חיים חדשים

שיחה 1225

החינוך של מחר

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 21.4.2020 – אחרי עריכה

אורן: מספר התוכנית שלנו היום הוא 1225 ואנחנו נשוחח עם הרב לייטמן על חינוך בעידן הקורונה. תהיו איתנו, יהיו הרבה שאלות מעומק הלב, נרגיש את התשובות של הרב בדרך לחיים חדשים.

תראה הרב לייטמן, מה שהניע את התוכנית הזאת זו פנייה מאוד מרגשת שקיבלנו בימים האחרונים ממורה, אשת חינוך, שביקשה שנערוך בעצמנו את התוכנית הזאת עם רצון לקבל ממך תשובות איך היא כדוגמה לאחת מהמון אנשי חינוך בארץ ובעולם שמחנכים כיתות וצריכים לעבור איזה שדרוג ביחס שלהם לכל התחום שמופקד בידיהם. תכלס אנשי החינוך מעצבים את האנושות, מעצבים את הדור הבא. והיא כותבת לך ככה "אני מורה, מחנכת כיתה, והייתי רוצה שתשאל את כבוד הרב לייטמן האם תפקיד ומהות אנשי החינוך משתנה בעקבות התקופה הזאת? אני מרגישה שהשליחות שלי כמורה, מחנכת, צריכה לעלות כיתה, להשתדרג, אני מבקשת מהרב לייטמן דיוק ודרכים. תודה מקרב לב".

השאלה הראשונה היא באמת, איך אתה רואה את זה, תקופה חדשה בעולם, תקופת הקורונה, מה משתנה, מתחדש, בשליחות הכול כך מקודשת של אנשי החינוך?

קודם כל אני רואה שינויים גדולים שיכולים להתרחש באופי, באופן של החינוך. החינוך יינתן דרך מערכות וירטואליות, דרך מחשבים, בצורה כזאת יהיו מאורגנות אולי כיתות, מקצועות, עד כדי כך שילדים יהיו בבית הרבה יותר שעות מאשר באיזה בית ספר או במקום אחר. וכך הם ילמדו מקצועות ויעברו מבחנים, תרגילים, כך גם החומר של החינוך, האופי של החינוך, הגשת החומר, הכנת החומר מצד התלמיד, הגשתו כלפי בית הספר. זה כבר לא יהיה בית הספר, בית ששם מתאספים, אין דבר כזה, זה יהיה משהו יותר וירטואלי.

ולכן אני רואה שיש כאן שינויים גדולים שנצטרך לעבור. אני מזמן גם רואה שמערכת החינוך אם היא רוצה או לא רוצה משתנה, ההורים לא מאמינים בחינוך שהילדים שלהם מקבלים, הם לא נותנים לילדים כל כך בשמחה לצאת לבית הספר, כי זה מקום שבו הילדים רואים, שומעים ולומדים דברים שהם לא כל כך לפי רצונם של ההורים. בקיצור, לא מדובר בחינוך אלא במערכת החינוך, במסגרת החינוכית, המסגרת עצמה לא טובה. ילדים לא כל כך אוהבים אותה והם באים מפני שהם לא מכירים שום דבר אחר, אבל כשהם באים הם נכללים שם בכאלה צורות הכרחיות, בתנאים, בכוחות, בכוחניות, בתחרותיות בין בנים לבנות, וממש, הקבוצות האלו כנגד הקבוצות האלו, באמת חבל, חבל שהילדים שלנו עוברים כזה חינוך, אם אפשר לקרוא לזה חינוך, זאת אומרת עוברים כאלו מצבים.

אורן: אם הייתי שואל אותך מבחינה של ראייה קדימה איזה ערכים צריכים אנשי החינוך להקנות לילדים שלנו? האם הערכים שאנשי החינוך מנסים להקנות לילדים שלנו צריכים לעבור שדרוג אחרי תקופת הקרונה, ואם כן איזה ערכים צריכים להתחדש בהם?

קורונה רק מראה לנו שאפשר לתת חינוך ממרחק בין התלמידים ובין התלמידים למורים, אפשר לסדר את החינוך דרך מחשב. אפשר ללמד בכל מיני צורות שלאו דווקא הילדים רואים את המורה או המורה, במקום זה הם יראו סרטים, קליפים, קטעי תיאטרון, יקראו יותר. בכיתה הרבה מתעסקים בכל מיני דברים של כוחניות זה ככה וזה ככה, ככה אמרת, ככה נעשה, אני לא חושב שאת זה צריכים ילדים, הם צריכים להרגיש לגמרי צורה חדשה של יחסים בין בני אדם במיוחד בגילים שלהם. ואני חושב שאנחנו צריכים להראות להם את זה מתוך סרטים, מתוך תיאטרון, ואחר כך כבר מתוך שיחה עם פסיכולוגים טובים, דרך מחשב שבהחלט הם יכולים להתכלל כבר עם אנשים מיוחדים בחינוך. הפסיכולוגים האלה יסבירו כל מיני צורות התנהגות ולמה ואיך, וילדים ירשמו את זה ויתנהגו לפי זה ואחר כך יראו לנו ולעצמם עד כמה הדברים האלה מתקיימים נכון או לא ויהיו דיונים. זאת אומרת, החינוך יהיה הרבה יותר בדיונים, חי, בזה שהם חיים אותו, חשים אותו, שהם בעצם בונים את החברה הנכונה שלהם.

וכך מכיתה לכיתה, מכיתה לכיתה, עד שנראה אותם בסיום בית הספר, אז נראה שאלה כבר אנשים, לא בנים ובנות, אלה כבר בחורים ובחורות שעומדים לפני כניסה לחיים והם יודעים איך להתייחס נכון זה לזה, איך להתנהג זה עם זה, איזו גישה צריכה להיות, יחס, הבעה וכן הלאה. היום אין את זה. זאת אומרת, יש היום, אבל אני רואה איך הם מתנהגים, הכול כדי לא להרשות לאחרים להפיל אותם, כך הם מתנהגים. ולכן אני דווקא מתנהג בצורה כזאת שאני גיבור, אני מיוחד. זה לא צריך להיות. אדם לא מרגיש את עצמנו בטוח, הוא מתנהג לפי מה שהחברה מכתיבה לו, וזה לגמרי יסוד לא נכון.

אורן: אני מאוד מזדהה עם מה שאתה אומר גם כאבא לארבעה ילדים. אתה מדגיש כבר פעמיים את העניין הזה של כוחניות.

כן, זה העיקר בגילים האלו, זה העיקר, כי זה הגיל שבו אגו האדם גדל ודורש ממנו להיות עצמאי, להיות אחראי, להיות מיוחד, שלא יוכל להיפגע, שלא יפגעו בו וכולי. וזה לבנים, ובמיוחד לבנות ובין בנים לבנות, זאת אומרת יש כאן הרבה צורות של יחסים בין חזקים וחלשים, בין יפים יותר ליפים פחות, וכרגיל לגיל הזה שהוא מאוד רגיש לפגיעה באגו של כל אחד ואחד. ולכן אנחנו צריכים כאן לתת לאדם קצת יותר חופש. כשאני מגיע לבית ספר ואני נכנס לכיתה אני קודם כל חושב כל הזמן מה לעשות כדי לא להיפגע, שאני איראה בעיני האחרים קצת יותר טוב, יותר מוצלח במשהו, שאני לא איראה חלש, פחדן וכן הלאה.

יש הרבה צורות התנהגות בכיתה, בחברה, שאני מחויב כך להתנהג אחרת יזלזלו בי. זה לא שאני רוצה כך להתנהג, אבל אין ברירה אני עושה כך כדי שיחשבו שאני גיבור, שאני מיוחד, חכם וכן הלאה. זאת אומרת, יש כאן בעיה בזה שאנחנו נמצאים בחברה, בכיתה אחת סגורים, זה דומה לבית סוהר שאליו מכניסים שלושים ילדים ומתחילים לחמם את היחסים ביניהם. ומדובר גם במורים שלהם, לפעמים הייתי עד לעד כמה הם משתמשים בכל מיני צורות יחסים בין הילדים כדי לסדר את הילדים, אומנם יש להם כוונות נכונות אבל הם משתמשים בזה בצורה מאוד מאוד אגואיסטית, פרגמאטית. כי בסך הכול המורים הם גם יחסית ילדים, ילדים וגדולים גדולים.

אורן: אם הייתי שואל אותך לגבי הנקודה הזאת של הכוחניות, איך מורה או איש חינוך עם תפיסה חדשה מתקדמת יותר צריך להתייחס לעניין הזה של כוחניות, איך הוא צריך לעבוד איתה? אם זה טבע האדם אפילו מצעירותו, וככה האנשים בנויים, ואני כאיש חינוך מקבל את הילדים כחומר גלם, איך לעבוד עם הנטייה הזאת לכוחניות?

לא, אנחנו לא צריכים להתחיל מזה. אנחנו צריכים להתחיל מההסבר שהעולם שלנו הוא עולם אינטגראלי ואנחנו צריכים להיות קבוצה גם בכיתה או בכלל כל האנושות, גם קבוצה, כל קבוצה שתהיה קבוצה אינטגראלית, כי פרט וכלל שווים, וכולם צריכים להיות מחוברים יפה זה לזה. וזה יכול להיות ממש שמונה מיליארד אנשים של העולם ויכול להיות שמונה אנשים במשפחה או שלושים ארבעים תלמידים בכיתה או כמה מיליונים בעם, זה לא חשוב, החוק הוא אותו חוק, זה שכולם נמצאים בשוויון יחסי, שיוון יחסי כי עד כמה שאדם יותר חלש יש לו יותר פריבילגיות, עד כמה שהוא יותר קטן יש לו גם יותר זכויות וכן הלאה.

אורן: איך היית מיישם את הרעיון הזה של שוויון יחסי בתוך כיתה?

הייתי מלמד את הכיתה. תראו עד כמה כל אחד יותר חזק, יותר חלש, יותר יפה, פחות יפה, יותר צעקני, יותר רגוע, וככה בואו נרשום את ההבדלים שיש לנו בחברה שלנו ואיך בהתאם להבדלים האלו שיש בכל אחד מהטבע, ניתן לכולם הזדמנות שווה. נניח שאני מגמגם, אז אני צריך לקבל פי שניים או שלושה זמן לבטא את עצמי ממך שמדבר יותר מהר ויותר מוצלח. יש כאלה שהתפיסה שלהם יותר קשה מאחרים ואז צריכים לתת להם יותר זמן לקלוט את החומר או להסביר להם אותו פעמיים. יש כאלו שלא אכפת להם ולא מעניין אותם, אז אנחנו צריכים להביא אותם למצב שיהיה מעניין ולהשתדל בכל הכיתה אולי להסביר לכאלו ילדים. ועוד ועוד.

זאת אומרת, יש כאן גם הרבה מכשירים, כלים שאנחנו, כל הכיתה יחד, יכולים לדון עליהם, איך להביא את כולם למצב שכולם קולטים, כולם תופסים, כולם ממש נהנים מהלימוד, כי בלימוד כזה לא אכפת לנו כל כך הגיאוגרפיה או ההיסטוריה שאנחנו לומדים, אלא אכפת שעל ידי כך אנחנו בונים את עצמנו כחברה שיודעת איך להתייחס לכל אחד ואחד. כל אחד ואחד הופך להיות איזה פסיכולוג, מה זה פסיכולוג? אחד שיודע את הנשמה של כל אחד ואחד. לכן כל מקצוע שאנחנו לומדים עוזר לנו להיות יותר מחוברים, יותר קרובים, יותר תומכים זה בזה. ובשביל מה זה טוב? זה טוב כדי שאחר כך במשך החיים שלי, אחרי בית הספר אני אדע איך לבנות לעצמי סביבה כזאת שטוב לי וטוב להם איתי.

אורן: אמרת פה משפט שאני כהורה חותם עליו לא בשתי ידיים אלא בארבע ידיים, שאנחנו צריכים ליצור אינטראקציות כאלה בין התלמידים שהם ירגישו שהם נהנים מהלימוד המשותף.

כן. לא מהמקצוע עצמו שהם לומדים, אלא שהם לומדים אותו בצורה כזאת שפותחת להם יחסים מאוד מיוחדים.

אורן: איזה מין יחסים יגרמו לילד להרגיש שהוא נהנה?

שאני משתמש בכל מיני צורות של תלמידים, כאחד מהם, כדי לבנות את החברה אינטגרלית. חברה שיש בה קשרים בין כולם, בכל מיני צורות כאלו, שאני כביכול רואה חוטים שנעשים בין כולם לכולם עד כדי כך שנעשה כאן איזה כדור כזה בינינו, שכל אחד מושך חוטים לכולם. בקומבינטוריקה אתה יכול לחשב כמה חוטים יהיו בינך לאחרים, וזה בכל מובן, בכל צורה שתהיה, בכל אופן של אופי והבחן שנרצה לסדר כלפיו יחס חברתי.

אורן: אמרנו בתחילת הדיון שלנו שהכיתה שבה בעצם גדלים הילדים היא סביבה שיש בה המון המון מערכות יחסים, אבל הן מבוססות על כוחניות, על תחרותיות, אני יותר חזק, אני יותר חכם, אני יותר יפה, ואתה פחות.

ניקח אותם בחשבון, ונעשה רשימה של כל היחסים השליליים האלה. כי דיברתי על היופי, על החכמה, על הזריזות, על הכול כבר דיברנו רק בצורה אחרת כביכול. עכשיו נדבר בצורה אחרת, בצורה השלילית, בהגדרה השלילית כאילו ולא חיובית.

אורן: מה זה אומר?

הרי אנחנו רוצים להשלים את הדברים האלה, אז נראה איך אנחנו משלימים.

אורן: איך אפשר להשלים, אם אני חכם ואתה פחות, אם אתה חזק ואני פחות, אם אני יפה ואתה פחות, איך נשלים?

מה אתה חושב?

אורן: אי אפשר להשלים, ככה הטבע יצר אותנו.

ובכל זאת, איך אנחנו יכולים להגיע למצב שכל אחד ירגיש בחברה שלנו שטוב לו, שהוא לא מרגיש שהוא נדחה, מדוכא, מוזנח, שמזלזלים בו. צריכים בכל זאת להביא את האדם לאיזה מצב שהוא מרגיש את עצמו בנוח ובטוב, לא פחות. אם הבורא עשה אותנו שונים, אני צריך לסדר את זה בצורה שאנחנו משלימים זה את זה. אתה יודע מה אומרים שכתוב על המצבה של קולט? קולט הוא מי שיצר אקדח, שהבורא עשה את כולם שונים וקולט עשה את כולם שווים. שלכל אחד יש אקדח שבו יכול להשתמש כל אחד ואחד. זה צחוק, אני לא בטוח שזה ככה.

אורן: ברור. אז איך אנחנו מיישמים את הרעיון הזה בכיתה, שבה כל אחד שונה? איך אני יכול ליצר אינטראקציות כאלה כאיש חינוך, שיגרמו לכל אחד למרות השוני שלו, להרגיש בנוח?

לא רק בנוח, אלא שלא נפגע בו. אני לא חכם, אני לא זריז, וההוא בפגם אחר וההוא כך וההוא כך. אנחנו צריכים לתת לכל אחד ואחד הרגשה שהוא שווה לאחרים. זה הבורא ברא אותנו לא שווים ואנחנו בונים את החברה ששם כולם שווים.

אורן: איך אנחנו בונים חברה שנותנת לכל אחד הרגשה שהוא שווה, למרות שהטבע יצר אותו לא שווה?

לא יודע.

אורן: מה המפתח? אתה כאילו לוקח את מה שהטבע יצר ואומר, אם אנחנו נתייחס אחרת למה שהטבע יצר, פתאום ממצב שכל הזמן אפחד לבוא לכיתה, אני ארגיש שנעים לי ובטוח ואני נפתח כמו פרח, כמו שאני.

כן.

אורן: מה הסוויץ' הזה שמעביר את האטמוספרה הכיתתית?

אטמוספרה זה לא בעיה. לאטמוספרה יש פתרון פשוט "על כל פשעים תכסה אהבה".

אורן: כלומר?

שיחס יפה צריך להיות בין כולם לכולם, ומכולם לכולם. זה כמו אימא כלפי כל הילדים שלה, כולם שונים והיא מתייחסת לכולם בשווה. בשווה הכוונה היא שלכל אחד היא משלימה ונותנת מה שהוא צריך.

אורן: אבל לאימא יש אהבה כלפי כל ילדיה, זו לא המציאות של להיפגש בכיתה.

זה בעצם מה שבסופו של דבר הבורא דורש מאיתנו. ודאי שלא בקבוצה של ילדים ולא בצורה אידיאלית, אבל בתוך החינוך שאנחנו דנים ובונים, זה עיקר המקצוע שלנו בכיתה.

אורן: בוא נגדיר אותו בדיוק, מה הוא?

המקצוע שלנו לעשות את כולם שווים כאגודה אחת, ולהרגיש את עצמנו קשורים זה לזה בלב אחד. זהו הייתי אומר.

אורן: הציור הזה שנתת עכשיו, אפשר להגדיר אותו כמטרה שאליה איש החינוך רוצה להביא את הקבוצה שאותה הוא מחנך?

בלי שהוא מביא אותם לזה, אסור להם לצאת מבית ספר לחיים.

אורן: כי הם עדיין לא כשירים בעיניך?

איך הם יתנהגו? כמו שאתה רואה עכשיו.

אורן: תן לי תרגיל ראשון שיכול איש חינוך להעביר בקבוצה שאותה הוא מחנך, שיתחיל לקרב את הפרטים בקבוצה במשהו אל ההרגשה החדשה הזאת. תרגיל אחד מעשי.

משחק כדורגל.

אורן: משחק כדורגל משחקים גם היום.

כן, זהו, משחק כדורגל. שכל אחד ואחד חושב איך הוא מפרגן לחברו בקבוצה.

אורן: מה זה אומר לפרגן?

שאני רוצה שאחרים ייהנו מזה שאנחנו משחקים יחד, נגד קבוצה אחרת.

אורן: ואם אחד מאיתנו הוא לא שחקן כל כך טוב?

זה לא חשוב אם הוא שחקן טוב או לא. אנחנו מדברים שאנחנו רוצים לשחק בינינו בצורה כזאת שאני רוצה להנות לכל החברים שלי, שהם ייהנו מהמשחק.

אורן: כך כל אחד מאיתנו צריך לחשוב, בלי קשר לרמה שלו בכדורגל.

כן.

אורן: איך אני גורם לכל האחרים ליהנות מהמשחק?

אתה ראיתי פעם איך אבא או אימא מפרגנים לילד?

אורן: לגמרי.

כן, גם אתה כך עושה. שירוויח, שיצליח, שיהיה כאילו יותר חכם ממך במשחק.

אורן: ומה אני הילד ארוויח מזה?

תענוג, תענוג בחיבור. בזה אתה מקיים תנאי שטוב לו עימך.

אורן: מה בדיוק איש חינוך היום צריך לשים לנגד עיניו?

חברה אינטגרלית, יפה, ששם יכולה להיוולד אהבה.

(סוף השיחה)