כשמביישים אותנו אנחנו מרגישים מחוקים, כשמעריכים אותנו אנחנו פורחים. למה כך אנחנו בנויים? איך נכון לעבוד עם בושה והערכה בחינוך ילדים? עקרונות, דוגמאות ומספר טיפים מעשיים.
אנחנו עשויים מחומר יסודי של רצון לקבל הנאה ותענוג. רצון ליהנות מהחיים. בפשטות אפשר לקרוא לו גם אגו. הרצון הזה מתפתח בהתאם לגיל ולסביבה. אימא, אבא, משפחה, גן ילדים, בית ספר, וכן הלאה. תמיד אנחנו רוצים להחזיק את עצמנו במצב אופטימלי, ביחס לסובבים. קודם כל להבטיח שהאגו שלנו לא ייפגע, ובושה זו הפגיעה החזקה ביותר, ואחר כך לזכות לכמה שיותר הערכה.
במבט כולל, החיים הם רצף חשבונות של כמה כוחות שווה לנו להשקיע ובעד איזו תמורה. בשורה התחתונה זה נסגר תמיד לפי הנוסחה האגואיסטית הקבועה: מקסימום רווח במינימום השקעה.
הסביבה גם מגדירה לנו ערכים וגבולות, קובעת מה נחשב למכובד יותר ומה פחות, מה לגמרי לא מקובל, ועל מה יעשו לי בושות גדולות. לצורך המחשה, אדם שנמצא בארגון פשע, אם פתאום יחליט להימנע מביצוע איזו עבירה, כנראה שיביישו אותו נורא. הכול תלוי בסביבה, היא מנהיגה אותנו כחפצה, תוך שימוש בשתי מושכות של בושה והערכה.
כהורים, מטרתנו להקנות לילדינו ערכים טובים, וזה מתחיל מהדברים הקטנים ביותר. בהתאם לגיל הילד וליכולת התפיסה, אנחנו צריכים להראות לו בצורה עדינה מה נחשב בעינינו כטוב ומה כרע.
הדרך המוצלחת ביותר לבנות בילד כזו תפיסה היא לתאר בפניו כל הזמן מדוע אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, לשתף אותו במחשבות שלנו, באירועים שעוברים עלינו, בהחלטות שאנחנו לוקחים, במערכת השיקולים. מומלץ שיהיו בבית דיונים משפחתיים, התייעצויות ובירורים.
מתוך כל אלה תיבנה בילדינו גישה לחיים, יכולת להתמודד באופן ביקורתי עם הסביבה שבה הם ייתקלו מחוץ לבית. זה יסייע להם להסתכל על דברים מנקודת מבט עצמאית, לא להיגרר אוטומטית לכיוונים שליליים רק בגלל שכך כולם עושים.
חשוב מאוד לפתח בילד הרגשה של הזולת. ככל שהוא יהיה מסוגל לשים את עצמו במקום האחרים, להרגיש את מה שהם מרגישים וחושבים ולא רק את עצמו, כך הוא ידע איך לנווט את דרכו הכי טוב בחיים.
כך למשל, לילדים יש נטייה טבעית לצחוק על פגמים שהם רואים בזולת. הם לא מרגישים את הצער שהם גורמים לו בזה, רק את ההנאה שלהם מכך שבהם אין פגם כזה. כאן יכול לעזור משחק תפקידים, שבו נבקש מהם להיכנס לדמותו של מישהו אחר, שבא ולועג להם. זה יבנה בהם מין חיסון כנגד יחס שכזה, ויסייע להם להימנע מלבייש אחרים.
סיפור מקרה: שני אחים יצאו לטיול עם קבוצה גדולה של חברים. במהלך הטיול האחד הרגיז את אחיו, והתפתח ביניהם ריב שטותי. בהמשך היום נגמרו המים לראשון, והשני סירב לתת לו לשתות מהמים שהיו לו בשפע. כשחזרו אחרי הצהריים הביתה, זה שלא שתה מספיק היה עם כאבי ראש וחולשה, והלך מיד לשכב במיטה. האחות הגדולה שמעה ממנו את שאירע במהלך היום, וסיפרה להורים כשחזרו בערב מהעבודה.
השאלה היא האם לבוא ולומר ישירות: "תתבייש לך, איך לא נתת לאחיך לשתות?!", או שאולי יש פה משהו אחר שכדאי לעשות?
ובכן, העיקרון שיוביל אותנו נקרא "הכרת הרע". כדי להתפתח, הילד צריך להכיר את הרע שבו, בעצמו. אם אנחנו נבוא ונטיח בפניו: "איזו מין התנהגות זו?!", הוא ירגיש שאנחנו הרעים, לא הוא. לכן, אפשר לגשת לעניין מזווית אחרת. נתנהג אליו כרגיל, כאילו כלום לא קרה, ונבקש ממנו עזרה: "אחיך לא מרגיש טוב, צריך לטפל בו. אנחנו נתחיל להכין לו משהו לאכול, בוא תיקח לו בינתיים את כוס התה הזו. כדאי גם שתמדוד לו חום". אחרי זמן מה, נבקש ממנו להגיש לאחיו את האוכל על למיטה, לברר מה שלומו, וכדומה. על מה שהיה ביניהם בטיול, לא נאמר מילה, כאילו לא היו דברים מעולם.
בחלוף מספר ימים, אפשר לספר לילדים על משהו דומה שקרה לנו או למישהו שהכרנו בילדות. לספר על אותו מקרה שקרה בהרחבה יתרה, לאפשר להם לשאול שאלות, לברר אילו רגשות היו שם, אילו מחשבות ואילו תגובות. בהזדמנויות אחרות אפשר לראות איזה סרט או לקרוא סיפור שיציג משהו דומה, לדבר על כך בינינו, לראות מה אפשר מזה ללמוד. בדרך עקיפה כזו ננטרל את הכוח ההגנתי של הילדים שמביא אותם להצטדק מול ההאשמות שמוטחות בהם ישירות, סוגר אותם, לא מאפשר להם לפתח נקודות מבט חדשות. תהליך כזה של בירור הדרגתי, יבנה בהם הבחנות עמוקות שיוכלו לשמש אותם במשך כל החיים.
ובאשר להערכה: כבר מגיל צעיר כדאי להראות לילדים שאנחנו מתייחסים אליהם כאל גדולים. לשם כך, נשתף אותם בכל מיני התלבטויות, נתייעץ איתם על כל מיני דברים, נשאל לדעתם. הערכה כזו ויחס כזה מצידנו יעוררו בהם תחושה של השתתפות ואחריות, ויתרמו מאוד להתפתחותם.
ומילה אחרונה לגבי חינוך. כדאי תמיד לזכור שההתנהגות של הילדים היא תוצאה מהדוגמאות שאנחנו הראינו להם. ילדים לא מתפעלים ממילים יפות, אלא ממה שהם רואים סביבם, יום אחר יום.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 210 – bit.ly/3RhZAD6