קנאה בין אחים, תחרות, מימוש עצמי. לא פשוט לחנך ילדים. הסתכלות רחבה על טבע הדברים תבהיר לאן כדאי לנו לכוון אותם כבר מגיל צעיר, כך שיגדלו להיות אנשים מוצלחים ומאושרים.
ראשית נאמר שכל מה שיש בנו בא מהטבע, וכל העניין הוא רק ללמוד איך להשתמש לטובה בכל נטייה ונטייה. קנאה היא כוח מניע, שיכול לקדם מאוד את האדם. אסור להרוס אותה, כמובן, וגם לקנאה בין אחים יש תפקיד חשוב בהתפתחותם.
דוגמה לקנאה פשוטה: הילד משחק באיזה צעצוע, ונהנה מאוד. בא אחיו וחוטף לו את הצעצוע. פתאום גם הוא רוצה לשחק בו, ממש עכשיו. מה בעצם קורה כאן? הילד השני לא באמת זקוק לאותו המשחק, אלא הוא מקנא בתחושת ההנאה שחש הראשון. נראה לו שאם הוא ישחק בצעצוע הזה דווקא, גם הוא ייהנה כמוהו.
למעשה, כך קורה לנו במהלך כל החיים. אנחנו רואים אחרים שמגיעים להישגים מסוימים, מקנאים, ובטוחים שאם נגיע להישגים דומים גם אנחנו נהיה מאושרים. אבל זה בכלל לא מחייב. ייתכן שאין לנו את התכונות ואת הכישורים הנדרשים להתפתחות באותם כיוונים, ושהאושר שלנו מצוי במחוזות אחרים. עשיר הוא השמח בחלקו, אמרו על כך החכמים. אני לא צריך להיות כמו מישהו אחר כדי לחוש שמחה, עליי לממש את המיוחד שבי, בצורה הכי טובה.
ובחזרה לילדים. כהורים, הריב על הצעצוע הוא הזדמנות להתניע מהלך חינוכי. אפשר לגשת לילד שממנו נחטף הצעצוע, ולומר לו בשקט: "בוא נעשה יחד תרגיל. אחיך רוצה מאוד את המשחק הזה. תן לו אותו רגע, ושנינו נמדוד על השעון כמה זמן ייקח עד שהוא יעזוב אותו, יניח אותו בצד".
לפני הכול אנחנו מראים פה דוגמה טובה של ויתור. בנוסף, כשהרוחות יירגעו, נשב כולנו יחד ונדבר על מה שקרה, במטרה ללמוד משהו על טבע האדם. אפשר להעלות לבירור שאלות כמו: מה הרגיש כל אחד בתהליך הזה? מה הרגיש האח שראה את אחיו משחק ונהנה? מה הרגיש זה שהצעצוע נחטף ממנו? אילו תחושות באו אחרי שהוא הסכים לוותר לאחיו על המשחק? למה השני הפסיק לשחק בו כעבור זמן?
תובנה שצריכה להיווצר בדיון היא שהעניין הוא לא בצעצוע המסוים הזה. אפשר לקחת משחק אחר, להיכנס לתוכו, ולחוש הנאה לא פחותה.
עוד תובנה היא שאף אחד לא אוהב שבאים וחוטפים לו משהו בכוח, ואם אני לא רוצה שמחר יחטפו ממני, כדאי שהיום אני אתאפק. הרי בעוד זמן מה אחי יסיים עם המשחק הזה, ואני אוכל לשחק בו. אווירה נעימה נוצרת כשיש קשר הדדי, התחשבות בכל אחד, לא רק בדחפים שלי, במה שבא לי עכשיו.
באופן כללי, אחד הכלים החשובים בחינוך ילדים הוא לדבר כל הזמן בנוכחותם, על מה שאנו רואים, חושבים, עושים. בבית, ברחוב, בגינה, בכל מקום שבו אנחנו נמצאים יחד, כדאי שנדבר, נסביר בקול רם את מה שעכשיו עובר לנו בראש ביחס לתופעה כזו או אחרת. כך הילדים ילמדו איך אנחנו מתייחסים לכל דבר ועניין, והדבר יסייע להם לנהוג באותה צורה גם כשיהיו לבד עם עצמם. לבחון דברים, לבקר, לברר.
ובאשר לתחרות בין אחים. כדאי לבנות במשפחה נורמה של תחרות חיובית. כלומר, לעודד תחרות של מי עוזר עוד יותר לאחרים, מי מוותר, וכן הלאה. את הערכים ההדדיים הללו נכבד ונוקיר.
חשוב מאוד שניתן דוגמאות כאלה לילדים. כך למשל, אם האבא והילד נמצאים יחד בסלון, מתי שזה מתאים יכול האב לומר משהו בסגנון: 'סליחה רגע, אני צריך לגשת לאימא, למטבח, לבדוק אם היא צריכה עזרה'. אחרי דקה או שתיים הוא אולי יחזור, אבל הרושם מהיחס התומך כבר יותיר חותם.
בנוסף, כדאי לבנות משחקים שבהם ההצלחה יכולה להיות רק משותפת, משחקים שמחברים. העקרונות הבסיסיים במשחקים כאלה הם: א) התחרות היא לא האחד מול השני, אלא מול גורם חיצוני כמו זמן או שיא קודם, ב) יש תלות הדדית בין המשתתפים, ג) יש מטרה משותפת.
משחק מחבר לדוגמה: נקשור לעצמנו משהו שיכסה את העיניים, נעמוד בטור, זה אחר זה, נחזיק זה את זה בידיים, וננסה להתהלך כשיירה במרחבי הבית. בלי להיפרד ובלי להיתקע במכשולים. כדי להרים את רמת הקושי ולאתגר אפשר להוסיף כללים נוספים למשחק, כמובן, בהתאם לגיל ולתנאים.
אם כן, חינוך משמעו הובלת פעולות מלאכותיות ובירורים מלאכותיים, כלומר כאלה שאינם מצויים מלכתחילה בטבעו האגואיסטי של האדם. משחקים מחברים, דוגמאות טובות, דיונים משפחתיים – כל אלה גם יחד יבנו בילד מערכת ערכים חדשה, עד שהרגל יהפוך לטבע שני. וכשיהיו לו שתי נקודות מבט, האחת מתוך דחפיו האגואיסטיים והשנייה מתוך ערכים של חיבור ושל הדדיות, הוא יוכל להתפתח ולגדול.
בסופו של דבר, ההנאה הגדולה ביותר טמונה בחיבור נכון לאחרים. הקרנה של יחס טוב לזולת תביא לכך שאנשים יתמכו בנו חזרה, היא תרומם את רוח האדם שבנו, ותפתח בפנינו עולמות שלמים. שיהיה לכולנו בהצלחה!
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 215 – bit.ly/3f47WR8