בימי קדם אנשים חיו בשבטים ובחמולות, הקשר היה הדוק והאווירה הייתה חמה. ככל שהאגו גדל, כל אחד תפס עצמאות ומרחב פעולה. היום כל אחד אדון לעצמו ומי שמרוויח יפה מסתדר די טוב, אבל בו בזמן יש גם הרבה בדידות ודיכאון. על עצמאות, על שייכות, ועל מה שאי אפשר לקנות בכסף אך שווה המון.
מצד הטבע האדם הוא יצור חברתי, והצורך להשתייך לקהילה הוא מאוד בסיסי. עם זאת, בימינו כמעט ולא רואים חיים קהילתיים. אפילו קשה לדמיין במה דברים אמורים. ואם בעבר הדלתות היו פתוחות, אנשים הרגישו קרובים, התעניינו, עזרו, תמכו זה בזה, בזמננו כל אחד מכונס בביתו, ושאף אחד לא יחדור לפרטיות שלו.
במקביל לתהליך גדילת האגו שמבדיל בין אנשים, העולם שבו אנחנו חיים נעשה מקושר יותר, מחובר יותר, והתלות ההדדית גוברת. רוצים או לא אנחנו כפר גלובלי קטן, מה שקורה באיזה מקום משפיע על כולם. וכשיש עיכוב כלשהו באספקה של אנרגיה, של מזון או של שבבים אלקטרוניים למשל, די מהר המחסור מורגש ברחבי העולם.
כך מתקבלים שני כיווני התפתחות מנוגדים: מבפנים, הכוח האגואיסטי מתעצם ומרחיק כל אחד לפינה שלו, ומבחוץ הכוח האינטגרלי גדל וקושר אותנו עוד יותר זה לזה. ההפכיות שבין שני הכוחות הללו, היא שעומדת בבסיס כל המשברים שאנחנו חווים.
עם הראייה הרחבה הזו נתבונן מחדש על עניין החיים הקהילתיים. אז הקמנו מערכות סוציאליות כמו ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, מגן דוד אדום, משטרה, מכבי אש ושירותים חברתיים נוספים, אבל אין לנו חום, אין יחס מאדם לאדם, אין קשר בין הלבבות. זה בא לידי ביטוי גם ביחסים הקרירים בתוך הבית. כל אחד מסתגר בקונכייה שלו, בחדר שלו, במחשב שלו, בטלפון שלו. תנו לו שקט, אל תחפרו לו.
מצד אחד יש פרטיות ועצמאות, מצד שני איבדנו את תחושת השייכות. אנשים כמו תלושים בעולם, לא מחוברים אפילו לעצמם. לאורך זמן זה גורם לתחושת מחנק, חוסר אוויר, חוסר חיות. הניכור צובע את החיים באפור, כמו עננה שרובצת על כולם.
מה מכאן? אפשרות אחת היא לא לעשות דבר, להמשיך כמו אתמול גם מחר. זה יביא לכך שתרופות הרגעה יהפכו לחלק מהתפריט היומי. האדם לא יוכל לתפקד בלי איזשהו סם, והקשר שלו למציאות ילך ויקטן. אפשרות שנייה היא להבין מבעוד מועד את מגמת ההתפתחות שבה הכוחות האבולוציוניים מוליכים אותנו, ולהתאים את עצמנו לקריאת הזמן.
בטבע הסובב אותנו החיים מתפתחים בחיבור בין ניגודים. הטבע רוקם קשרים הדדיים בין כל הפרטים, וכך נוצרת מערכת אינטגרלית שכל חלקיה זה את זה משלימים. פלוס ומינוס, חום וקור, אור וחושך, וכן הלאה. רק אצלנו, בני האדם, יש בלאגן. הכוח האגואיסטי המרחיק מגיע לרמה כה גבוהה, ואנחנו לא מאזנים אותו עם תוספת כוח אינטגרלי מקרב באותה רמה. אם נלמד לעשות זאת באופן הכרתי, נתקדם יחד לדרגת קיום חדשה, הרבה יותר איכותית.
השיטה האינטגרלית מסבירה את תהליך ההתפתחות הזה בהרחבה, וגם נותנת כלים למימוש מעשי של התפיסה בכל מערכות היחסים ובכל תחומי החיים. בגדול, המטרה היא לבנות בינינו קשר אינטגרלי, שיהיה מתאים לאינטגרליות שבטבע הגלובלי.
ברמה הקהילתית, יכולים להיות לקשר האינטגרלי המון ביטויים. כך למשל, אפשר ליזום שיתופי פעולה שיקלו על המצוקה של יוקר המחייה. לארגן חוגים לילדים שאנחנו ההורים נעביר בעצמנו, פעילויות יצירה, תיאטרון, ספורט, עזרה בלימודים וכן הלאה. לארגן קבוצות רכישה של מוצרי מזון וכדומה, לערוך שוק קח-תן של בגדים ומוצרים שאין לנו שימוש בהם, להקים צוות סיור שידאג לביטחון ולשמירת הסדר באזור. במקביל, אפשר לערוך הפנינג קהילתי בסופי שבוע או בחגים, עם אוכל טוב, מוזיקה, הופעות של הנוער והילדים. כמובן, יכולות להיות עוד אינספור יוזמות והתארגנויות שייטיבו את חיי כולנו, אבל הכי חשוב זה שהם ייצרו בינינו קשר.
את הרצון להתקרב זה לזה, בונה השיטה האינטגרלית באמצעות כלי מרכזי שנקרא "סדנת חיבור". הסדנאות מבוססות על כללי שיח מיוחדים, שמאפשרים יצירת אווירה מחברת. אי אפשר להסביר במה מדובר, עד שלא חווים זאת. במהלך השיחות על נושאים שונים שחשובים למשתתפים, הם מרגישים שנוצר ביניהם קשר פנימי. חום, רוגע, ביטחון.
בהדרגה, האדם מתחיל להבין שלבד אין לו שום אפשרות להרגיש כאלה תחושות. יהיה מי שיהיה, עשיר גדול, בעל מעמד חברתי מכובד, אומן מוערך, אין אדם שלא חסרה לו ההרגשה שהוא עטוף ביחס חם ואוהב. זה מחזיר אותנו למקום הכי בטוח וטוב שהרגשנו בחיים, כשהיינו על ידיה המחבקות של אימא, ולכן ממלא לנו ישירות את הלב.
חיבורים אינטגרליים כאלה, במעגלים הולכים ומתרחבים, יביאו אותנו לפסגת התפתחותנו כיצורים תבוניים.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 237 – bit.ly/3SgSyQn