חיים חדשים

שיחה 1053

היחס הנכון לכשלון

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 23.08.18 – אחרי עריכה

אורן: היום נדבר עם הרב לייטמן על כישלונות בחיים. גם זה חלק מהחיים ונרצה ללמוד איך להתייחס נכון לכישלונות בחיים, לכישלונות שלנו, לכישלונות של היקרים לנו הנמצאים לידינו.

יעל: "כישלון" זה באמת משהו שאנחנו פוגשים הרבה מאוד פעמים בחיים ויחד עם זה, שכישלון הוא חלק מאוד טבעי מהחיים שלנו, אנחנו כל פעם מופתעים מחדש שנכשלנו. זאת אומרת, אנחנו מצפים להצליח ולא מצפים להיכשל. יש איזה חוסר איזון ביחס שלנו, בין היחס שלנו להצלחה לבין היחס שלנו לכישלון, למרות ששניהם טבעיים לחלוטין.

בטוח, כי החומר שלנו הוא רצון ליהנות, רצון לקבל, ולכן אם אני כבר לא נהנה, אני לא מבין למה אני לא נהנה, כי חוץ מהרצון הזה אין לי כלום. ואז אני נמצא במבוכה, "מה קורה? אני נבראתי כדי ליהנות ומה קורה, אני סובל. זה לא יכול להיות, זה לא בצדק", ואני מתרגז על החיים ועל כולם, כי אני לא נהנה. מי הבטיח לך שאתה צריך ליהנות, זה שאתה בנוי כך, זה שאתה נולד כזה, זה בסדר, כל אחד עם רצון ליהנות משלו, יותר, פחות, לכל מיני כיוונים, אבל אנחנו בכל זאת דורשים.

זאת אומרת, אנחנו תמיד נמצאים בהרגשת כישלון, במשהו, תמיד הרגשת הכישלון מפחידה אותנו והיא נמצאת בנו וכל הזמן מעוררת אותנו לחפש משהו אחר כדי להבטיח שהיא לא תתממש.

אורן: תסביר את הנקודה הזאת.

אני רצון ליהנות ולכן בצורה אינסטינקטיבית מחפש כל פעם תענוגים. אם התענוגים לא מגיעים אלי, אני צריך להביא אותם בכוח, זה נקרא "על ידי יגיעה", אם אני גם על ידי היגיעה מתקשה, אני מתחיל להתרגז, אני מתחיל לבדוק מה קורה. הרי לפי הטבע נולדתי והתייצבתי עם הרצון ליהנות, למה אין מילוי לרצון ליהנות, למה אני לא נהנה?

ואז האדם ממורמר בחיים שלו, עד כמה שיודע פחות למלאות את עצמו, כך הוא יותר ויותר מרגיש את עצמו כנכשל.

יעל: אמרת שתמיד קיים בנו איזה פחד מכישלון. מאיפה הפחד הזה, למה הוא קיים בתוכי באופן תמידי?

מתוך זה שאני לא אמלא את הרצון ליהנות שלי.

אורן: אז ממה אני פוחד? עוד לא נכשלתי. אמרת שהפחד מכישלון קיים בנו תמיד, הוא תמיד מלווה אותנו.

הרצון ליהנות קיים בי, אני נבנה, אני נברא, מרצון ליהנות ולכן אני כל הזמן בודק, אני יכול ליהנות או לא. כבר יש לי תמיד פחד, יש לי תמיד חרדה, יש לי תמיד הרגשה, אני אהנה או לא? תראה איך כלב כל הזמן רץ ברחוב וכל הזמן מסתכל ומחפש, כך אנחנו בחיים, האם אני איהנה או לא, האם אני מתקרב לתענוג, לאיזה משהו, או לא?

יעל: אז כל דבר שיכול במקצת לפגוע בתחושת ההנאה המלאה האופטימלית שלי, הוא כבר מקור לסכנה מבחינתי?

תסתכלי איך את יושבת, איך את מדברת, איך את מזיזה את הידיים, את הרגליים ואת הראש, כל דבר, הכול כדי לא להגיע לכישלון וכדי ליהנות בצורה אופטימלית, מרבית, במצב הנוכחי הנתון.

יעל: גם הציפייה הטבעית שלנו היא ציפייה להצלחות. זאת אומרת, גם אנשים מבוגרים, שכבר מבינים את החיים, כבר ספגו כישלון אחד או שניים, הורים לילדים, רואים שגם הדרך שלהם רצופה בכישלונות, שזה חלק מתהליך הלמידה בחיים. אבל גם אצלם יש תמיד ציפייה להצליח.

נכון.

יעל: ואין ציפייה להיכשל, אתה לא מקבל את זה כעובדת חיים.

אנחנו בנויים מרצון ליהנות ולכן אנחנו כל הזמן מחפשים, "מתי אני אהנה"?

יעל: אני כאילו מעלימה בכלל את האופציה הזאת?

להפסיד?

יעל: אני לא מעלימה את האופציה להפסיד, אבל אני מתעלמת ממנה הרבה מאוד פעמים בחיים.

נכון, כי הרצון שלך מסודר, מכויל, לתענוג.

אורן: הרצון מכויל לתענוג, את זה אפשר להבין. אני מנסה להבין למה יש בחיים כישלונות? אם אנחנו בנויים מחומר שרוצה ליהנות והרצון שלי מכויל כל הזמן להנאות, למה החיים רצופים בכישלונות, בכל מיני רמות, תחומים, איכויות, למה הם נמצאים שם?

למה אני לא קולט שהם שם וכל פעם מופתע מחדש? כל פעם שאני נכשל, כמו שאמרת קודם, אני נדהם, "איך זה יכול להיות, למה מגיע לי כזה דבר?" ובכל פעם נוספת אין את כל אלף הכישלונות שעברתי קודם, והכישלון הבא לא יכול לקרות. למה זה בנוי ככה?

כי הרצון שלך להגיע למילוי, לאושר, מתחדש ולכן אתה לא מבין למה אתה נכשל כל פעם. ככה זה, פשוט. אבל ברגע שאתה יודע איזו דרך היא הנכונה לאושר ואתה משתדל ללכת בה, אתה אולי כבר רואה בדרך כישלונות, כמו שאתה נתקע באבן או נתקל באיזו גבעה שאתה צריך לעבור אותה, אבל הכיוון כבר נכון ולכן אתה לא רואה את הכישלונות האלו ככישלונות ואכזבות, אלא אתה רואה אותם כהפרעות חלקיות. אחר כך אתה מזהה שאלו לא הפרעות, אלא שאתה דווקא צריך אותם כדי להגיע לאותו התענוג שאליו אתה מכוון.

יעל: יש כל מיני תפיסות שקיימות בישראל ובעולם ביחס לכישלונות ולהצלחות. יש גישה שאומרת, צריך לנסות עד שמצליחים, יש כל מיני סיפורים על אנשים שניסו והצליחו, כמו אותו אדם שהקים את חברת המכוניות "הונדה", הוא רצה לעבוד כמכונאי בטויוטה ולא קיבלו אותו לעבודה ואז הוא הקים את חברת הונדה. מספרים על וולט דיסני שרצה להתקבל כגרפיקאי לאיזה משרד ולא קיבלו אותו ואז הוא הקים אימפריה שלמה. יש הרבה מאוד סיפורים והמסר שעומד מאחורי כל הסיפורים האלה הוא שיש לך פוטנציאל להצליח, אתה בסדר, תנסה כל הזמן ובסוף תצליח.

אורן: זה גם קרה לא רק בתחום העסקי או בתחום התרבות או הכישרונות המיוחדים. מספרים על תומס אדיסון, אם אני זוכר נכון, שאמר, "ערכתי עשרת אלפים ניסויים, אבל בעצם לא נכשלתי, אלא מצאתי עשרת אלפים דרכים שלא עובדות, איך לייצר את מה שבסוף הצלחתי לייצר, ובדרך להצלחה עשיתי, לכאורה, אלפי טעויות". זאת אומרת, הגישה היא שאתה אף פעם לא מתייאש, היצבת לעצמך יעד ואתה ממשיך, כי בסוף תצליח. מה דעתך על תפיסת העולם הזו?

מדובר על אנשים מיוחדים שהיו מומחים גדולים, כל אחד בשטח שלו, והיו עוד אלפים אם לא מיליונים שגם ניסו לעשות זאת ולא הצליחו בסופו של דבר. לכן זאת לא השיטה. השיטה לכל אדם ואדם היא פשוטה, קודם כל לציין את המטרה, "מהי מטרת חיי"? אחרי שאני מגיע לזה, לקביעת המטרה, אני צריך להבין שאם אני הולך לקראת המטרה הזאת, כל מה שיש בדרך זה לקראת השגת המטרה ובדרך יכולים להיות "בורות", "גבעות", כל מיני בלבולים, כישלונות, אבל זה הכול בדרך.

אני לא לוקח עכשיו כמטרה, כמו אותו אדיסון או וולט דיסני, שהייתה להם מטרה, אבל מטרה שלהם, משהו שהאנושות צריכה, כמו תרופה אוניברסלית למחלת הסרטן, אלא מי אני, מה אני וכן הלאה. אני צריך מטרה אישית, שהיא שלי, מה אני יכול להשיג, מה אני חייב להשיג, באיזו צורה אני יכול להשיג זאת, ואז אני בודק עם עצמי את כל הנתונים ובהם את הנתונים התומכים, מה העזרה בדרך, מה "התרופות" בדרך, כל מה שאני חייב להשגת המטרה. אבל קודם כל, מטרת האדם בחייו.

יעל: מה אדם צריך להבין מכישלון, כשהוא הולך בדרך שנכונה בשבילו?

קודם כל, כשאני הולך למטרה, אני צריך ללמוד באיזו צורה משיגים אותה, באיזו דרך, על ידי איזה אמצעים, מי יכול להיות בעד, מי יכול להיות נגד, מה יכול לעזור לי וכן הלאה. ואחרי שאני, פחות או יותר, מצייר לעצמי, לדוגמה, אפילו מצייר שרטוט או רשימת שאלות שאני צריך לפתור בדרך, אני הולך לקראת זה. אני הולך לפי זה.

יעל: אז אני רואה את זה כמשהו שמקדם אותי.

ואז אני רואה כל דבר, אפילו כישלון כביכול, בדרך, כמשהו שגם מקדם. כמו אדיסון שאמר, "כל הכישלונות האלה רק קידמו אותי".

יעל: האם כישלון בדרך אומר משהו עלי או על סיכויי ההצלחה העתידיים שלי?

זה לא חשוב, "יכול להיות שנכשלתי, אבל בפעם הבאה אני אהיה יותר חכם, אני צריך לעשות שיעורי בית יותר טובים על כל כישלון", אבל ככה זה עובד.

יעל: כל אחד, ברגע שהוא צעיר, חושב שהוא יכול להיות אותו מומחה. זאת אומרת, הפוטנציאל עדיין לא גלוי וכל אחד חושב שאולי הוא, אם הוא ימשיך וינסה כל הזמן, יהיה בסוף אותו מומחה מדהים שחבוי בתוכו. איך אדם יכול לדעת אם הכישלון שלו הוא כישלון שמשתלם, שבסופו של דבר הוא יוביל אותו למקום הנכון, או שהמאמץ לא משתלם, שלא ייצא מזה כלום בסוף. איך הוא יכול לדעת את זה?

אם הוא שם לעצמו, בירר לעצמו, את המטרה, כל מה שכבר יהיה בדרך הוא לא יראה ככישלון, הוא יראה את זה כמצבים הכרחיים להשגת המטרה.

יעל: אז חזרנו לכך שהכול קשור להגדרת המטרה הנכונה.

נכון.

אורן: לפי התפיסה שלך, אין בעצם כישלונות בחיים, הכול זו למידה בדרך?

ודאי, בתנאי שאדם בחר את המטרה הנכונה, שהיא המטרה שלו והוא מעריך אותה יותר מהכול בחיים.

יעל: ואם הוא לא בחר מטרה נכונה והוא נכשל, מה יקרה?

אז הכישלון הזה רק מעורר בו ביקורת לבחור מטרה נכונה.

יעל: אני רוצה רגע לחזור אל תחושת הכישלון של האדם. כשבחרתי את המטרה הנכונה, מה אני ארגיש, מה תהיה התחושה הפנימית שלי? לעומת זאת אם נכשלתי וזו לא הדרך שלי, לקחתי מטרה של מישהו אחר, או לקחתי מטרה לא נכונה בשבילי, מה אז אני ארגיש?

שהכישלון זורק אותי הצידה.

יעל: אותה הרגשה של כישלון הרבה פעמים מעוררת באדם תחושה שהוא אשם, שמשהו בו לא היה בסדר, שהוא לא מספיק טוב, זה ממש מערער לפעמים את כל הערך העצמי ואת כל היסודות של האדם. כשאתה הולך בדרך שהיא שלך, בדרך הנכונה שלך, האם התחושות האלה, של הערעור הפנימי המאוד גדול הזה, גם קיימות?

לא. אם אני הולך בדרך עם מטרה נכונה, אני רואה עד כמה כל הכישלונות יכולים לעזור לי לברר את המטרה, להתקדם אליה. אני בכלל לא רואה כישלונות בחיים, אלו לא כישלונות, אלו פשוט אבני דרך.

יעל: אני רוצה לדבר על עוד גישה, תפיסה, שקיימת. יש תפיסה האומרת שהדבר, הסוד, שהכי עוזר להתמודד עם כישלון זה "עמידות". ומגדירים "עמידות" כיכולת הרגשית שלי לקבל בכלל את כל התחושות הלא טובות האלה שמתלוות לכישלון. זאת אומרת, אם אני אתעלם מהרגשת הכישלון, בסופו של דבר יהיה לי יותר קשה להתגבר עליו, ואם אני כן אכנס לתוך תחושת הכישלון ואקבל אותה כחלק מהחיים, או כחלק מהמצב, יהיה לי יותר קל להתגבר על הכישלון. מה דעתך?

אדם שוב צריך לבדוק מתוך הכישלון שלו, האם הוא נמצא בדרך נכונה או לא, במטרה הנכונה או לא, ואז הכישלון הזה יהיה כאיזו מקפצה שמקפיצה אותו לשלב הבא.

יעל: אבל בכל זאת הוא ירגיש איזה רגש שלילי, ברגע שזה קורה לו. נכון?

ודאי, בלי זה איך הוא יתקדם?

יעל: חשוב להרגיש את אותו רגש שלילי?

כן, לרגע קט.

אורן: אני רוצה לברר את העניין הזה שאתה חוזר עליו שוב ושוב, של הגדרת המטרה הנכונה. נאמר שאני רוצה למצוא בת זוג ונכשל. והכישלון הזה יוצר בי תחושה מאד קשה מבחינה רגשית. מה תאמר?

אני אגיד לך שאולי פגשת הרבה נשים שהיה נדמה לך שהן מתאימות לך, אבל ביררת, בסופו של דבר, שהן לא מתאימות ולכן אתה מגיע לאיזו אכזבה, אבל אכזבה מהנשים שכבר עברת. אתה צריך לעשות עכשיו בירור עם עצמך, מה בדיוק אתה מחפש, איזה חיים אתה הולך להקים? לא "חיי הוליווד", אלא לפי מה שמתאים לך, ובהתאמה לזה אתה צריך לחפש אישה שמתאימה. אז לא יהיה לך כישלון, תהיה לך דווקא הצלחה. אבל שזה יהיה מותאם אליך, למטרת החיים שלך ואליך בדיוק, שהכול יהיה "תפור", מה שנקרא "החצי השני שלך".

אורן: ונאמר שלקחתי את הדברים שאמרת, חשבתי על זה וניסיתי להרגיש את זה, ואני מתקדם וממשיך לחפש את בת הזוג שלי. הולך לדייט, אפילו למערכת יחסים, ושוב נכשל. מה קורה?

סימן שאתה בכל זאת לא מחפש בצורה הנכונה, לפי המצב הנכון, אלא לפי הדרישות הלא נכונות, לפי המטרה הלא נכונה. אבל אם אתה תייצב את עצמך נכון, לא יכול להיות שלא תמצא בת זוג שהיא באמת תהיה בת הזוג שלך להשגת המטרה, זאת אומרת לכל החיים.

אורן: אני אתן לך דוגמה מתחום אחר ולברר נקודה מאד מסוימת. אני הולך לראיון עבודה, למשרה שממש מתאימה לי, אני מאד רוצה את המשרה הזאת, עושה את כל ההכנות, ונכשל. עכשיו אני מחייך, אבל זה לא מצב של "חיוך", נאמר שאני גם באמת צריך את זה ונכשל. איך אני מתייחס לזה?

זו למידה בדרך למשהו? רציתי להתקבל למשרה הזאת ונכשלתי, מישהו אחר התקבל אליה, אני, אורן, נכשלתי. אני לא רואה את זה כלמידה של שום דבר, אני רואה את זה ככישלון ואני ממורמר ועצוב. איך אני יכול להסתכל על הסיטואציה הזאת אחרת ממה שאני מרגיש?

ודאי שאתה יכול להסתכל אחרת.

אורן: איך?

אני לא מדבר מצד הפסיכולוגיה, כמו קרנגי דייל, שכתב ספרים ודיבר על זה המון, וכמו עוד "פסיכולוגים" כאלה למיניהם. אתה צריך לראות לא את המשרה עצמה, אלא את מטרתך בחיים. לא יכול להיות שמקום העבודה יהיה מטרת החיים, כי החיים הם הרבה יותר ממקום העבודה. על אף שהיום אנחנו רואים שבכל מקום רוצים להפוך את העבודה למטרת החיים, ממש עושים מבני אדם מכונות וחיות.

לכן אם אני הייתי נכשל בעבודה הזאת, הייתי דואג עם מה אני נשאר. "יש לי משהו בחיים יותר גדול מהעבודה הזאת, או לא? העבודה הזאת היא כל מטרת החיים שלי, או אמצעי?" אם זה אמצעי, יכול להיות שזה משהו אחר. העיקר בחיים זה שיש לי את "כוכב הצפון" שלי ואליו אני רוצה להגיע. זאת אומרת, אני חייב שיהיה לי משהו בחיים שאף אחד לא יכול לקחת ממני, ואני לא תלוי בזה באף אחד, אלא רק אני, המטרה שלי, ואולי כוח עליון. ואז אני מאושר, יש לי משהו שהוא רק שלי.

אני לא תלוי בזה באף אחד, תהיה לי פחות פרנסה, יותר פרנסה, במקום אחד, במקום שני. ודאי שאני גם יכול במשהו להצטער, שלא קיבלתי את זה, ויש לי עכשיו הזדמנויות יותר גרועות, או פחות נוחות. אבל אני בכל זאת נשאר עם משהו שלי. זה כמו שאדם מבין שיש לו בית, משפחה, אישה, ילדים, זה משהו שלי, וסביב זה אני צריך להסתדר.

יעל: איך לחנך לגישה כזאת? גם אותנו, המבוגרים, וגם את הילדים.

זה "חינוך", כמו שאמרת, לחנך. "חינוך" זו הבעיה, כי אנחנו הפוכים, אנחנו רואים מה מלמדים בבית הספר, אני נדהמתי לשמוע. "אנחנו נלמד היום על הפרנסה", זאת אומרת, לא לומדים על מקצוע, אלא על פרנסה, "פרנסה" זה מספר אחד, מה מכניס יותר כסף. כך המורה אומר לתלמידים, ראיתי את זה, מה מכניס יותר כסף ולפי זה מה כדאי לנו לבחור. זה מתאים לכל הילדים? מה אתה עושה מהם, מכונות, מתאים לאחד, לא מתאים לשני? עם גישה כזאת גם המורה צריך חינוך.

יעל: אתה אומר שכל המערכת נמצאת בבעיה לא פשוטה.

המערכת עצמה זו הבעיה.

יעל: עד עכשיו דיברנו על היחס שלי לכישלונות שלי, אבל הרבה מאד פעמים לא פשוט לי גם להתייחס לכישלונות של אנשים אחרים. אם אני המנהל והעובד שלי נכשל באיזה ביצוע של פרויקט, מעבר לכישלון שלו עם עצמו, יש את הכישלון שלי, איך אני מתייחס נכון לכישלון שלו? בתור אימא לילדים, ובכלל ביחסים בין אנשים, יש לנו ציפיות שמשהו יקרה וזה תלוי בגורם אחר, ברגע שהגורם השני עושה טעות ונכשל במשהו, אני צריכה להגיב לזה. מה היחס הנכון במצבים האלה?

תלוי למי. אם אני מנהל ויש לי אנשים שחייבים לבצע את מה שאני אומר להם, אני אחראי על הכול. יכול להיות שאני נותן להם עבודה והם חייבים רק לבצע אותה בצורה מכנית, פשוטה, לכן הכול תלוי בי, איך הסברתי להם, איזה כלים נתתי להם להתמודד, ואיך אני בודק אותם, וכך אנחנו מגיעים ליישום. אם אלו אנשים שנמצאים בעבודה יצירתית, זה כבר משהו אחר, אני צריך לדאוג לכוח היצירתי שבהם, קודם כל לקדם אותם. זאת אומרת, זה כבר תלוי אם אדם הוא מכונה או אדם עם כל האפשרויות להתפתחות פנימית, הביטוי שלו, שנראה מה הוא עושה.

עם ילדים, זה כל הזמן רק הביטוי שלהם. אני לא דורש מילד שיעשה שיעורי בית סתם בצורה מכנית, אלא אני דורש ממנו השתתפות, עד כמה הוא מבין שהוא צריך לעשות את זה, שירצה לעשות את זה. שלא ירצה, אבל יחייב את עצמו לעשות את זה בגלל חשיבות מטרה יותר גבוהה וכן הלאה. במקרה כזה חייבת להיות אצלי גישה נכונה לאדם הקטן, כי דווקא את זה אני רוצה לגדל בו, ולא "עשית שיעורי בית, תראה לי", "לא עשית, למה לא?".

אורן: וכשהוא נכשל במשהו, איך אני כהורה מתייחס לכישלון שלו?

אני יורד יחד עמו לכישלון ולומד למה נכשלים. למה אנחנו נכשלנו, לא הוא לבד, הוא צריך לקבל ממני ביטחון מלא.

יעל: הרבה פעמים, זו סצנה שקורית בהרבה משפחות, הילד מביא ציון לא טוב מבית הספר, וההורים מאד כועסים, מה היחס הנכון, למשל, לדבר כזה?

עד שלא התחלתי ללמוד את חכמת הקבלה, גם אני התייחסתי כך. כשהתחלתי ללמוד, לאט, לאט שיניתי את דעתי. אנחנו צריכים קודם כל לתת לילד הרגשת ביטחון שלמה והרגשת אהבה שלמה, כי זה העיקר, זה מה שיש לו, שלא יאבד את זה, לחיים בעתיד. אחרי שהוא מקבל את זה, מתחילים לבדוק במה נכשל, לא שמים לב על זה יותר מדי, זה לא סוף העולם.

העיקר היא הרגשת הביטחון והאהבה שיש בינינו, שהוא צריך להתייחס כך גם בעתיד לחיים שלו ולילדים שלו.

(סוף השיחה)