חיים חדשים

שיחה 1246

היערכות לגל שני של קורונה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן - 01.06.20- אחרי עריכה

אורן: הנושא שלנו היום הוא "היערכות לגל שני של קורונה". כשנגמר הגל הראשון של הקורונה, הדיבור המרכזי היה "חבר'ה, בואו לא ניכנס לשאננות ונתחיל כבר מעכשיו להתכונן לגל שני". סתם לדוגמה, אני יודע שבבית החולים בילינסון, ואני גר בקרבת בית החולים, בנו בשנים האחרונות חניון חדש גדול, ואמרו, "תשמעו, אנחנו ניקח את החניון שבנינו ונעשה לו הסבה לקראת הגל השני, כך שהוא יהפוך להיות בית חולים ספציפי לחולי קורונה. יש לנו מקום חדש, יש לנו כל המשאבים". דוגמה אחת.

עוד לא הספקנו להתחיל את ההכנות לגל השני ופתאום כבר יש קפיצות במספרים, כל יום יש מספרים גדולים יותר ויותר של נדבקים, בעיקר במערכות החינוך, אבל לא רק. השאלה הראשונה שלי היא לגבי הסיבה, מה הסיבה לזה שמגיע אלינו גל שני של קורונה? האם זה רק בגלל שרופפנו מבחינת המשמעת, ואנחנו לא כל כך מקפידים, לא על שני מטר ולא על מסיכה בכל מקום, האם זוהי הסיבה, התרופפות המשמעת?

בהחלט. ככה זה. אי אפשר להגיד שהגיע גל שני מבחוץ. אנחנו כיבינו את הגל הראשון הזה, אם בכלל אפשר להגיד ראשון או שני, אני לא יודע, אבל כיבינו אותו בתוכנו, בקרבנו, על ידי זה שהקפדנו על כל מיני אמצעי זהירות, ואחר כך זרקנו את אמצעי הזהירות. אז שוב היא אותה מדורה, אותה להבה, אותה גחלת שוב התלהטה.

אורן: למה אנחנו מזלזלים באמצעי הזהירות, לדעתך?

האדם לא מסוגל להחזיק. בפרט הישראלי, אתה רואה מה שקורה. הישראלי הוא לא שוודי או משהו כזה, הוא ישראלי, הוא לא רוצה לשמור על שום הגבלות, אין דבר כזה, בפעם הראשונה הוא בסדר, אז נכנסנו הביתה, נתפסו בפחד, ובפעם השנייה כבר זהו, זה לא עובד.

אורן: אתה חושב שבפעם הראשונה כמו שאמרת, שבה אנשים הקפידו מאוד על ההנחיות, וההנחיות היו גם מאוד קשות, והקפידו, בסך הכול הייתה הקפדה למופת. אני לא האמנתי שאנחנו כישראלים נתנהג ככה, אבל הייתה הקפדה למופת. עכשיו צריך להקפיד על דברים הרבה יותר קטנים, זה לא לשבת בבית, זה לא שלא לצאת, זה לא שלא לנסוע לליל הסדר, אלה דברים קטנים, ונראה שכמעט בשום מקום אף אחד לא מקפיד. למה זה כך?

חזרנו להיות ישראלים, כן, וככה זה יהיה. העם הזה הוא עם של קשי עורף, זה לא כמו השוודים ואפילו לא האיטלקים. זאת תהיה בעיה.

אורן: אני מבין את הסיבה למה חזר הגל השני. בוא נתחיל להתקדם הלאה למצב של היערכות. האם לדעתך אפשרי להתכונן לקראת הגל השני, לקראת הסבב השני?

אנחנו מייצרים אותו בעצמנו. אני לא מסתכל על הגל הזה כאילו שהגל הזה מגיע לנו מבחוץ. אני מסתכל על זה שאנחנו הסיבה למה זה מתלהט ונכבה, כמו גחלת.

אורן: במה בדיוק, מהי הסיבה?

הסיבה היא שאנחנו מזלזלים בכל התנאים האלה שאנחנו צריכים להתקרב זה לזה, שאנחנו לא חושבים על זה שאנחנו קשורים זה לזה בצורה לא נכונה, ולכן יוצא שההתקרבות שלנו, היציאה שלנו מהמסתור לרחובות, למקום פומבי, היא גורמת לרע.

אורן: מה אנחנו לא תופסים?

שיש בינינו יחסים לא טובים, אגואיסטיים.

אורן: איך אתה מגדיר יחסים אגואיסטיים?

שכל אחד חושב על עצמו, ומצפצף על אחרים.

אורן: במה זה בא לידי ביטוי בימים אלה?

בזה שאני בעל הבית לעצמי ולא אכפת לי מאחרים, "תעשה מה שאתה רוצה ואני אעשה מה שאני רוצה, זה העיקר, העיקר שאני לא פראייר". אתה יודע איך זה בישראל.

אורן: כן, לצערי אני יודע. אם כך, אם זה המצב וזה הטבע שלנו כישראלים, איך נכון לדעתך שנתחיל להיערך לגל השני?

אנחנו לא צריכים להיערך לגל השני, אני לא חושב שיהיו גלים, אלא שגלים יהיו תמיד אם אנחנו נצא אחד לקראת השני ללא אמצעי זהירות.

אורן: למה אתה מתכוון, אמצעי זהירות?

בכך שאנחנו צריכים להקפיד על המרחק, על מסיכות ועל כל מיני דברים אחרים זה לעומת זה. אני ראיתי בתמונה באינטרנט, מה שהיה באיזה מועדון בתל אביב, אנשים היו צמודים, כעשרה אנשים במטר מרובע, ממש ככה. איך זה יכול להיות? אם יש שפעת או כל מיני וירוסים אחרים, ודאי שאנחנו מעבירים את הווירוסים אחד לשני במהירות וללא שום הגבלה.

אורן: אני חושב שהייתה איזו אווירה של חגיגות פוסט קורונה.

זה יכול להיות גם כן מכשול של הממשלה, יכול להיות, אני לא יודע, אני לא שומע את מה שמדברים, או לא מדברים שם. בכל הערוצים שיש בישראל מהבוקר עד הלילה, כל הזמן, נותנים מקום לדיונים. את מה שעושים אני לא רואה לטובה, זה סתם מבלבל אנשים.

אורן: אז מה אתה רואה באופק? אתה אומר שבגלל שהטבע שלנו לזלזל בהנחיות, ואף אחד לא רוצה להיות "פראייר", אנחנו לא מקפידים על אמצעי הזהירות, ואך טבעי הוא שהקורונה שוב עולה. לאן זה הולך?

אנחנו נותנים לווירוס הזה לעבור מאחד לשני, אנחנו מגבירים אותו. חוץ מזה, הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מבינים שאנחנו צריכים להיות יותר קשורים זה לזה בצורה הדדית. כל צרה שבאה לעם ישראל היא לא כמו שמגיעה לשוודים או לאומות העולם האחרות.

כל צרה שבאה מראה לנו עד כמה אנחנו לא רוצים להיות "איש את רעהו יעזורו", לא רוצים להיות "כאיש אחד בלב אחד", לא רוצים להיות "כל ישראל חברים", ולכן העיקר הוא שאני לא אהיה פראייר. ומה קורה? אז אני נפגע ראשון.

אורן: עד כה תיארנו את המצב. אם כך, מה אנחנו צריכים לתקן, מה אנחנו צריכים לשפר בהתנהגות שלנו, ביחס שלנו אחד לשני ולהוראות הבטיחות, על מנת שהמצב שלנו יהיה פחות מאיים?

להתייחס יפה אחד לשני, באמצעי זהירות, בזה שאני לא מעביר. נגיד שאני נדבק בנגיף הקורונה, ואז אני נזהר מלהעביר את מה שיש לי אליך, אני דואג לך.

אורן: אני חושב שברמה הזאת אדם שכבר מאבחנים אותו כחולה בקורונה, אז הוא, כרוב האנשים הנורמליים, באותו רגע נשמר שלא להעביר. הבעיה מתחילה עוד קודם.

לא, אנחנו כולנו מצויים בווירוסים ואנחנו כולנו צריכים להיזהר מלהעביר את הווירוסים האלו לאחרים. הקורונה רק מראה לנו דוגמה, שלכל אחד מאיתנו יכול להיות שיש לו וירוס ובצורה ויראלית הוא ממש מעביר את זה לאחרים. צריכים להיזהר.

זאת אומרת, מה העניין? קודם כל אני צריך לחשוב על טובת השני, על בריאות השני, כדי השני לא ייפגע ממני, שאני אתייחס אליו יפה וטוב. זה מה שהווירוס הזה מלמד אותנו.

אורן: להעביר את מוקד תשומת הלב ממני להשפעה שלי על האחרים?

ודאי. וכך, אם אנחנו נדאג זה לזה, אנחנו כולנו נהיה בריאים.

אורן: זאת אומרת, בעיניך מי שצריך להיזהר זה לא רק מי שיש לו תסמינים, שיש לו חום גבוה, שמתחיל אצלו שיעול, או קוצר נשימה.

כולם, ולא רק להיזהר כלפי עצמם אלא כלפי הזולת. שממש לא יגרמו לזולת להידבק בווירוס.

אורן: אני רוצה לחזור לנקודה שאמרת קודם. אמרת שהישראלים הם לא כמו השוודים. מה בעיניך מיוחד בקורונה הישראלית? ישראל סך הכול, אני חושב, לא חקרתי את זה לעומק, אבל בסך הכול היא די סיפור הצלחה מבחינת ההתמודדות עם הגל הראשון. מה אנחנו מפספסים עכשיו, חס ושלום, שלא ניכנס לאיזו מפולת בגל השני?

חוסר התחשבות אחד בשני, זה הפספוס. בגל הראשון כולנו פחדנו, כל אחד על עצמו ועל המשפחה שלו, ואז התקבצנו כולנו בבית. בגל השני, לא אכפת לי מהבית, לא אכפת לי כלום, אני יוצא לכולם. אבל לאחרים אתה דואג? אתה חושב? אתה מודע למה אתה עושה, או לא? אם לא, אז אתה תקבל פי כמה וכמה את מכת הקורונה לעומת הגל הראשון, כי בגל הראשון אתה לא ידעת כלום, זה ברור. זה לא הגיע אליך, הייתה רק ידיעה על זה.

כאן כבר נכנסת למצב שבו אתה עובר עבירה. לא מתחשב בזולת. איך יכול להיות שאתה לא מתחשב בזולת? אתה הולך למקומות הפומביים האלה, אתה נמצא איתם יחד. לא שאתה מקבל מהם, אלא איך אתה אולי מעביר להם, אמנם אתה יכול להיות בטוח שאתה נקי, ולא אכפת לך לקבל מהם את הווירוס, אבל אתה צריך לחשוב שאם יש לך, ואף אחד לא יכול להגיד שלא, זה מה שאתה עושה לזולת.

זאת אומרת, במכה השנייה הזאת, הכרת הרע צריכה להיות כאן, איך אני מתייחס לזולת. בפעם הראשונה זה "מי אני, שאני נמצא בווירוס". בוא נגיד שאלה מכות מצרים, כך במכה הראשונה. במכה השנייה היא שאני לא מתחשב בזולת ועובר לכל מיני מקומות. זה לא חשוב שאני נפגע, אני לא מתחשב בזולת, ויכול להיות שאני מעביר לו את זה.

אורן: אמרת קודם משהו מאוד מעניין. אמרת שבמכה הראשונה כולנו נכנסנו לפחד.

כן.

אורן: והפחד בעצם שיתק אותנו וגרם לזה שאנחנו נשמור על ההוראות.

כן.

אורן: מה עכשיו, לאן הפחד הולך עכשיו?

עכשיו נותנים לך הרגשה אחרת. עכשיו אתה מתחיל להתפתח. נותנים לך הרגשה אחרת, שאתה לא פוחד על עצמך. מה זאת אומרת? "נמאס לנו, לא יכולים לשבת בבית, שיהיה מה שיהיה, אני יוצא החוצה". זה משחק. זה משחק של האגו שלך. אז אתה צריך לקחת את עצמך בידיים ולחשוב על הזולת, ואתה לא עושה את זה, אז ודאי שכאן העבירה שלך היא ממש עבירה.

בפעם הראשונה אתה דאגת על החיים שלך, ודאגת. עכשיו אתה לא דואג. האגו גדל, "לא אכפת לי מה יהיה עם הבית, עם הקרובים שלי ועם כולם. אני יוצא החוצה. זהו, נאכל ונשתה כי מחר נמות". ואז אנחנו מעבירים אחד לשני את הווירוס הזה. אני חושב שאנחנו עוד נראה את זה בעתיד הקרוב, עד כמה גרמנו לדליקה גדולה. אפילו אם עכשיו תעצור התאספויות כאלה, בכל זאת עד שזה יירגע, ייקח עוד זמן.

אורן: אני חושב שיש שילוב בין שני רגשות, והם קצת מבלבלים אותנו. אני חושב שעדיין יש פחד שמא אני אדבק, או שמא הילדים שלי יידבקו. אני לא יכול להגיד שהפחד הזה נעלם. ודאי שהוא קיים. מצד שני יש איזו תחושה שכבר נמאס.

האגו נותן לך אפשרות לא לקחת בחשבון את כל הדברים האלה שהיו פעם חשובים.

אורן: למה, כאילו מה, האדם מטומטם? וסלח לי על הביטוי.

זה בדיוק האגו שגדל, כך הוא נותן לך אפשרויות להחלטות חדשות. "זה לא חשוב, הילדים? שיהיו בריאים. מה שיהיה, יהיה. אני גם כן, שום דבר לא יקרה לי". אבל אתה יכול לתפוס את הווירוס הזה, "אני לא חושב". למה הוא לא חושב?

אורן: למה?

כי האגו שלו גדל מהגובה הקודם, ממדרגה אחת, לגובה של המדרגה השנייה. במדרגה השנייה הוא היה צריך לפחד, כמו שפעם, במדרגה הראשונה הוא פחד להידבק מהווירוס ולחיות, או למות. עכשיו, במדרגה השנייה, הוא צריך לפחד להעביר את הווירוס לאחרים, לא להידבק בעצמו, אלא להעביר לאחרים, והוא לא רוצה. זאת אומרת, האגו נעשה יותר גדול, והוא לא מתחשב עימו.

אורן: למה, אם אדם, שאין לו חום, אין לו תסמינים, כמו שאמרנו קודם, למה לתפיסתך הוא צריך לפחד שהוא מדביק אחרים? הרי הוא עכשיו לא חולה. אין לו שום תסמינים. הוא לא היה ליד מישהו חולה, אז למה שהוא יחשוב שהוא עכשיו הולך להדביק אחרים, חס ושלום? הרי הוא לא חולה, אז איך הוא ידביק?

אחריות. זה דווקא בגלל שנסתר ממני אם אני בריא או חולה, האם אני מדביק, או לא מדביק. מה, האם אנחנו מאמינים לכל הבדיקות האלו, על מה יש לדבר? אלא שאני לא אחראי על חיי הזולת, אני לא מתחשב עימו. גם אני גורם, וגם הוא יכול לגרום לי, יהיה מה שיהיה. בצפיפות כזאת כמו שהם היו, שאני ראיתי בתמונה, זה לא יאומן.

אורן: אתה דורש מהאדם רמה של אחריות גבוהה.

כן.

אורן: למרות שאתה לא מרגיש חולה, אתה צריך להתייחס לעצמך כאילו אתה חולה וכאילו אתה מדביק, ובהתאם לכך לנהוג.

כי זה יכול להיות. אם אני נושא את הווירוס הזה, אני יכול לגרום לאלפי אנשים להידבק ממני, אם אני נמצא במקום כזה. לאלפי אנשים. זאת אומרת שאין לי אחריות על השני, אין לי אהבת הזולת, אין לי התחשבות עם הזולת, טוב לי כך. האגו שלי עלה לדרגה השנייה, שטוב לי כך לבלות, אני הולך ומבלה, במקום שאלפי אנשים נמצאים. והם צמודים, הם צמודים גופנית זה לזה.

אורן: מה אתה חושב שכדאי לעשות, מה כדאי לעשות במציאות כזו כדי למנוע התפשטות מהירה וגדולה מאוד של הגל השני?

השתלת מוח.

אורן: איזה מוח היית משתיל?

מוח. מוח בהמי אפילו.

אורן: איזה מוח?

של בהמה מפחדת, כן.

אורן: השתלת מוח?

כן, אני לא יודע מה לעשות.

אורן: למה אתה מתכוון?

אני יודע מה לעשות? לך תדפוק לשערי הממשלה, או למישהו שם, לאנשי ציבור בכלל, או משהו. אף אחד לא ישמע.

אורן: איזה מוח היית משתיל?

מוח בריא, שיכול להבין שאנחנו, עם ישראל, נמצאים בערבות הדדית, ועכשיו אנחנו נמצאים במצב שערבות הדדית תידרש מאתנו יותר ויותר. תראה בעתיד הקרוב.

אורן: איזה סוג של ערבות הדדית תידרש בעתיד הקרוב?

יותר מזה, עכשיו הערבות הייתה כלפי הזולת רק בצורה כזאת פשוטה, לא להעביר אליהם וירוס, מה שיקרה, נראה.

אורן: דיברת קודם על שוודים לעומת ישראלים, וגם עכשיו אתה אומר שישראל צריכים להיות בערבות הדדית. למה אתה מדגיש את הנקודה הישראלית פה בסיפור הקורונה? הרי זו מגיפה כלל עולמית.

לא. אתה תראה שעוד מעט ידברו בכל העולם שאנחנו עושים את זה.

אורן: למה אתה מתכוון?

ככה זה יהיה, ידברו על כך שהישראלים יצרו את הקורונה, שהם עשו את זה וזה התפשט בעולם, וכל העולם יבין את זה, יסכים עם זה והסינים כאן בכלל לא בעניין, הסינים רצו לפתח את האנטי נגיף.

אורן: כן.

אבל מי פיתח את הנגיף בעצמו? ישראל.

אורן: אף אחד לא יודע. יש כל מיני קונספירציות.

זה יהיה בכל זאת, שאנחנו עשינו את זה.

אורן: אם כבר נגעת בזה, אתה חושב שישראל היא זו שתמצא את התרופה, את החיסון בפני הקורונה? מבחינת מדינות העולם, מי תמצא ראשונה, ישראל?

יכול להיות.

אורן: אתה חושב שכן?

אבל זה לא יעזור לה.

אורן: למה?

העולם באמת לא צריך את התרופה הזאת, הוא צריך תרופה יותר פנימית, אחרת.

אורן: איזו תרופה העולם צריך?

לא כימית אלא פנימית, נפשית.

אורן: איזו תרופה פנימית נפשית?

מאיפה שיצא הנגיף. מה הוא אומר לנו? שאנחנו קשורים זה לזה בצורה אינטגראלית ואנחנו נמצאים בהתנגשות עם הטבע הגלובאלי, ולכן זה מה שאנחנו צריכים לעשות, זה בעצם הווירוס.

אורן: לא הבנתי, תסביר עוד קצת בבקשה.

הווירוס שלנו הוא האגו שלנו, שלא נותן לנו אפשרות להתחבר, ולכן אנחנו לא נמצאים קרובים זה לזה ומנוגדים לטבע הגלובלי, לא קשורים זה לזה בחיבור האינטגראלי, ולכן בא האגו הזה ושולט בינינו בכל צורות השליטה. עכשיו הוא מתגלה בצורת וירוס כזה, ביולוגי, וזה באמת לא חשוב איזו צורה הוא מקבל.

אורן: עם הרעיון הזה שהצגת עכשיו, איך אפשר להשתמש בו כהכנה לקראת הגל השני, מה צריכים לקחת ממנו למעשה?

אני לא חושב שיהיו גלים, אמנם זה יראה לנו כך, זה יהיה קשור לקור, לחום ולאיזה אירועים אבל זה לא גלים, כך זה נראה לנו.

אורן: מה זה אם לא גלים, אז מה זה כן?

מה, באיזו צורה זה יבוא?

אורן: לא, אני שואל איך להיערך? כי זה כבר מתחיל.

רק על ידי החיבור הנכון בינינו, וקודם כל בעם ישראל, ולכן כל העולם ירגיש שעם ישראל, שהוא לא מחובר, הוא המקור של וירוס הקורונה.

אורן: נגיד שהיינו מצליחים, כמו שאמרת קודם, בהשתלת מוח, נגיד שהיינו מצליחים להשתיל לעצמנו "מוח בריא", כמו שקראת לו.

שכל שהוא מבין, מבדיל ומרגיש באיזו מידת קירבה בינינו אנחנו נמצאים, הוא היה מצייר לנו את התמונה הזאת.

אורן: לא תפסתי את ההגדרה.

אנחנו צריכים כזה מוח שהוא יספר לי בדיוק באיזה פגם כלפי הזולת אני נמצא.

אורן: באיזה פגם אני נמצא כלפי הזולת?

שאני לא אוהב אותו, לא מתחשב בו, אפילו בילדים שלי, אבל זה כבר דבר בהמי, קירבה בהמית, גשמית, גופנית.

אני לא מתחשב באף אחד, טוב לי, נאכל ונשתה כי מחר נמות, לא אכפת לי, אפילו החיים שלי לא חשובים לי, עד כדי כך האגו שלי ככה הולך, כמו שכתוב "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת".

אורן: איך מישהו אמר לי "מתים רק פעם אחת".

כן, יפה.

אורן: משפט יפה, אני לוקח אותו. אמרו לי אותו לפני כחודש וחצי, בעיצומה של המגיפה, שמתים רק פעם אחת.

נו, אז מה?

אורן: הוא אומר כאילו "לא להיכנס להיסטריה"?

לא, זו לא ההיסטריה. זה שאנחנו נמות, אז נמות, אבל האם אני רוצה עכשיו למות, או בעוד כמה שנים כשאני אעשה עוד משהו לעצמי, לילדים שלי, לנכדים שלי, לקרובים ולתלמידים בעולם? אני לא רוצה למות, אם אתה שואל אותי, אני לא רוצה למות.

למה? כי אני חושב שיש לי עוד מה לעשות.

אורן: גם אני חושב שיש לך עוד הרבה מה לעשות.

אם לא זה, אני זוכר את עצמי מלפני נגיד ארבעים שנה, לא היה אכפת לי למות.

אורן: דיברנו פה בעצם על השתלת מוח כהכנה לקראת הגל השני.

כן.

אורן: סכם לי מהו השינוי התפיסתי המהותי שאנחנו צריכים לחולל בקרבנו כדי להתכונן לדברים טובים, ולא רעים חס ושלום.

חסרה לנו הרגשת הזולת שאנחנו לא קשורים זה לזה בצורה כזאת שכל אחד מרגיש את עצמו כחלק ממנו, כי אנחנו שייכים לנשמה אחת, ואת הנשמה הזאת אנחנו לא מרגישים, אנחנו מרגישים במקום זה כל אחד בפני עצמו, חתיכת בשר, וזהו. ואת הנשמה, שאנחנו כולנו יחד, אנחנו לא מרגישים וזו בעיה, איך לתת לכל אחד ואחד הרגשה שאנחנו שייכים לגוף אחר, גוף של נשמה.

אורן: זה האתגר?

כן.

(סוף השיחה)