השפה העברית התפתחה לצורך רישום מצבים רוחניים, קשר לזולת ודרכו לא-לוהים.
מספר האותיות, צורתן, הקשר בין האותיות למילים, כל אלו נקבעו לפי חוקים רוחניים.
הרצון ההתחלתי מסומן כנקודה. מלבדו יש קו, שהוא התפשטות אור ממעלה למטה או לצדדים.
האותיות מחולקות לחמש קבוצות כנגד חמישה סוגי אורות, כלומר מילויים של הכלים הרוחניים.
יש הבדל בין השפה הכתובה לשפה המדוברת. השפה הכתובה כוללת טעמים, נקודות, תגין ואותיות.
הנברא הוא נקודת רצון שחורה, אגואיסטית, שמצויה בתוך א-לוהים, כוח האהבה והנתינה.
התקשרויות בין בני אדם נועדו להביאם להרגשת הא-לוהים, מתוך רכישת תכונותיו. כשאנו מגלים את חוקי ההתקשרות הזו בינינו ורושמים אותם, נוצרת שפת הקודש.
יש למקובלים ספרים שבהן יש צירופי אותיות מיוחדים, אלו נוסחאות המבטאות קשר לזולת ולבורא.
באלפיים שנות הגלות לא דיברו בשפה העברית, כי זו שפה המיועדת להסביר קשרים רוחניים.
בשפת הקודש אמורים לדבר על "ואהבת לרעך כמוך", ועל קשר לכוח האהבה והנתינה הכללי.
אם נחזור לקשר נכון של אהבה ומתוכו נגלה את הבורא, אז תיפתח לנו פנימיות השפה.
התנ"ך מלא בסיפורים על התקשרויות שליליות ושנאה, משום שכל דבר מתברר מתוך היפוכו.
פנימיות השפה: האותיות הן כלים ומה שממלא אותן הוא האור, נוכחות הא-לוהות.