איך הייתם מרגישים אם היה מתברר שאיש אינו זקוק לכם, שאין לכם סיכוי אמיתי למצוא עבודה?
כולנו מכירים אנשים שאיבדו את מקום עבודתם, ורבים אחרים החוששים גם הם להישאר במפתיע מחוץ למסגרת העבודה, ולעמוד בפני בעיית סיפוק צורכי היום יום. החשש מפני חוסר עבודה וחוסר פרנסה מצביע למעשה על שתי בעיות נפרדות.
הבעיה האחת היא, שאדם אינו יודע ממה יפרנס את משפחתו כשיש לו אישה, ילדים, בית, חובות. לעיתים הוא נושא על גבו גם הורים מזדקנים, והוא עצמו כבר מתקרב לגיל פנסיה. יש כאן מעין שרשרת – חוג גדול ורחב שתלוי במי שעובד. הלחץ הזה הולך ומתגבר, והופך לדאגתם הכללית של המונים.
הבעיה השנייה היא, שאדם המאבד את מקום עבודתו אינו יודע "מה לעשות עם עצמו". ידוע לנו מה קורה באותם אזורים שבהם קיים חוסר עבודה – הם הופכים לאזורי פשע, זנות, סמים ומה לא. בסופו של דבר, החברה משלמת על כך הרבה יותר, ממה שהיה עליה לשלם כדי להעסיק את המובטלים בדרך כלשהי.
בנוסף על כך, אדם המאבד את משרתו ולא יעבוד שנים אחדות, יתקשה מאוד לחזור לשוק העבודה. הסיבה פשוטה, הוא איבד כבר את ההרגל, את השגרה הזאת – לעבוד כל יום, להתחייב, לתת דין וחשבון, לנסוע אל מקום העבודה, לחזור הביתה וכיוצא בזה.
כלומר, יש כאן בעיה גדולה מאוד לא רק למובטל עצמו. האבטלה הרחבה עלולה לחזור כבומרנג אל החברה כולה במידה כזאת, שאולי לא נוכל עוד להתמודד איתה. כיום מדובר עדיין במספרים קטנים יחסית של מובטלים שאינם מוצאים תעסוקה. אבל כאשר יהיה מדובר כבר בהמוני מובטלים, ייווצר קושי גדול מאוד לספק להם אפילו צורכי קיום הכרחיים כמו מזון, ביגוד, דיור, בריאות וכדומה.
מעבר לכך, המונים כאלה לא יסתפקו עוד בצרכים בסיסיים כבעבר, כי יצטבר בידיהם כוח רב. אבל אין מדובר רק בגל של מהפכות ומהומות שעלול להתפרץ ולשטוף את כל כדור הארץ. הבעיה מורכבת ועמוקה הרבה יותר, והיא דורשת מאיתנו לעשות שינוי יסודי ביחס שלנו לעבודה ולתעסוקה בכלל.
*
במהלך התפתחות החברה האנושית, הלך ופחת הצורך של האדם בעבודה פיזית לשם קיומו הבסיסי. הוא התפתח בהדרגה לכיוונים אחרים כמו מסחר, תעשייה, תרבות, אמנות, אופנה, תקשורת, עריכת דין, ראיית חשבון, ולעבר מקצועות שירות אחרים. כיום מהווים עיסוקים אלה והנלווים אליהם רוב מוחלט, מתוך כלל מקצועות החברה שלנו.
כאשר מתבוננים בעיר גדולה כלשהי ובודקים ממה מתפרנסים תושביה, מתברר כמובן שהם אינם עוסקים בחקלאות, אינם מגדלים פרות ועזים, ואפילו אינם עובדים בתעשיות הגדולות מחוץ לעיר. העיר הגדולה עצמה מתפרנסת בעיקר משירותים שונים, שאותם מספקים התושבים זה לזה.
כיום מתגוררים בכל אחת מהערים הגדולות בעולם מיליוני אנשים. אם הם יאבדו את מקורות הפרנסה שלהם, הם לא יוכלו לייצר לעצמם מזון וכדומה, כי הם אינם מחוברים לקרקע כבעבר.
וכאן תעמוד בפנינו שאלה גדולה: כיצד יש לארגן את עצמנו מחדש במצב של אבטלה המונית, כאשר רוב אוכלוסיית העולם מתגוררת כיום בעיר ולא בכפר?
כדי להבין זאת עלינו לחזור כמאתיים שנה אחורה, ולהתחקות אחר שורשי התהליך שהביא אותנו אל מצבנו הנוכחי. עד אותם ימים, אנשים עבדו קשה בלי סיוע של מכונות, ובלי טכנולוגיה מודרנית. האדם שייצר משהו עשה זאת פשוט כדי לחיות, לקיים את עצמו. בהמשך, כאשר התפתחו התעשייה והטכנולוגיה, אפשר היה כבר לייצר הכול ודי מהר. ההתפתחות הזו הייתה כמובן מבורכת, אך הבעיה היא שאת הזמן שהתפנה לא ניצלנו נכון.
לאורך כל שנות ההתפתחות של החברה, מילאנו את שעות היום שהתפנו לאדם בעיסוקים-משחקים מיותרים, שונים ומגוונים. בחרנו באלה, במקום לנצל את הפנאי למטרה חשובה הרבה יותר – לבניית חברה אנושית מאושרת שבה כל אחד יוכל לפרוח ולממש את כל הפוטנציאל הטמון בו, לפתח את רמת המודעות האישית והחברתית שלו וליהנות מקשר טוב עם אחרים.
וראו לאן הגענו, איך נראים כיום חיינו. אורח החיים המודרני הפך לאינטנסיבי יותר ויותר. אנו עובדים יותר שעות, הגבולות בין הבית לבין העבודה מיטשטשים, והזמינות שלנו באמצעות האינטרנט והסלולר הפכה לסוג של אזיקים מודרניים. סוציולוגים וחוקרים מכנים זאת עבדות מודרנית. הצריכה המוגזמת והמרוץ אחר מותגים ומוצרי נוחות ויוקרה, נחשבים אמנם כסממנים של חברת שפע, אבל באיזה מחיר אישי, משפחתי וחברתי?
מעמד הביניים הגדל והולך, נאלץ לעבוד קשה יותר ויותר ולהקריב קורבנות אישיים ומשפחתיים, רק כדי להישאר באותו המקום מבחינה כלכלית. שלא במתכוון, הפכנו להורים בשלט רחוק, ואנו מנסים לפצות את ילדינו באמצעות השקעה כספית הולכת וגדלה בחוגים, העשרות וגדג'טים.
למעשה, קושרים אותנו אל מקום העבודה בכל דרך אפשרית. החופשות שלנו – טיולים, סופי שבוע, נסיעות לחו"ל – מאורגנים לא פעם על ידי מקומות העבודה. יש ארגונים שמקימים גם גני ילדים עבור ילדי העובדים, מספקים להם חדר כושר וכדומה.
בעולם המודרני לא נראה שיש עוד משהו חשוב בחיים חוץ מעבודה. לכן כשאנו פוגשים אדם שאיננו מכירים, השאלה הראשונה שעולה בדעתנו היא "איפה הוא עובד", והשנייה היא "כמה הוא מרוויח". כלומר אנחנו בעצם לא מתייחסים לאדם, אלא למשרה שלו. איננו שואלים "מה ממלא אותך? מה מרגש אותך? מה מעניין אותך?", אלא "מה אתה עושה?".
המעמד והיוקרה שלנו נקבעים בחברה לפי המקצוע ומקום העבודה שלנו. מכאן גם נגזרת הערכתנו העצמית.
מקום העבודה הפך אם כן להיות מרכז חייו של האדם, ולכן קשה לו כל כך להתנתק ממנו. אנשים דואגים כבר מראש: "מה אעשה בפנסיה כשאהיה פנוי כל הזמן? אפשר להשתגע!", כי הם רגילים להיות כל הזמן במרוץ, ולמלא את חייהם רק בעבודה אינטנסיבית. בדרך כלל, האדם בימינו מתפתח רק בתחום המקצועי – הוא לומד מקצוע, ובהמשך נשלח לקורסים ולהשתלמויות מטעם מקום עבודתו.
כך, במאתיים השנים האחרונות שבהן התפתחו הטכנולוגיה והתעשייה, איבדנו את האדם. ואכן כבר באמצע המאה התשע עשרה נשמעו קולות שטענו כי יהיה סוף להתפתחות זו.
מדוע? כי אם אדם הולך להיות "עבד" במקום העבודה שלו, ומטרת חייו תהיה רק להצליח שם, משמע שמתייחסים אליו כאילו הוא נולד רק כדי לעבוד. עשרים השנים הראשונות של חייו מוקדשות להכנה לעבודה. אחר כך הוא עובד בפועל שנים רבות במשך שעות ארוכות, וכאשר אינו ראוי עוד לעבודה, הוא מחזיק מעמד כמה שנים נוספות בעזרת תרופות, וכך מסיים את חייו. כלומר, החברה מתעלת אותו כך, שיקדיש את עיקר שנותיו וכוחו לעבודה בלבד.
השאלה המתבקשת כאן כמובן – האם לזה נולדנו? האם רק לשם כך אנחנו קיימים?
חלק מהאנשים הבינו כבר אז שהדבר לא הגיוני ולא יוכל להימשך זמן רב. מעבר לכך, באותם ימים עדיין לא עלתה על פני השטח הבעיה האקולוגית במלוא עוצמתה, והייצור המופרז לא נתפס כגורם להרס כדור הארץ וריקונו מכל אוצרותיו. כיום כבר ברור לנו כי מתרחשת לנגד עינינו התחממות גלובלית רחבת היקף. ידוע גם שיש גבול לכמות המשאבים הטבעיים כמו נפט, גז ופחם, וכי הם הולכים ומתמעטים.
*
למעשה, המשבר של היום מסיים ומסכם את התפתחותנו במאתיים השנים האחרונות. בכל התקופה הזו התריעו מומחים שונים כי האנושות צועדת לעבר מבוי סתום. צוות המומחים הבינלאומי של "מועדון רומא" פרסם את ממצאי הדו"ח הראשון שלו כבר בשנת 1972, בספר רב המכר "גבולות לצמיחה". הדו"ח הראה במודל שהציג, כי משאבי הטבע המוגבלים אינם מאפשרים צמיחה תעשייתית ללא גבולות, ומשום כך תגיע האנושות למצב שלא תחזיק עוד מעמד באותו הנתיב.
כיום מסתבר לצערנו, כי מתוך נקודת מבט אגואיסטית, לא עצרה אז האנושות לחשוב על העתיד. בשנים האלה פותחו עוד ועוד תעשיות ומוצרים שלא באו לספק את צורכי הקיום האמיתיים של המין האנושי, אלא את תאוות הממון והכבוד של אנשים. סביב כל אלה נבנתה תרבות שלמה של שיווק ופרסום אגרסיביים, של שטיפת מוח תקשורתית בלתי פוסקת לעידוד צריכה מופרזת.
מסתבר שלכל אורך הדרך כמו עצמנו עיניים, לא התייחסנו לעובדה שאנחנו הורסים את הבית המשותף שלנו, ובכך בעצם את עצמנו, את ילדינו, את עתידנו. עכשיו משהגענו כבר למשבר, אנחנו מגלים בעל כורחנו שאכן לא נותרה ברירה, אלא לשנות הכול.
*
ומה תהיה מהות השינוי?
קודם כל, כמו שמנערים חתיכת בד ומנפים ממנה את האבק שדבק בה – כך ינפה גם המשבר הזה מהחברה ומשוק העבודה את כל התעשייה המופרזת, ואת כל העיסוקים המיותרים המביאים לחוסר איזון בטבע. אלה רק מכבידים על חיינו, ומחייבים אותנו לעבוד שעות מיותרות. עבודה לא חיונית כזאת, מעמיסה על החברה האנושית ועל כדור הארץ שלא לצורך.
כמו כן, בעקבות שינוי תפיסתי כולל ותהליך חברתי-חינוכי רחב, תשתנה כל הגישה שלנו לחיים וגם הסתכלותנו על אחרים. כשנפגוש באדם כלשהו, נתעניין באופן שבו הוא מתפתח כאדם ולוקח חלק פעיל בבניית החברה החדשה, כי לכולנו יהיה ברור שזהו העיסוק המרכזי בחיי כל אחד מכאן והלאה.
כדי להשיג מטרה זו של קידום התפתחותנו האיכותית כבני אדם, יש לשדרג את סדר יומו של האדם במאה ה-21. במה מדובר? כל אותן שעות שיהיו פנויות מעבר לשעות העבודה ההכרחיות, לא יהיו עוד שעות פנויות במובן הרגיל של המילה. בזמן שיתפנה יהיה עלינו ללמוד איך להגיע לקשר הדדי, לערבות הדדית. בנייתה של חברה הרמונית, צודקת ושוויונית יותר, מחייבת אותנו להכיר את חוק ההתפתחות של הטבע, להבין מהו אותו איזון שהוא דורש ליצור בינינו, ולהתאים את עצמנו אליו.
לשם הצלחת התהליך כולו, אנחנו זקוקים להשכלה ולחינוך אינטגרלי חדשים שיהיו פתוחים בפני כולם. יש צורך לבנות תכנית חברתית מקיפה חדשה, שתקצה לאדם שעות פעילות יומית על-פי לוח זמנים שונה מבעבר. שעות מעטות יוקדשו לעבודה הכרחית, והשעות האחרות יופנו ללימוד על העולם החדש ולפעילות חברתית בונה. עם שגרת חיים חדשה כזו יתחיל האדם להשתנות לאט לאט יחד עם כל סביבתו, ויהפוך לשותף פעיל בבניית החברה החדשה.
מסגרת קבוצתית, כידוע בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה, היא המסגרת המתאימה ביותר לביצוע תהליך חברתי-חינוכי שכזה. לכן יש לארגן קבוצות ולערוך בהן סדנאות, משחקים, דיונים, אימונים, הפעלות ותרגילים, שמתוכם יתברר לכולם שטוב להיות יחד. פעילות קבוצתית כזו תוכיח הלכה למעשה, כמה היא תורמת לכל אדם הנמצא בסביבת אנשים מתחשבים ופתוחים לאחרים, ולאילו תוצאות חיוביות ניתן להגיע בעזרת שיתוף פעולה.
בלי ההשקעה הגדולה הזו לא נוכל להיוולד מחדש מתוך המשבר, ולהגיע למצב הבא בהתפתחותנו האנושית. המשבר עצמו מצביע על הליקויים שעלינו לתקן, ובכך הוא מסייע לנו להתקדם. והעבודה היא רבה: יש לתקן את המצב במשפחה, את חינוך הילדים, את היחסים בין בני זוג, בין שכנים, לשפר את מערכת היחסים בתוך המדינה ובאנושות בכלל, וכן את היחס שלנו לסביבה האקולוגית.
המשבר מספק לנו "מקום עבודה" חדש – עבודה בבניית האדם. מעולם לא עסקנו בזה, כי לכל אורך ההיסטוריה לא גילינו את הצורך בכך. במשך דורות רבים הייתה דאגתנו נתונה לפרנסה, ונאלצנו להשקיע את כל כוחותינו בהשגת צורכי הקיום שלנו. לאחר מכן הגיעה ההתפתחות הטכנולוגית, אך לא ניצלנו אותה כראוי למרות שהתפנה לנו זמן. את השעות האלה מילאנו כאמור בעיסוקים שלא היה בהם צורך. אבל עתה הגיעה העת לשנות כיוון.
כולנו, כולל הילדים שלנו, זקוקים לחינוך המתאים לתקופה זו. עד היום דאגנו בעיקר להקנות לבני הדור הבא מקצוע טוב, שיבטיח להם הצלחה אישית בחיים. עתה מחייבת אותנו המציאות לשנות את העדיפויות, ולהעניק לילד קודם כל חינוך חברתי שיבנה אותו כאדם ויקנה לו כלים להשתלב בצורה טובה בעולם החדש.
"חיים חדשים" – פירוש הדבר לשנות מן היסוד את ראיית החיים שהייתה כולה סביב העבודה, ליצור מערכות חברתיות, כלכליות, חינוכיות ותרבותיות חדשות לגמרי.
כאשר נעבוד בעתיד רק מספר שעות הכרחי ביום, ובשאר הזמן נימצא כולנו בלימודים ובפעילויות חברתיות מגוונות, ישתנו בוודאי פני החברה כולה. הערכים החדשים שנסגל לעצמנו בתהליך הזה, הם שיהוו את התשתית לבנייתה של חברה אנושית חדשה.