יהודים ששונאים את עצמם

טרם הפציעה השמש וכבר הסתיים לו מבצע "עלות השחר". בישראל המבצע מהדהד כניצחון, אבל ברחבי העולם הוא מהדהד ככישלון – ולא בגלל ההתקפות הצבאיות מצידנו, אלא בגלל התקפות תקשורתיות מצד עיתונאים ישראלים שחיים בארצנו.

העיתונאי הישראלי גדעון לוי, פובליציסט בעיתון "הארץ" המזוהה עם השמאל הרדיקלי, התראיין לרשת אל-ג'זירה וביקר את ישראל בחריפות: "הציבור הישראלי די שטוף-מוח ויודע מעט מאוד על מה שקורה... נאמר לנו כי יישובי הדרום הסמוכים לגבול עם עזה צריכים להיות תחת עוצר כי יש סכנה... ואז פתאום, אחרי שלושה או ארבעה ימים, ישראל טענה שזה מצב 'בלתי נסבל', אבל עזה יכולה להיות במשך 16 שנים תחת מצור וזה כן 'נסבל'".

בלה חדיד, דוגמנית בינלאומית ממוצא פלסטיני, שיתפה בחשבון האינסטגרם שלה את הריאיון המתוקשר, וכך הופצו מסריו של העיתונאי ל-54 מיליוני העוקבים של הדוגמנית.

המקרה הזה הוא רק דוגמה אחת לתבנית שחוזרת על עצמה. בכל פעם שישראל מנסה להגן על ביטחון תושביה, קופץ לו אדם מישראל, מפיץ את שנאתו לעמו שלו ואויבי המדינה חוגגים ומשתמשים באמירותיו כדי לקדם את האג'נדה שלהם. הרי מה פשוט וקליט יותר מאשר "הביטו וראו: הישראלים בעצמם אומרים שאנחנו צודקים".

עזה היא עיר בעייתית עבורנו, והמבצעים בה ונגדה לא יסתיימו בקרוב. גם כשאנחנו נלחמים כדי להגן על חיינו אנחנו עושים זאת בידיים כבולות. אנחנו מאכילים את תושבי עזה, מאפשרים להם להיכנס לעבוד בארצנו, מוותרים על שטחים עבורם, אבל דבר מאלה לא עוזר לסיים את הסכסוך האינסופי ואין שום פתרון מדיני באופק.

עבור חלק מאנשי התקשורת, עסק הביש הזה הוא פרנסה של ממש, לספק מזון לגויים. דאגתם העיקרית היא לזכות בתהילת עולם, והם מוכנים למכור את המדינה באתנן. יש ישראלים רבים, יהודים כמובן, שפועלים נגד ישראל באינספור תחומים. הם מזדהים עם הכאב של עמים אחרים ולא עם הכאב של עמם היהודי, מזדהים עם שנאת ישראל.

לאורך ההיסטוריה ראינו דוגמאות בולטות לאישים יהודים ולתנועות שלמות שקמו נגד העם היהודי ונגד מדינת ישראל. אצלם אומנם השנאה הייתה גלויה יותר לעין, אבל הם לא לבד. בלב כל יהודי ויהודי טמונה שנאה לישראל.

מורי הרב המקובל ברוך אשלג (הרב"ש) כתב כי "הרצון שיש בליבו של אדם נקרא 'ארץ ישראל', שיש לו רצון יָשר-לאל, כלומר, שאין לו רצונות של אהבה עצמית, אלא רצון לאהבת הזולת".

עוד מימי אוהל אברהם אבינו בבבל העתיקה, ובפרט מאז שקיבלנו את התורה למרגלות הר סיני והפכנו עם, אנחנו חצויים ברגשותינו. מצד אחד: נטייה טבעית לשנאה ולפירוד ומצד שני נטייה עמומה לשלמות ואחדות. הנטיות הללו מוטבעות בנו עוד מתוכנית הבריאה, וכל עוד אנחנו עם שבור ומסוכסך עם עצמו, שתי הנטיות הללו מתרוצצות בקרבנו, פעם זו גוברת ופעם זו גוברת, פעם יש בנו נטייה לאהבת ישראל ודחף מעצמנו לתרום לכללות העם ופעם דחייה עזה לארץ מולדתנו וסלידה מהמקור היהודי שלנו.

בלתי אפשרי לזהות מראש את הנטיות הללו, כי יש תקופות שהן מופיעות ויש תקופות שהן נעלמות, צצות באנשים שונים ומגיחות בזמנים שונים. היום אחד נוטה לשמאל ומחר לימין. זו הסיבה לחוסר השקט הפנימי שיש בכל אחד מאיתנו ובכולנו כעם. אנחנו מפוצלים בין טבע אגואיסטי לטבע אלטרואיסטי והמנעד רחב, אבל אפילו ביהודי הזך ביותר יימצא פרומיל של שנאה עצמית לשורש יהדותו, התנגדות לתפקידו הרוחני.

התעוררות הרגש השלילי שבכל יהודי לא נועדה לכך שנזרום איתה, אלא שנשתמש בה כדי להתעלות, השנאה העצמית היא למעשה עזר כנגדנו. המצב הרצוי הוא שבעת שגובר בנו הצד האגואיסטי הרעיל, נזכור בראש ובראשונה שהוא טבעי והוא חלק מתוכנית עליונה המובילה אותנו לתכלית הבריאה, למצב נשגב שבו כל האנושות תחיה כמשפחה אחת.

כדי להשתמש נכון בכוח האגואיסטי ולהתעלות מעליו נדרשת השפעה חזקה של סביבה שבכל רגע תקרין לאדם ביטחון לבחור בטוב ולא ברע; אווירה ציבורית נכונה שתגרום לכל יהודי להעדיף לשמר את האחדות בינינו ולא להתפתות ליפול לנטייה לפלגנות.

יהודים שנכנעים תחת כוח האגו ההרסני הופכים לשונאי העם. הם מרגישים את נטל התפקיד הרוחני המחייב, מצדיקים את השקפתם והופכים בהדרגה לאוטו-אנטישמיים. במקום אחר ובזמן אחר ייתכן שחלקם היו מצטרפים מרצונם לשורות המפלגה הנאצית.

היהודים ששונאים את שורשם לא באמת נהנים ממצבם. הם מתים לקבור את ההרגשה הזאת, מוכנים לעשות הכול רק לא להיות יהודים, לא להיות קשורים לעם היהודי בשום פנים ואופן. הם מקללים את "היהודי" שבהם עד כדי נכונות לפעול בכל כוחם נגד ישראל והעם היהודי.

אבל אם רק היו מבינים מה פועל בהם, לכל הפחות היו עוצרים את עצמם ואולי אף משתמשים ביכולת ההסברה שניחנו בה כדי לכוון את אחיהם היהודים לייעודם ולהפיח בהם תקווה, אז היו מנצחים את שנאת החינם ומתעלים לאהבת אחים.