מקובלים כותבים
"ט"ו בשבט"
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן– 28.12.2009אחרי עריכה
בן ציון: זו תכנית מיוחדת לרגל ט"ו בשבט. כשפותחים את ספר הזוהר, את התורה, רואים שהספרים האלה מלאים בהרבה שמות של צמחים, של עצים, שדה, גן, פירות, טיולים בשדות. יוצא שהמקובלים בחרו להעביר את המסר שלהם דרך עולם הצומח. יש לכך סיבה מיוחדת?
כן. כי מה שמבדיל את האדם מכל יתר חלקי המציאות הוא שהוא צומח, משתנה. והשינוי הוא בצמיחה, אנחנו אומרים "צמיחה כלכלית", אני "צומח". בחיים "צומח" זה סימן שאתה יוצא מהדומם, מהדממה. ולכן האדם נמשל גם לעץ השדה ולשיח ולכל מיני כאלה סימנים. וזה מפני שמה שמיוחד בנו הוא שאנחנו יכולים לצמוח, שאנחנו יכולים לגדול, שאנחנו יכולים להיות לא דוממים.
אבל זה לא דוממים כמו דומם שבעולם הזה, אלא שלא נהיה דוממים בחיים שלנו. שאנחנו לא נעשה את החיים שלנו, לא נעביר אותם בצורת הדומם כמו שזה זורם, ואז אין בהם שום תועלת. אלא שאנחנו מעל החיים שלנו כשאנחנו מתחילים ומסיימים את החיים וחיים כמו כולם, נוכל אולי לגדול מעבר לזה לממד הרוחני ולצאת להרגשת החיים הרוחניים.
זה נקרא ש"אני צומח", זה נקרא "עץ החיים", "האדם הוא עץ השדה", שכל השדה הוא העולם הזה שממנו יוצא האדם הרוחני. כי ה"אדם" נקרא ה"דומה" לאלוקים, שֵמה שיוצא מעל העולם הזה, מעל השכבה הזאת, למעלה, זה העץ, וזה "האדם", וזו דמות האלוקים שאנחנו קונים. ולכן הסימן הזה נמצא גם אצלנו, ב"קבלה לעם". למה בחרנו את עץ החיים? כי יש לו מלמטה שורשים ומלמעלה בדיוק אותה הצורה שהעץ גדל, וכך אנחנו צריכים לגדול, להפוך את עצמנו מתוך העולם הזה לעולם הרוחני וכך לגדול.
בן ציון: אז העץ יהפוך להיות אצלנו מוטיב מרכזי בתוכנית.
לכן ט"ו בשבט הוא חג מיוחד, המקובלים דווקא מחזיקים בו מאוד. אני זוכר שגם אצל המורה הגדול שלי, הרב"ש, המקובל הגדול האחרון מכל שרשרת המקובלים מאברהם אבינו ועד היום, כמה שזה היה אצלו יום מיוחד, יום חשוב. אני זוכר איך הוא היה שמח במשך היום הזה, איך הוא אהב לעשות את כל הטקס הזה. הוא היה מתיישב בארבע, חמש בערב, ועד אחד עשרה, שתים עשרה בלילה, היה שולחן פתוח, וכולם היו מביאים ירקות, פירות, סימנים מהצמחים, ומכל עונות השנה. מינים שלא היו דווקא בחורף, הם השתדלו להשיג אותם במיוחד, והיו אוספים אותם כדי להביא לט"ו בשבט.
בן ציון: מה הרשים אותו ביום הזה?
היום הזה הוא סימן מאוד יפה להתפתחות הרוחנית. ולכן מקובלים אוהבים את זה, כי הסימנים בעולם שלנו בכל זאת מצביעים על שורש רוחני מאוד גבוה, נעלה, שבזכותו אנחנו צומחים.
בן ציון: זאת אומרת, שגם המקובלים מתקשרים באמת לשורשים שלהם דרך הסימנים?
זה רק כמין סימן אבל בכל זאת הם אוהבים את הסימנים הללו. כמו כל הדברים שבעולם שלנו שהם אמרו לנו לקיים, טלית, תפילין, כל מיני תפילות. את התפילות חיברו לנו אנשי הכנסת הגדולה. טלית ותפילין הם עוד לפני כן ודאי, כל הסימנים האלה הם מייחוד של הוי"ה אלוקים, הקשר של האדם עם האלוקות. הם אמרו לנו לקיים אותם מפני שזה מזכיר לנו שאנחנו צריכים לעלות לרוחניות. הבעיה שלנו, שעזבנו את הרוחניות, את החלק העיקרי שאליו צריכים להגיע על ידי כל הסימנים, ואנחנו רק שקועים בסימנים.
בן ציון: אם נחזור קצת לְמה שמיוחד בעולם הצומח, הרבה מאוד אנשים מאוד מתפעלים מעולם הצומח, מהצורה שהעץ גדל, איך שהוא מתפתח, איזה פירות הוא מצמיח. והאדם ממש מרגיש שיש הזדהות עם כל הצמיחה הזאת. יש סיבה שהוא מרגיש את הצומח בצורה כזאת?
קודם כל אנחנו מדברים כבר על הפירות שמגיעים לנו מהעץ. אנחנו גם צריכים לראות לפי התורה עד כמה שהיא אוסרת על האדם לכרות עצים, ולשמור עליהם. ואם אתה פולש לאדמה ואתה נמצא במלחמה, אסור לך לכרות את העצים, להשחית אותם וכולי. זאת אומרת, לעץ צריכים להתייחס כמו לדבר מאוד חשוב בחיים, כמו לדבר חי, ויש חוקים מיוחדים, והאדם כאילו אחראי כלפי הבורא על מה שהוא עושה עם עולם הצומח.
בן ציון: זה דבר קדוש.
זה דבר קדוש, וחבל שאנחנו לא מקיימים את זה אפילו בעולם שלנו. אבל זה יכול להיות רק בתנאי שהאדם מבין את השורשים האלה, עד כמה שהם מחוברים לשורש הרוחני שלנו, ואז ודאי שכתוצאה מזה אנחנו גם נראה את העולם שלנו אחר.
בן ציון: למה בעצם לעולם הצומח יש כזה מקום מיוחד לעומת עולם החי, הרי בכל זאת החי זו דרגה יותר מפותחת בטבע?
כן, היא מפותחת מהטבע, אבל השינוי המהותי שיש לנו מהדומם למתפתח, זה הצומח.
בן ציון: שם יש את הקפיצה הגדולה?
כן, כשהוא יוצא מהאדמה. זו הקפיצה הגדולה מפני שהכוח האלוקי נכנס בתוך הדומם. למלכות נכנס כוח הבינה, ואז מתחילה ההתפתחות, שבתוך העפר נכנסים מים. והמים מסמלים לנו את השמיים.
בן ציון: כמו שאנחנו משקים בעצם את העץ, שאז אני נותן מים והוא בסך הכול באדמה.
הקשר בין השמיים והארץ, שיש בתוכו גרעין מהנשמה שלנו, בין שני הכוחות האלו אנחנו מתחילים לגדול. האדמה מסמלת לנו כל הכוחות הרעים בעצם, והשמיים הם כל הכוחות הטובים. הגרעין שנמצא ביניהם, מתחיל להתפתח על ידי זה שהוא לוקח מכוחות האגו הרעים ומכוחות השמיים הטובים, ומעבד אותם בצורה הנכונה וגדל. הגדילה מתחילה להיות מזה שהגרעין מתפרק באדמה, ועד שהוא לא מתפרק לא מגיע הגבעול.
זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו עוזבים את העולם שלנו חוץ מהדבר ההכרחי. החיים שלנו גם כך מגיעים אלינו כבר בצורה כזאת שהכול "רקוב". לכן כל עוד אנחנו לא מגיעים למצב שאנחנו מבינים שהעולם הזה כולו "רקוב", אנחנו לא נוכל לגדול ברוחניות.
בן ציון: אם נמשיל את עצמנו כרגע לזרע שבתוך האדמה שבסוף מתפתח ממנו נבט אז איפה אנחנו?
זה גרעין שצריך למצוא לעצמו סביבה נכונה, כמו שמסביר לנו בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", במאמר "החרות". אנחנו צריכים למצוא סביבה נכונה, כמו גרעין בתוך האדמה שסופג הכול מהסביבה, מינרלים, לחות, חום, הכול, ועל ידי זה הוא מתפתח. אנחנו צריכים למצוא כזאת סביבה, שתיתן לנו מחשבות טובות, מרץ, הכרת המטרה, לאן צריך להתפתח, תמיכה בזה, ואז אני אתפתח.
לכן אדם שמרגיש שהמצב "רקוב", "אני רוצה לגדול, אני רוצה להיות "עץ השדה", לצאת מהקרקע הזאת קצת יותר למעלה כלפי השמיים", הוא מוצא לעצמו את הסביבה הנכונה, ששם לומדים איך להגיע לאלוקות, איך לגלות את העולם הרוחני הזה. והסביבה הזאת, הופכת להיות בשבילו לאותה הסביבה שרק שם הוא יכול לגדול.
לכן הסימנים האלו מאוד חשובים למקובלים, כי הם לוקחים את כל העניין הזה בכללות. גם כשאנחנו מדברים על התמיכה שלנו בעץ, איך שאנחנו מטפלים בעץ, יש שם ל"ט מלאכות, יש שם הרבה מאוד דברים שאנחנו צריכים לעבור עליהם.
יש אגרת ידועה של הרב"ש. אני זוכר את מורי רבי איך שהוא תאר את זה, ואנחנו תמיד קוראים אותה בט"ו בשבט.
בן ציון: הוא ממשיל את העבודה הפנימית של האדם לעץ.
כן. באותם השלבים שהאדם מטפל בעץ, הוא צריך גם לטפל בגדילת עצמו ואז הוא מגיע לפירות. והפירות של האדם, הם שהוא מגיע בדיוק לחיים הנצחיים, השלמים, כמו הבורא.
בן ציון: אז אנחנו צריכים ללמוד איך לחיות מעולם הצומח?
כן.
בן ציון: יש פסוק מעניין מ"שמות" פרק ט"ו, פסוק כ"ה, שבני ישראל הלכו במדבר ואז הגיעו למקום ולא יכלו לשתות מים כי מרים הם, ואז הבורא אומר משה: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים". נשמע שכאילו קרה פה נס, אבל אנחנו רוצים לדעת מה העץ הזה.
בעל הסולם אמר בפירוש (מתוך ספר "הזוהר" עם פירוש הסולם, פרשת בהעלותך, פ"ו): "ובאלו הסודות שיתגלו על ידך. וימתקו המים. כמו מלח הממתק את הבשר ... והייסורים שלך ע"י סודות אלו, שיתגלו על ידך, יהיו לך מתוקים. וכל הצרות שלך יחזרו אליך כמו חלומות העוברים ואינם. וחלום בהיפוך האותיות הוא מלח. שכמו מלח הממתק את הבשר, כך הייסורים ממֻתקים".
אלה מילים יפות, מפני שהן נותנות כאילו תקווה והצדקה לייסורים. אבל יותר מזה, אנחנו לא צריכים את הייסורים האלו. אם אנחנו כבר שומעים שאנחנו יכולים להתקדם בהתאם לעץ כמו שהוא גדל, אנחנו יכולים לקבל מעכשיו והלאה כל צורת התפתחות. למרות שהיא על ידי יגיעה גדולה, ומאמצים. כמו תינוק, כמה הוא משקיע כדי להתפתח, הוא לרגע לא נח, אבל אם אנחנו יודעים שעל ידי זה הולכים לעולם הנאור, למציאות מיוחדת, ואם יש סביבה שתומכת בזה, ומביאה לי את הערכים הגדולים האלה לרוחניות, לגילוי האלוקות, אז זה לא קשה.
את כל ההמתקה הזאת אני עושה מיד בכל שלב ושלב. אני לא צריך לסבול, ואחר כך כמו שהדתות חושבות אנחנו מגיעים לגן עדן על ידי הייסורים שיש כאן. חס ושלום, לא. אלא שבכל דבר יש דבר והיפוכו. כשאני מקבל את "האחוריים" של המדרגה מה שנקרא, את הכוחות שלי הרעים, הלא מתוקנים, אני מתקן אותם לקראת המטרה ומיד מרגיש אותם כטוב.
ותמיד אני עובד כך, מרע לטוב, מרע לטוב. אבל גם הרע שאני מרגיש שמגיע אלי, כשמתגלות לי התכונות הרעות שלי שאחר כך אני מתקן אותן לטובות, אני שמח שהן מתגלות, כי אני יודע שעל ידי העיבוד שלהן אני עולה למעלה יותר ויותר. ולכן ההמתקה הזאת על ידי ה"מלח" היא מיד קורית.
בן ציון: זאת אומרת, העץ הוא זה שבעצם "ממתיק" את כל הייסורים האלה.
הסימן של הגדילה, הסימן של הצמיחה, מגיע לי בהמתקה כזאת שכל מה שנכנס לתוך העץ הזה, מיד מגיע לגבעול ומיד לפירות.
בן ציון: מה מסמל העץ אצל האדם?
את הכיוון שלו למטרה. כי השורשים נמצאים בתוך האדמה, בתוך הרצונות והתכונות שלנו, ומלכתחילה הם כולם "בראתי יצר רע", כולם כאלו. ואת העץ מסמלת לנו התורה כשמגיעים לתבלין, ואז מגיעים למטרה, לזה שיוצא אדם הדומה לבורא.
בן ציון: כתוב, "ישראל נקרא עץ החיים".
כי ישראל זה "ישר-אל", זאת אומרת שאת כל הנטיות והתכונות שלי, אני מכַוון להגיע לאותה המטרה, לדבקות, להתאמה, להשתוות הצורה לבורא. וישראל, "ישר-אל", כל הנטיות, התכונות, הרצונות, המחשבות, הכוונות, כל מה שיש לי, הן בצורה כזאת, בדרך הישירה לאל, כמו שכתוב "שובו בני ישראל עד ה' אלוקיך" ("שובה ישראל עד ה' אלוקיך"), כך אני מגיע לצורה של העץ.
בן ציון: כל ההתקדמות הרוחנית שלנו היא כמו שורשים שיוצאים מהאדמה, כשבסוף יוצא העץ למעלה?
כן. לכן גם האר"י קרא כך לספר העיקרי שלו "עץ חיים", ובכלל בתורה זה מוזכר המון פעמים. לכן גם אמרתי שהסמל שלנו הוא בסופו של דבר כזה, שזה עץ שקיים בתוך האדמה, ואת ההעתקה שלו אנחנו צריכים להעביר למעלה מהאדמה. כמו השורשים שמתפשטים בתוך האדמה בצורת העץ עם כל הצורה שלו, כך אנחנו צריכים להגיע לצורה שמעל זה, ורק שם יש לנו פירות.
בן ציון: מה הצורה שלנו מעל האדמה?
זו צורה רוחנית שאנחנו עושים בעצמנו, שגדלה אך ורק בהקדם היגיעה שלנו. ובתוך האדמה אנחנו צריכים להאמין שיש לנו את כל ההכנות, כל ההבחנות, כל הרצונות, הכוונות, הכל יש בתוך האדמה, אנחנו רק צריכים לגדול מעל האדמה. בוא נוציא את עצמנו משם.
בן ציון: מאיפה ניקח את כל החומרים האלה שדרושים לעץ לצמוח?
מהסביבה, זה העיקר. לכן אם אנחנו מארגנים לעצמנו סביבה נכונה, והשתדלנו לעשות את זה על ידי כל הספרים, הסרטים, הקליפים למיניהם באינטרנט ובשני ערוצי הטלוויזיה, ובכל מקום בעולם אנחנו משתדלים להביא לאדם חינם, כמה שרק אפשר קרוב אליו ומתאים לו את הסביבה הנכונה, אז שישתדל בקצת השתדלות מצדו, ויתחיל להרגיש שהוא הולך לגדול.
בן ציון: מה מסמלים אותם עצים שהם לא עצי פרי?
יש עצים שגדלים, לא כדי להביא לנו פירות, אלא נניח כדי להביא לנו חמצן. רוצים להגיד כך, שלא מכל העצים יש לך פירות, ובכל זאת אתה צריך להתחשב בכל אחד ואחד מהסוגים, ולכן אתה צריך בכל זאת לשמור על כולם. אבל עצי פרי זה בכלל השיא של הפריחה, של ההתקדמות, ואתה צריך להידמות לזה ואסור לך לגעת בזה. מה שאין כן, ביתר העצים מותר לך להשתמש להסקה, לכל מיני דברים אחרים. יש בזה חוקים מיוחדים, וזה בדיוק בהתאם לאיך שאנחנו צריכים גם ברוחניות כך להתייחס.
בן ציון: אני רוצה לחזור לסיפור שסיפרת על הרב"ש, כמה חשיבות הוא היה נותן לט"ו בשבט. ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות". במה שונה ראש השנה לאילנות מראש השנה הרגיל?
יש הרבה. יש ארבעה סוגים של ראש השנה, מפני שהרצון לקבל שלנו הכללי מחולק להוי"ה, קוצו של י', י', ק', ו', ק'. זאת אומרת קוצו של י' בא לנו מלמעלה, מהבורא, שזה "קוצו". אחר כך י', זו התפשטות מהבורא אלינו. ה', זו כבר התגובה הראשונה של הנברא. אחר כך קליטה של מה שהוא מקבל מהבורא, ואחר כך הנברא בעצמו שזו ה' אחרונה של הוי"ה, י' ק' ו' ק'.
לכן כשמגיעה אלינו איזו מדרגה או איזה מצב, הוא כלול תמיד מחמישה חלקים, כשהחלק העליון שייך לאלוקות, לבורא, למשגיח, למנהל, למשהו שקובע את המדרגה, להנהגה וההשגחה, והיתר הן תוצאות ממנה. לכן יש לנו ארבע עונות וארבעה ראשי שנה. "ראש השנה לאילנות", הוא בדיוק ראש השנה לאילנות, ויש לנו כאלה במחזוריות עוד הרבה דברים. יש יובל, יש שמיטה, יש מחזורים לשמש, ויש עוד ועוד.
בן ציון: עושה רושם שהוא שמח יותר מראש השנה הרגיל.
האמת שזה כך, כי ראש השנה הרגיל מסמל לנו את האדם שמגיע לחשבון נפש ומגלה את הרע שבו. זה מתחיל מהרע, "בראתי יצר רע", ואחר כך "בראתי תורה תבלין", שהוא מגיע דרך זה לכל השילוב של הרע שלו עם האור שמחזירו למוטב, ואז יש לו שמחת תורה. מה שאין כן, ראש השנה לאילנות זו שמחה מהפירות, ממה שהוא מקבל מהאילן, ממה שהוא השקיע בכל כך הרבה כוחות בכל המלאכות שהיו לו, בכל היגיעה שלו שהייתה לו בעץ שלו, כדי לקבץ את כל הרצונות, הנטיות, התכונות, הכוונות, המחשבות, את כל הבלבולים שלו וכל הבעיות, שהיה נמצא בימים קרים, והעץ שלו היה יכול להיפגע, והיה נניח צריך להיזהר מהתולעים של העץ, מהמחשבות הרעות, והשמש אולי הייתה יותר מדי או פחות מדי, או שלא היה מספיק גשם, וכולי.
כל הדברים האלה שאנחנו יודעים שישנם לאלו שמטפלים בעצים, כך גם אנחנו צריכים אותם לתיקון שלנו. וכשמגיעים לפירות, אז ודאי שזו שמחה גדולה מאוד, לכן זה נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בעצם זו שמחה מהפירות שאנחנו מקבלים מהאילן. ובהחלט, מה יכול להיות יותר טוב? הפרי מעץ החיים זה האדם.
בן ציון: ככל שאני חושב יותר ויותר על העץ, אני יותר ויותר מתחיל לקנא בו. כי הוא קודם כל מתגבר על תולעים ומזיקים, והוא ממשיך לצמוח, ויש לו הרבה מאוד כוח להמשיך כל הזמן למעלה.
זה רק בעצי יער. העצים שמביאים לנו פירות, הם דורשים את הטיפול שלנו, אחרת אתה לא תקבל מהם את הפירות, זה ההבדל. כי בשילוב של העץ עם האדם, כבר מגיע לך עץ שנותן פרי. וכך גם האדם. בלי השתתפות משלנו, מהאדם שבנו על עצמנו, לא יגדל מאיתנו אדם.
בן ציון: בהמשך לרעיון של "אדם עץ השדה", אני מצטט מכתבי הרב"ש, בחלק ב', אגרת נ"ה: "כל העבודות שנוהגים באילנות שיהיו מוכשרים להוציא פירות נוהגים גם באדם. כי עד שהאדם יהיה מוכשר להוציא פירות מוכרחים לעבור עליו כל העבודות שנוהגים באילנות ועניין פירות הוא תכליתו של האדם". ועוד אומר הרב"ש, "האדם צריך להכניס את הזבל מהעלם לגלוי היינו לתוך הרגשתו".
כן, זה לא פשוט.
בן ציון: מה המשמעות של זה, האם זה כמו שאנחנו מזבלים את העץ?
לגלות את הזבל שבנו זה מאוד לא נעים, אבל מאין ברירה אנחנו צריכים לעשות זאת. וכל המחשבות, הרצונות שלנו שאיתם נולדנו, האגו שלנו הרגיל שגובר כל פעם, אנחנו צריכים להבין שהדברים האלה הם טובים, הרשעים האלה הופכים להיות לצדיקים שבנו. זאת אומרת האדם צריך לגלות את היצר הרע, ואחר כך על ידי "תורה תבלין", המאור שבא למוטב, להביא את כל התכונות הרעות האלה לטובות, כי מאיפה הן יהיו טובות? לכן צריכה להיות כאן שמחה מזה שהצלחתי לעשות זאת והגעתי לפירות.
אבל לא יכולים לגדול פירות, אלא בתנאי שזה מגיע לנו על ידי העבודה הקשה של להפוך את כל הזבל, את כל הדברים שכאילו אין בהם תועלת והם רעים, שאנחנו גם מזלזלים בהם, כי זבל זה גם מזלזול, ואנחנו מעלים אותם ומשתמשים בכולם. ודווקא מהזבל, מדברים של מה בכך, כי רוחניות נראית לנו כך, שאנחנו מזלזלים בזה. כשאנחנו מתחילים להעלות אותה לגובה, אז נעשה מזה הפרי בראש האילן.
בן ציון: אבל כשאני מסתכל על האילן הזה, אז יש מי שמטפח אותו, יש מי שמשקה אותו, יש מי שקוצץ לו את העלים בזמן הנכון. אבל מי משקה ומטפח את האדם?
האדם בעזרת הסביבה שלו, ובעזרת חכמת הקבלה שמסבירה לו איך לעשות מעצמו "האדם", הדומה לבורא, הוא עושה את העבודה הזאת, והוא בעצמו גנן לעצמו. וחוץ מזה, אחר כך הוא מגלה שהבורא עושה את זה, שהבורא הוא "הגנן" שלו. רק האדם צריך לרצות שזה יקרה, ואז כמו שכתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת התורה, האור הזה, לא התורה שאנחנו מבינים, אלא האור שאנחנו מזמינים על ידי לימוד חכמת הקבלה מלמעלה, הוא משנה אותנו. אבל אנחנו צריכים לרצות שזה יקרה. לרצות להיות פרי העץ זה עלינו וזה ישנה אותנו, וכל היתר זו עבודת הגנן הגדול.
בן ציון: ניקח עוד עצה של הרב"ש. הוא אומר, "חופרים בעיקרי האילנות: כמו כן האדם. צריך לחפור ולחקור את העיקר ותכליתו של האדם מה הוא".
מכל הזבל שיש לך, מכל הכיוונים למיניהם שנמצאים, אתה צריך תמיד לבדוק ותמיד לכוון את עצמך ישר למטרה. לכן אנחנו נקראים "ישראל", "ישר-אל", שזה אומר שאני כל הזמן צריך לברר את עיקר המטרה שלי, ולפי זה, את הזבל, את כל הלחות, את כל מה שיש, את כל העבודות האלו שאני עושה מהעץ, אני צריך כל הזמן לעשות דווקא לכיוון אחד, להגיע לפרי הרצוי.
בן ציון: איזו המלצה היית נותן לצופים שלנו בט"ו בשבט, איזה פרי הם צריכים לגדל כדי להפוך לעץ שצומח ומגדל פירות בלי הפסקה?
אנחנו צריכים לפתוח את הנשמה שלנו, לתקן את הנשמה שלנו. הנשמה שלנו שגדֵלה על העץ הזה, על כל 125 המדרגות, כשאנחנו מגיעים לעולם אין סוף, אז כל הגבעול הזה, זה העץ. וכשאנחנו מגיעים לעולם אין סוף, אז שם כל הפירות האלה, כל הנשמות שלנו, מתחברות יחד לפרי אחד גדול.
נקווה שנגיע לזה.
(סוף השיחה)