חיים חדשים

שיחה 582

להפוך לאמא

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 09.06.2015 – אחרי עריכה

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן ושלום לטל מנדלבאום - בן משה.

ברוכה הבאה בחזרה לאולפן שלנו אחרי הלידה שעברה על המשפחה שלכם.

טל: תודה רבה.

אורן: היום אנחנו רוצים לדבר בדיוק על זה. גבר ואישה מקימים להם תא משפחתי, ופתאום כעבור זמן מה נולד בן או בת והחיים משתנים לגמרי מהקצה אל הקצה. כל מה שהיה זה לא מה שיהיה מעכשיו אצל האישה, וגם אצל הגבר. נרצה לדבר על התופעה הזאת של להפוך לאמא ואיך באמת זה לוקח את החיים, את המבט ואת ההתייחסות למקום חדש. יש המון שאלות שעולות, וטל בגוף ראשון תוכל לייצג את כל האמהות הצעירות והאימהות שבדרך, בבקשה בואי תפתחי.

טל: מה שבאמת מעניין זה שכמה שלא הכנתי את עצמי, סיפרו לי על זה ודיברו איתי על זה כנראה שאין שום דבר שבאמת יכול להכין אותך לכזה תהליך עוצמתי ואינטנסיבי, זה שינוי מאוד גדול בחיים. מה שגיליתי זה שכל הנשים שילדו סביבי, ואני בקשר עם חברות, כולנו עוברות פחות או יותר את אותן תחושות, את אותם שלבים, את אותן מצוקות הייתי אומרת, והתחלתי לשאול את עצמי מה קורה פה? ואת השאלה הזאת היום אני ארצה לשאול. התחושה היא שמהרגע שנכנסתי לשלב הזה של אימהות אחרי הלידה כל החיים השתנו.

אחרי לידה?

טל: כן.

לפני לידה עוד לא היה כלום.

טל: היה אבל לא באותה מידה. אם לפני כן עוד היה לי קצת חופש יכולתי לברוח כביכול לכל מיני אזורי נוחות, ברגע שנהייתי אמא נכנסתי לתהליך שיש לו שלבים מאוד מוגדרים והוא מאוד טוטאלי, 24 שעות 7 ימים בשבוע יש איזו התמסרות במיוחד בשבועות הראשונים, במיוחד אם מיניקים. 24 שעות 7 ימים בשבוע של התמסרות טוטאלית למישהו. ועם כמה שאוהבים את התינוק זה עדיין מאוד לא פשוט, במיוחד אחרי שעוברים לידה ופיזית התהליך לא פשוט.

יש קושי מאוד גדול, והתחושה היא שזה כמו מן פס יצור כזה, מן תהליך שעוברים אותו, אתגר אחרי אתגר, חוסר שינה, הנקה, אחרי זה ברית המילה, גזים, וחיסונים. כל שלב כזה מאוד מטלטל ואין אפשרות לברוח, פשוט הרכבת נוסעת וככה עוברים את זה. אנחנו יודעים שכולם עושים את זה, כולם עוברים את זה, אבל לשמחתי יש לי את האפשרות לא לעבור את זה כמובן מאליו אלא בכל זאת לשאול אותך קצת על התהליך הזה כי כאן אפשר לקבל קצת תשובות על החיים שלנו.

זה מאוד פשוט. תראי, יש לכולנו גוף אחד שנקרא "רצון לקבל", רצון ליהנות, רצון גדול, זה החומר של כל הבריאה, הרצון הזה צריך להגיע לדרגת השפעה ואהבה, מתוך זה שהוא נמצא במצב הפוך של שנאה ודחייה. הרצון הגדול הזה מפורק, הוא שבור לחתיכות, כל חתיכה וחתיכה דואגת לעצמה ואיך להתפתח על ידי זה שהיא אוכלת את האחרים כמה שאפשר כדי לקבל יותר, אנרגיה, מדע, ידע, נוחיות, שרות, לא חשוב מה. כולנו בנויים בצורה כזאת שאנחנו כל הזמן רוצים למלא את עצמנו מהסביבה, והסביבה היא דומם, צומח, חי ובני האדם, זה הטבע שלנו.

מטרת הבריאה היא להביא אותנו לאט לאט לשינוי הטבע שלנו, שמטבע של שנאת הזולת, ואהבה עצמית, אנחנו נגיע להיפך, שאנחנו נגביל את עצמנו לדברים הכרחיים בלבד ואת כל מה שאנחנו מסוגלים אנחנו נספק לאחרים, לכולם. כשאנחנו מתקנים את עצמנו, אנחנו לא יכולים לברוח מהדרך הזאת אבל אנחנו כל הזמן צריכים להתקדם ולהתקדם דווקא לקשר יותר חזק בינינו, ולראות את הקשר הזה כטוב או כרע ולאט לאט איכשהו בכל זאת להגיע למצב שכולנו נהיה כגוף אחד, בלב אחד, כולם חברים, כולם אהובים, כולם ממש אחד.

בינתיים זה נראה מאוד לא מציאותי, בתקופת ההיסטוריה שלנו, אבל לפנינו יש עוד תקופת ההתפתחות שאנחנו נצטרך לבצע, זאת אומרת נצטרך לבצע על עצמנו אפילו במודעות. אנחנו חייבים להגביל כל אחד את עצמו ובכל מה שאפשר לתת רק לשרות הכללי לכל האנושות.

בכל התהליך הזה שאנחנו עוברים, היינו בכל מיני תקופות, זאת אומרת ביחסים שונים. פעם חיינו כחמולה, כמשפחה גדולה, בצורה אחרת היינו משרתים זה את זה כמו האנשים בקיבוץ, היינו קרובים זה לזה. אפילו כשחיינו פעם באיזו עיר בימי הביניים או לפני זה, הייתה לנו חומה והרגשנו שבכל זאת אנחנו שייכים זה לזה. שאנחנו לא יכולים לעשות, כל אחד את מה שבא לו כי יש ליסטים ויש מלא אויבים מחוץ לחומות העיר. בדרך כלל קיימנו מן התכללות, אבל זה ברמה האנושית.

כדי שאנחנו נוכל לתרום לאחרים, לתקן את היחס שלנו לאחרים, יש הרבה רמות של התקשרות, אנחנו הולכים ומתפרנסים זה מזה. הוא עושה נעליים, ואני חייט שעושה בגדים, וכן הלאה "לכו והתפרנסו זה מזה". כך הטבע נתן לנו הזדמנות לשרת זה את זה ועל ידי זה אנחנו מתקשרים ומשרתים רוצים או לא רוצים. אבל בסוף נצטרך להגיע למצב שאנחנו נעשה את זה מתוך ההכרה כי כך אנו באמת צריכים להיות.

ומה שמעניין, שהטבע הכין יחס מיוחד בין בני אדם, והם בעל כורחם מטפלים זה בזה, נמשכים זה לזה אוהבים זה את זה, ובצורה כזאת הם עושים תיקונים. הטבע נותן לאמא, לאישה, לפרט אחד מהמציאות, לרצון אחד, לאהוב את הרצון השני, זאת אומרת להרגיש שהילד הזה שהיא ילדה ממש שייך לה ושהיא מאוד רוצה אותו ומטפלת בו וכל החיים שלה שייכים לו. הטבע עושה את זה בהכרחיות, הוא נותן לאמא, לאישה, רצון כזה ועל ידי זה אנחנו מתקנים את עצמנו, אבל מתקנים ללא הכרה.

זאת אומרת, אני לא בונה בתוכי אהבה לזולת הזה, לילד שילדתי, אלא זה בא וכופים עלי כביכול מלמעלה וכך אני מתייחס. יש כאלה אנשים שמעצמם מקבלים ילדים.

אורן: מאמצים ילדים.

כן, מאמצים ומפתחים אליהם רגשות. אבל בסופו של דבר זה חלק מהתיקון הכללי, כי צריכים להסתכל על היצור הזה, על ילד כמו על נשמה, ולא על הגוף, אז נשמה אחת מטפלת בנשמה השנייה במסירות ובכל מה שצריך לפי פקודות הטבע. וכך אנחנו מתקנים את עצמנו בדרגה ההכרחית, בדרגת דומם, צומח וחי במשך כל ההיסטוריה, וזה גם נכנס לתיקון.

טל: כן, כי ההרגשה היא באמת כאילו משנים לנו את צורה, בצורה של כפייה. אני לא בחרתי אבל אני חייבת לקום בלילה ואני חייבת לטפל בתינוק וגם אם הגוף שלי עייף, כאילו משהו פועל בי ואני חייבת לעשות את זה מחוסר ברירה.

כן, בכך אנחנו מבצעים את פקודות הטבע והתיקונים, אבל ללא בחירה חופשית, לא בדרגת האדם שמחליט בעצמו שהוא מטפל בשני מעל האגו שלו, מעל הדחייה, מעל הפער שיש בין אחד לשני. כאן אין פער, הוא נולד ממך אז את כאילו מתייחסת לחלק ממך שעוד יותר יקר מאשר עצמך, כך הטבע מסדר לנו, זה בעצם הכל.

את יכולה לשמוח שלפחות נותנים לך לטפל הנשמה ולתקן אותה בצורה הכרחית לא הכרתית, ולא לפי הבחירה שלך. מה זה לתקן? להביא אותה לדרגת חי, דומם צומח חי. לגבי דרגת המדבר את תצטרכי להתייחס לאנשים שיהיו לפחות מורגשים כלא שייכים לך או אפילו שנואים עלייך, תצטרכי לשנות את היחס אליהם ולטפל בהם כמו שאת מטפלת בתינוק שלך. זה בעצם התיקון השלם של אדם.

טל: איך בעצם זה משנה את האמא, את האישה? מה השינוי שקורה בה? השינוי הוא רק כלפי התינוק שלה?

רק כלפי התינוק שלה, היא לא חושבת יותר על כלום. לא אכפת לה מיתר התינוקות. יכול להיות לה אכפת רק בתנאי שגם התינוק שלה מושפע מזה. אבל אם הוא לא מושפע, כל החיים שלה עכשיו היא מסתכלת רק עליו, שום דבר אחר בעולם לא מעניין אותה רק מה שקורה לו.

טל: היית אומר שאפשר להשתמש בתהליך הזה בצורה מודעת?

אנחנו יכולים ללמוד מזה איך אנחנו צריכים להתייחס לזולת, לאיזו צורת הקשר אנחנו צריכים להגיע, שכל אחד יתפקד כלפי הזולת כמו אמא כלפי תינוק.

טל: בעצם זו המטרה של השיחה, להכניס קצת יותר כלים או מודעות לתוך התהליך הזה שכולנו עוברות וכמו שאמרת הוא כפוי. למה זה כל כך קשה לנו כנשים? יש נשים שנכנסות לדיכאון, יש כל מיני הורמונים שמשתוללים ותחושות, וכמה שיש כוח לטפל בתינוק, לפעמים התחושה מאוד לא פשוטה כאילו החופש שלי נעלם ויש לפעמים תחושה של חוסר אופק.

את אישה מודרנית, מלומדת, מפותחת, ולומדת אצלנו כבר שנים, ועם כל המטען הגשמי, ורוחני שלך, בכל זאת מובן שזה קשה. פעם זה היה יותר קל, כי האישה הייתה יותר מפותחת פיזית מהיום כי הן עבדו קשה פיזית. וגם ילדו בגיל יותר צעיר, מגיל 15 ואפילו פחות הן כבר היו נכנסות להריון ויולדות.

וגם זה היה בחיבור עם הסבתות, האמהות, הדודות, והחמולה. הייתה משפחה גדולה, וכולן היו משתתפות. אמנם כלפייך זה בן אבל כלפי אישה אחרת זה נכד, בן דוד או בת דודה וכן הלאה, כולן הרגישו בו עניין, ונתנו לך יותר ביטחון. הן נתנו לך יותר עצות, וגם עשו המון דברים בבית סביבך ואמרו שאת לא צריכה כל כך לטרוח. תנוחי, תשני מתי שאפשר כדי שיהיה לך יותר חלב, שיהיו לך עצבים יותר רגועים וגם התינוק הרגיש שאמנם הוא נמצא אצל אימא ומרגיש את אימא יותר אבל גם הסבתא והדודה היו לוקחות אותו על הידיים, וכך זה היה יותר קל.

אחרי שבועיים שלושה הוא כבר היה נכנס לקשר עם הילדים הקטנים, הם כבר היו נוגעים בו, מדברים עימו וכך הוא היה מתפתח בצורה יותר טבעית. כמו החיות הקטנות וזה ללא ספק היה מזרז את ההתפתחות שלו. היום בקושי יש בינינו קשר כי כל אחד חי בדירה שלו, ואם בעלך הולך לעבודה, את נמצאת לבד, נשארת לבד והקושי ידוע. פעם זה היה הרבה יותר קל, יותר אנושי, יותר קרוב לדרגת חי והיום זה קצת יותר קשה.

טל: מבחינתך אלו תופעות מודרניות?

אלה הפרעות מודרניות, אנחנו משלמים על זה שאנחנו מודרניים וגם זה נכנס לתיקון.

טל: מה יכול לעזור לנו לעבור את התהליך הזה בצורה מודעת יותר, להשתמש בו כדי להגיע להתפתחות ולא להישאר בדרגה שקראת לה "דרגת החי", איך לקחת את החוויה הזאת ולהעצים אותה?

קודם כל אנחנו ממש לומדים בחכמת הקבלה על כל הדברים האלה של עיבור, יניקה, איך מתקיים הגוף שנכנס להריון, ועד כמה שהוא קשור לכלים זאת אומרת, לגופים האחרים. איך הוא מתקדם כדי ללדת, מה עניין הלידה עצמה, אחר כך היניקה ומה הבדל בין תינוק שמקבל דרך הטבור, דרך השד ועוד. אנחנו לומדים את כל זה בחכמת הקבלה, כל שלב ושלב מוסבר במאות דפים ואחר כך על גיל שנה, שנתיים, שלוש, שש, תשע, שתים עשרה ויום אחד, גיל 20, גיל 70 וכך אנחנו לומדים על כל פרט ופרט.

מפני שכאן בעולם שלנו אנחנו צריכים להשתדל לקחת מזה דוגמה ולהיות כמה שיותר קרובים לטבע הרוחני חוץ מאשר לטבע הגשמי. לכן זה מעניין מאוד לראות עד כמה שהחיים שלנו עדיין לא מסודרים נכון כי אנחנו לא מרגישים את הטבע הרוחני. נקווה שבזמן הקרוב נתחיל להכיר אותו ומתוך ההיכרות הזאת נתחיל לבנות את החיים שלנו כך שהם יהיו באמת הרבה יותר קלים, נכונים, ללא טעויות, ואנחנו נראה את הילדים שלנו מתפתחים יפה, נכון, ובאמת מגיעים להיות תפארת האדם.

טל: אחת התחושות הכי קשות לאישה היא תחושת חוסר החופש. איך מוצאים חופש בתוך תהליך שהוא כל כך אינטנסיבי וכל כך דורש מהאישה התמסרות. מה זה החופש הזה לדעתך?

  כמו שאנחנו לומדים גם בחכמת הקבלה מהמערכת הזאת של אבא ואימא, סבא וסבתא, וכל מה שמסביב ולמטה מהם, זה בלתי אפשרי לטפל לבד בתינוק, ודווקא חייבים כאן הרבה קרובים. יותר קרובים ויותר רחוקים, אבל שישתתפו בזה. כל אחד צריך לקחת חלק מהנטל שמגיע מצד הטבע כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה. זה לא שאני האימא של האישה שילדה, ועכשיו אני יכולה לבוא אליה לחצי שעה פעם בכמה ימים ולשחק עם הנכד שלי, אלא אני חייבת להשקיע בזה וכן הלאה. גם מצד הגבר, מצד האבא של התינוק, וההורים שלו, או ההורים שעוד יותר רחוקים. זה חייב להיות שגם האחים והאחיות משני הצדדים, כולם צריכים להיות קצת יותר מחוברים ומשקיעים בזה.

 

טל: קראת לזה תיקון, שזה חלק מהתיקון?

 זה חלק מהתיקון של הנשמה של כל אחד ואחד ולכן לא כדאי לברוח מזה. אם יש לי הזדמנות להשקיע באהבה שלי לתינוק הנולד אז כדאי לי להשקיע בזה כי בזה אני מוסיף תיקון לנשמה שלי שמטפלת בתיקון של נשמתו.

 

טל: מה זה אומר בדיוק להוסיף תיקון?

 זה אומר שבזה אני מתקדם בכל זאת למצב של "ואהבת לרעך כמוך" שאנחנו צריכים להשיג כלפי כולם. אז אולי כאן לא כל כך רואים את זה כי בסך הכל אני הולך לטפל בבן דוד שלי, בנכד שלי, או באח הקטן, אבל כך זה בינתיים מפני שאחרת לא הייתי קשור אליו. וכך הטבע מוליך אותי, דוחף אותי לזה. אבל בעצם בנוסף אני צריך לראות שזה חלק מהתיקון.

 

טל: הרבה פעמים אתה אומר שהטבע פועל בנו וזה תהליך של הטבע?

 אפשר להגיד שאלה אינסטינקטים, מה זה חשוב.

 

טל: יש כזה מושג אימא טבע או אימא אדמה?

 כן.

 

טל: כאילו שהטבע הוא גם סוג של אימא, זה נכון?

 כן, ודאי, אנחנו נמצאים במערכת סגורה, מאוד מורכבת, שפועלת עלינו בכל מיני צורות בדומם, צומח, חי, ועל בני אדם. רק חלק קטן מאוד בכל התהליך שאנחנו עוברים אנחנו בכלל איכשהו יכולים להרגיש כעובר עלינו. בסך הכל בהכרה אנחנו עוברים חלק מאוד קטן ובכל השאר אנחנו מנוהלים על ידי הטבע.

 

טל: אבל למה קוראים לו אימא, אימא אדמה?

 אימא, מפני שכמו שאת מטפלת בתינוק ורוצה שהוא יגדל ויגיע למימוש טוב עצמי, כך גם אנחנו מקבלים טיפול על ידי המערכת הכללית שבה אנחנו נמצאים. אנחנו ממש לא מודעים לכך, כמו תינוק שלך. הוא לא יודע מה קורה סביבו, איזה עולם גדול ומאיפה כל זה מגיע לו, ובכלל מה רוצים ממנו ומה הוא. הוא לא יודע, הוא צועק, בוכה, מחייך, בצורה אינסטינקטיבית, אלה תגובות טבעיות שהוא נותן מגופו.

כ גם אנחנו, אנחנו לא יודעים באיזו מערכת אנחנו נמצאים, אנחנו באמת נמצאים בחוסר הכרה של המערכת הזאת ממש כמו התינוק. אבל שהתינוק לאט לאט נכנס לאיזו הכרה, ויש לו איזו תגובה, וכך הוא מתקדם ואנחנו עוד לא. לשם כך ניתנה לנו חכמת הקבלה, כדי שאנחנו נתחיל לזהות את הפעולות שהטבע עושה איתנו, ואיך אנחנו יכולים להגיב עליהן, להגיב נכון כדי להתקדם ולהתפתח נכון.

כי חשוב לך איך התינוק מגיב. עכשיו את לא מסתכלת עליו, אלא מסתכלת על תגובות הטבעיות של הגוף שלו. אחר כך תתחילי לקחת בחשבון למה הוא עושה את זה כך או כך, אולי בכוונה אולי לא בכוונה, מה יש לו, מה מפריע לו? זה יהיה בעוד כמה שנים, ואחר כך יהיו בו כל מיני מטרות משלו אולי כך הוא דווקא רוצה  לסדר קצת את האימא, לסובב אותה בצורה כזאת או אחרת, תהיה בו  קצת בחירה חופשית. כך גם אנחנו צריכים לגדול.

בינתיים הטבע מטפל בנו כמו בתינוק, אנחנו לא מסוגלים להבין מה רוצים מאיתנו ולא מסוגלים לקיים את מה שאנחנו צריכים. אפשר להגיד שאנחנו נמצאים בפיגור ושמזמן היינו צריכים להכיר יותר את שפת הטבע שמכוונת עלינו בכל מיני צורות. מזה שאנחנו רואים שהתינוק שלך מקבל ממך רק יחס יפה וטוב ואנחנו מקבלים מהטבע יחס אחר.

 

טל: לא דומה.

 לא דומה ליחס של אימא. מפני שהאימא הזאת שנקראת "הטבע" רוצה לחנך אותנו לטוב ואנחנו לא מבינים את השפה שלה, ולא מבינים את היחס של הטבע. אנחנו לא רוצים להכיר בזה ולכן אנחנו נכנסים לעימות עם הטבע. אנחנו לא רוצים להכיר בו כאימא. כי להכיר את אימא זה נקרא שאני שומע, שאני רוצה לדעת מה הקשר שלי לטבע, איך אני צריך להגיב, מה אני צריך לעשות וכולי. זאת אומרת, אנחנו נמצאים עם הטבע שיולד אותנו ביחסים ממש לא טובים.

 

אורן: תיכף הזמן שלנו יגמר, הייתי רוצה שתלמד אותי גם כגבר, תובנה אחת שחשוב לי לדעת מרגע שאשתי הפכה להיות אימא. מה הדבר המרכזי שכדאי לי ללמוד ביחס שלי אליה, אל התינוק או התינוקת שנולדה. מה הדבר החשוב ביותר לדעת כשהפכתי מגבר לאבא?

הדבר החשוב ביותר שאתה צריך לדעת זה שאתה צריך לעזור לה בכל מה שאפשר. ושבינתיים היא תמיד תהיה בינך לבין התינוק. זאת אומרת, אתה חייב לבצע את מה שהיא חושבת שצריך לעשות כלפי התינוק ואתה מסוגל. אין כאן יותר או פחות אהבה, אלא יותר אחריות, ואני מדגיש את זה. לגבר, לגברים בכלל יש איזו דחייה וקושי, פתאום משהו נכנס ומפריע והוא עוד לא יכול להרגיש את זה. כי לגבר אין את כל ההכנה הגדולה שהאישה עברה במשך תשעת ירחי הלידה, ובלידה עצמה. לגבר אין את זה כי הוא רחוק מהתינוק הנולד. ולכן מה שהגבר צריך לעשות ואתה בקשת רק עצה אחת, זה תשמע מה שאומרת לך האישה ותעשה. ולא לשכוח שגם זה לתיקון הנשמה.

 

 

(סוף השיחה)