להתפלל שהקושי הזה יעבור. אז אתה אומר, שאם תבקש בצורה ישירה ופשוטה, לא בטוח שתקבל, רוב הסיכויים שלא תקבל. אלא הצורה צריכה להיות מערכתית.

כן.

אורן: זאת אומרת, אתה צריך להבין שהקושי שלך היום זה סתימוֹת בצנרת הכללית, ובצנרת הכללית לכל אחד יש שיבר ביד והוא עכשיו סוגר אותו. תתפלל בכל הלב שכולם יבינו את זה ויפתחו את השיברים, כל אחד את השיבר שלו, ואז גם הסתימה הספציפית שלך תיפָתח. זה נקרא להתפלל נכון?

כן.

אורן: אם אני כך אחשוב מכל הלב ואני אתפלל וארצה שכך יקרה באמת אצל כולם, ושהכל ייפתח ויזרום חופשי, זה נקרא שלמדתי איך מתפללים נכון כדי לקבל פידבק טוב?

אבל זה עוד לא מספיק.

אורן: מה עוד?

מה אתה עושה כדי להפעיל גם את האחרים בצורה כזו?

אורן: לא התכוונתי עליי, אני חושב עליהם.

לא רק חושב עליהם, אתה צריך גם להפעיל אותם.

אורן: אתה יודע שאני מוגבל ביכולות שלי. בכמה שאני יכול לפעול לטובת זה.

אתה יודע מה, תרוץ כאילו שהחיים שלך תלויים בזה. אני לא מחייב אותך בכלום. ברגע שאתה מקבל חינוך, נכון זה משתנה.

אורן: מה זאת אומרת חינוך, להבין את התובנות האלה שאתה מסביר?

כן, ברגע זה אתה מתחיל בהתאם לזה לרוץ לבד. לספר להם על הקשר ההדדי, על ההכרחיות וכן הלאה.

אורן: זה ברור. יש עוד היבט שברצוני שנדבר עליו, על תפילה מיוחדת, תפילת נשים. ידוע לאורך כל ההיסטוריה ואני כגבר מרגיש כך, וזה גם מורגש בכל סיפורי התנ"ך, שאצל גברים הכל הולך קשה. ותפילה של אישה זה אחרת.

היא מרככת את הדבר, פותחת את הדברים.

אורן: כן. אז מה זה העניין הזה של תפילת נשים, אם תוכל להסביר לנו?

חיסרון יותר פנימי, יותר עמוק, יותר קרוב לטבע.

ניצה: מה זה חיסרון בהקשר הזה של הלב הכללי שדיברת?

רצון שזה יסתדר, שהכל יהיה טוב, שהכל יהיה בסדר ונכון. אישה בדרך כלל לא רצה אחרי מיליארדים, אמנם היום זה גם כך, אבל היא קודם כל חושבת על יסודות החיים. שהכל יהיה יפה וטוב, רגוע. אוכל, בריאות, משפחה, סדר לילדים. זאת אומרת, יסודות החיים. ולכן התפילות האלה הן כביכול מתקבלות קודם כל, כי זו לא הגזמה, זה על דברים הכרחיים. חי בהם. זה דבר אחד.

ודבר שני, האישה שמתפללת, הרצון של האישה, זה רצון על שלום ולא מלחמה. כי כדי שיתקיימו כל הרצונות שלה לשלמות במשפחה, לבריאות, למזון, לכל טוב לילדים והכל, היא חייבת שיהיה שלום, ולכן היא מעוניינת בהתחברות הנכונה בין כולם, כי היא מרגישה שבזה תלוי היום והמחר, ושבני המשפחה שלה תלויים בזה, ולכן התפילה שלה היא תפילה כזאת.

האישה גם מרגישה את עצמה לא כמו הגבר, כמו איזה "תרנגול קופץ", אלא היא מרגישה את עצמה מלכתחילה חלשה, וזו האמת, שאנחנו כולנו חלשים מול הטבע.

ולאישה יש הכנעה טבעית כלפי הטבע, היא יכולה רק לבקש, להתפלל, לבכות קצת וזהו. וזו הצורה הנכונה. הגבר, כדי להתחיל להתפלל, הוא צריך לשבור את עצמו, את המאצ'ו שבו, את הטמטום הזה שהוא כאילו יודע או מסוגל לשבור את הכל, ובסופו של דבר עד שהוא נשבר, ואז הוא מגיע באמת לשבירה, ובשבירת הלב למצב של אישה. האישה לא צריכה את זה, זאת אומרת, היא יותר קרובה לתפילה האמיתית. ויש עוד הרבה דברים, אבל מחוסר זמן נסתפק בזה.

אורן: דיברנו היום ברמת הפרט, אבל בחזון הנביאים יש פסוק יפה שאומר "כי ביתי, בית תפילה יקרא לכל העמים". זאת אומרת, המושג הזה של תפילה יש לו גם אספקט מאוד גלובלי, שמתייחס לכל האנושות. מה זאת אומרת שלעתיד לבוא "ביתי, בית תפילה יקרא לכל העמים"?

כל העמים יבקשו רק דבר אחד, שהאהבה תשרה בין כולם. שבין כל העמים תשרה אהבה, השפעה, "ואהבת לרעך כמוך", ללא שום הבדל, וזה יִקרא "בית א-לוהים". וכל המבנה הזה יקרא "בית הא-לוהים", ששם אנחנו נגלה את הכוח העליון הזה של הטבע, שמלכתחילה ברא את הכל. אחרי שברא את הדומם, הצומח, החי והמדבר, ברא אותנו, כדי שאנחנו נוכל לסגור את סוף הבריאה עם תחילתה.

ולָמה עכשיו המשבר הוא גלובלי בכל העולם? כי אנחנו מתקרבים להבנה הזו, שלא יכול להיות תיקון חלקי, שמישהו מסתדר פה או מסתדר שם, אלא אנחנו חייבים את כל העולם לקשור יחד, לאותה המגמה, להתאחד, להיות ערבים ולהגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", שבזה האדם נבדל מהבהמה.

אורן: הזמן שלנו עכשיו נגמר, בכל זאת הייתי רוצה לשמוע משפט אחרון שאותו אחזיק בראש וכל הצופים שלנו. במשפט אחד, מהי תפילה נכונה בעיניך?

הכל מושג בכוח התפילה עבור כל העולם.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוֹז, תודה גם לכם שהייתם אתנו, נתפלל אחד על השני. עד הפעם הבאה, שיהיה לנו כל טוב, חיים חדשים.

(סוף השיחה)

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא א)↩

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.