חיים חדשים

שיחה 845

חיבור ושייכות לעם ולמדינה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 28.03.17 – אחרי עריכה

אורן: אנחנו רוצים לשוחח עם הרב לייטמן על מי שאנחנו, על המקום שבו אנחנו חיים שהוא מדינת ישראל, על היחס שלנו למקום הזה.

אני רוצה לפתוח את השיחה בסיפור אישי של שלושה דורות במשפחה שלי. סבא שלי ז"ל עלה בגיל מאוד צעיר סביב שנות העשרים מתימן לישראל. אבא שלי נולד בישראל ב-1940, ואני זה כבר מובן. כשהייתי צעיר סבא שלי היה מאוד מבוגר, מעל גיל 90, ועד שהוא נפטר הייתי יושב לרגליו מטפל בו והוא היה מספר לי סיפורים. אני זוכר שהוא סיפר לי על כמה הוא השתוקק לבוא לכאן, על המסע שלו לארץ שהיה מאוד מורכב ומסובך, על התחושות כאן בישראל ועד כמה החיים אז היו לא פשוטים מבחינה חומרית. אבל אני זוכר שהרוח שלו הייתה תמיד גבוהה ומרוממת, כאילו כל הזמן הייתה בו שמחה מזה שהוא נמצא בארץ הקודש, פשוטו כמשמעו.

אבא שלי כבר שייך לדור שבנה את המדינה הזאת, זה אומר לרכוש השכלה, לבנות את עצמו, את משפחתו, את החברה, את המדינה ולתרום עד כמה שאפשר. ואני, דור שלישי להם, קיבלתי חינוך מאוד ציוני, כמו כולם סיימתי את השרות הצבאי, תרמתי עד כמה שאני יכול, נגמר הצבא וכמו כולם ארזתי לי תיק גדול כדי לעוף מכאן ולטייל בחו"ל.

מצאתי את עצמי בחו"ל בכל מיני מקומות, ובסופו של דבר הייתי בהודו, חי במצב גן עדן, כאן חוף הים, כאן שדה של דקלים, באר מים בחצר, אין נפש חיה מסביבי, שם כפר של דייגים, ואני הייתי בטוח שמשם אני אף פעם לא יוצא, היה לי כל מה שהייתי צריך כדי לחיות כמו מלך. בסופו של דבר מצאתי את עצמי חזרה בישראל, אבל לא מעט חברים שלי שעברו בדיוק את אותו מסלול חיים כמוני או לא חזרו, או שחזרו ועוד פעם הלכו. והיום יש לי כמה חברים שחיים באוסטרליה, יש לי כמה חברים שחיים בניו-יורק, כיום יש טרנד חדש של אנשים שעברו דווקא לאירופה.

אני מסתכל על הזמן מאז שסבא שלי עלה מתימן, שזה לא לפני אלף שנה, זה ב-1920, והיום אנחנו כמעט מאה שנה אחר כך. תיארתי לך שלושה דורות ואת היחס שלהם למדינה. אני בטוח שאבא שלי שכבר נולד בארץ, מעולם לא דמיין שהוא יחיה לא בארץ ישראל. היו לו עסקים בחו"ל אבל זה היה לצאת ולחזור, אבל אני בטוח שלא היה לו אפילו קצה של מחשבה לעזוב. הילדים שלו שהם חמישה, לפחות שניים שלושה מהם כל הזמן היו על הנתיב של ישראל חו"ל ובטוח גם שאלו את עצמם האם לא יותר טוב פשוט להישאר כבר שם, "אני כבר פה הכול טוב ואני נשאר".

מה קרה לנו בשלושת הדורות האלה, מה קרה לרגש של תחושת השייכות למקום הזה, למדינה הזאת. לא שהיתה לי אי פעם איזו בעיה עם זה שאני יהודי ואני ישראלי, אני אוהב את זה מאוד ומכבד את הכול, אבל הרגש עבר מטמורפוזה, אבולוציה מהותית. תסביר לי מה קורה לנו?

זה הקשר הטבעי שהיה משייך, קושר את האדם לאומה. הוא היה קיים במשך כל אלפיים שנות הגלות עד שהגענו לזמן האחרון. ובערך משנות השבעים התחילה כל ההתקררות הזאת כלפי השייכות לעם, למדינה ולארץ, ואנשים התחילו להיות יותר חכמים, יותר אגואיסטים.

עם ישראל הוא עם מאוד מורכב, משנאה ואהבה, האגו שבנו גדול מאוד ודוחה אותנו זה מזה. אבל פעם פיתחנו חיבור בינינו עוד מזמני אברהם שייצב את האומה, זה התחיל לפני 3500 שנה בבבל העתיקה, ולפני אלפיים שנה זה נגמר. זאת אומרת במשך 1500 שנה זה היה קיים באיזו צורה, אבל גם אז היו כל הזמן התנגשויות והיו כאלה שבעד ונגד, החזיקו את החיבור וגם נלחמו נגד החיבור בתוך עם ישראל. היו מצבים מאוד קשים, אבל בכל זאת החזקנו בזה. ומפני שכשאנחנו מתחברים אנחנו מחזיקים בכוח החיבור שבטבע, בכוח העליון שהוא נסתר אבל קיים בטבע ומחזיק יחד את כל חלקי המציאות, ומפני שמשכנו את הכוח הזה אלינו, אל בני אדם והשתמשנו בו, אז הכוח הזה עדיין היה קיים. עד שהוא יצא והתקרר בזמננו בלבד.

מבבל העתיקה, דרך משה, דרך עם ישראל שהיה קיים בארץ ישראל, עם כל המאורעות שהיו להם, שנשבר בית המקדש כשהגענו ל"שנאת חינם", היום אנחנו נמצאים במצב שאפילו אותו מושג שנאת חינם לא קיים. אנחנו היום פשוט לא יודעים למה אנחנו יהודים, למה אנחנו צריכים להיות ביחד, מה יש לנו מזה שאנחנו עם ישראל, אלא אנחנו צריכים להתפזר כל אחד לדרכו.

ולכן הגענו לארץ ישראל, חשבנו לבנות כאן את עם ישראל, את מדינת ישראל ולא ידענו איך לעשות זאת. אלא הגיעו הציונים, השקיעו את עצמם ממש בצורה שקרעו את עצמם, אבל הם לא ידעו איך לבנות את המדינה. בנו את הקיבוצים בנטייה שלהם והם היו קיימים כמה שנים, ואחר כך התחילו להתפרק, כי מה שהיה להם ולאבות הקיבוצים לא עובר בירושה.

אורן: מה לא עובר בירושה, איזה רגש היה שהוא לא עובר בירושה?

נטייה לחיבור, זה לא עובר בירושה, על זה צריכים לעבוד.

הם באו מפני שהם סבלו מאוד בגלות ואפשר להגיד שהייתה להם התעוררות מלמעלה, הם הגיעו לכאן בנו ועשו, אבל הילדים שלהם כבר הרבה יותר שייכים לגשמיות. הם התחילו לבנות חברות כמו אגד, חברת חשמל, קמו מפלגות כמו מפ"י, מפ"ם וכולי, כבר התחילו מאבקי שלטון בין כולם, ואז האגו התחיל לחגוג מעל הנקודה לחיבור.

תלמיד: האגו התחיל לחגוג, ופה בישראל הוא באמת חוגג בשפע. האם חגיגת האגו גורמת לנו להרגיש לא שייכים לכאן?

עם ישראל זה אוסף אנשים שלא שייכים אחד לשני, הם באו משבעים אומות שמילאו את בבל העתיקה, והתחברו אך ורק מפני שהיה להם רעיון, נקודה בלב מה שנקרא, ש"אנחנו רוצים להתחבר למעלה מהאגו שלנו". כך הם התחברו, אברהם לימד אותם. כשהם מחוברים למעלה מהאגו שלהם, הם נקראים "יהודים", אבל בכל זאת הם קיימים משני כוחות, כוח הפירוד ומעל זה כוח האיחוד, זה נקרא "על כל הפשעים תכסה האהבה".

אם כוח האיחוד שמכסה אותם יחד ומחזיק אותם יחד מסתלק, נשאר כוח הפירוד. עם כוח הפירוד הם רוצים לעוף לכל המקומות, לכל הצורות, לכל הכיוונים, כמו ביסודם שהיו משבעים אומות העולם שמקורם בבבל, זה היה מקור האנושות דאז. יוצא, שאין שום שייכות בינינו, אנחנו לא משפחה אחת, אנחנו לא עם אחד. האנגלים לדוגמה שייכים לאותו גן, אנחנו לא שייכים.

אורן: אמרת קודם שמשנות השבעים החלה התקררות בתחושה של שייכות לעם, למדינה ולארץ ואנשים התחילו להיות יותר חכמים, יותר אגואיסטים. ואז אמרת שלמרות שבאנו לכאן לפני מאה, מאתיים שנה מכל ארצות הגולה כדי לבנות כאן משהו נכון, בסופו של דבר בנינו פה משהו לא נכון. מהו אותו דבר שהיינו יכולים לבנות או שאולי אפשר עדיין לבנות אותו כאן, שהוא כן יתן לכל אדם שנמצא כאן תחושה של שייכות למקום. יש כזה ציור?

ודאי שכן, כי זה לפי השיטה של עם ישראל.

אורן: תצייר לי תמונה שבה אני אוכל להרגיש שייך וכל אדם ירגיש שייך אליה.

"על כל פשעים תכסה האהבה".

אורן: מה אומר המשפט הזה?

על כל צורות האגו שיש בנו, אנחנו לא נלחמים נגד האגו, אלא אנחנו נלחמים כדי לכסות את האגו ביחסים יפים ונכונים. האגו נשאר בפנים ואנחנו מכסים אותו ביחס הטוב, כאילו בונים גשרים בינינו. יש בינינו מרחק, המרחק הזה זה האגו שלי ושלך, אף אחד לא רוצה לנגוע בשני, ואנחנו בונים מעל זה גשר, גשר של אהבה, הבנה, הדדיות, השתתפות, התחשבות למרות השנאה, זה "נקרא על כל פשעים תכסה האהבה".

השיטה הזאת היא שיטה מאוד מיוחדת, רק חכמת הקבלה מסבירה את השיטה הזאת, זו שיטת אברהם ושל כל יתר המקובלים שהיו אחריו, משה וכן הלאה, והיא לא ידועה לאנשים שהם לא מקובלים. זה לא שייך ליהדות, זה שייך לחכמת הקבלה, זו חכמה פנימית שנמצאת ביסודו של עם ישראל. אם נשתמש בה, במה שהיא מדברת על החיבור, נוכל להציל את העם ולהביא אותו לצורה היפה, ואחריו גם את כל העולם, שזו גם המטרה שאנחנו חייבים לעשות. ואם לא נצליח, אנחנו בכל זאת נצטרך לעשות זאת אבל על ידי מכות נמרצות ממש.

יעל: אתה מתאר מצב של משפחה מאוד מאוד חמה, עם הרבה מאוד חום, וברור שברגע שיש תחושה של חמימות זה מקור משיכה שלא רוצים לעזוב. זה משהו שאופייני רק לנו לישראלים, או שזה משהו שנכון לכל אחד ואחד?

רק לעם ישראל יש שני כוחות פנימיים, כוח חיובי וכוח שלילי. לכל אומות העולם אין לא שלילי ולא חיובי, אלא יש כוח אחד אגואיסטי פשוט שזה נקרא "כולם כבהמות נדמו", אגו נורמאלי. לעם ישראל יש אגו מוגבר מפני שכנגדו, בנוסף אליו, בניגוד אליו יש כוח חיובי, החיבור.

יעל: מה גורם לאנשים להרגיש תחושת שייכות, ובטח שייכות למולדת?

הסברה, הפצה, חינוך, מערכת חינוכית נכונה.

אורן: שהיא תחנך את האדם להרגיש שייך?

כן. לבנות את העם.

יעל: מה צריך לבנות בו כדי שהוא ירגיש שייך?

הסברה. לבנות בו הרגשה למה אנחנו עם ישראל, מאיפה אנחנו, מה אנחנו צריכים להיות, מה התפקיד שלנו בעולם, איך העולם בנוי, מהי המערכת הכללית של כל המציאות ועוד, כל מה שפותחת לפנינו חכמת הקבלה.

אורן: איך כל הידע הזה יכניס אהבה ושייכות למקום הזה, לעם הזה, למדינה הזאת, בבן אדם שכבר לא מרגיש כך?

אני לא חושב שאי אפשר להגיע ללב היהודי. אמנם הוא נמצא בהפכיות ובשנאה, אבל אפשר בכל זאת במשהו לנגוע בו ולמשוך אותו.

אורן: אני לא מדבר על רגש של שנאה, אני מדבר על זה שאני מכיר הרבה חברים שהחליטו להישאר בחו"ל. היום הם כבר נשואים, עם ילדים ועסקים, חיים באוסטרליה במקום בישראל. יש משפחה אחת שכל ילדיה למעט אחד עברו לאוסטרליה, וכולם בטוב והכול יופי. הם לא שונאים, הם פשוט לא הרגישו שייכים לכאן ומצאו להם מקום יותר טוב להתיישב בו ולבנות את עצמם, וזה לא מהיום אלא לפני עשרים שנה.

השאלה שלי, כל הדברים האלה שדיברת קודם, שצריכים ללמד ולחנך ולהסביר, בסופו של דבר יפעלו, הם יתנו תוצאה רגשית של חידוש השייכות של האדם למקום, חידוש האהבה לעם, לארץ הזאת, למדינה הזאת? איך הדברים האלו יכניסו את הרגש הזה?

אתה יכול לראות זאת עלי. כשהגעתי מרוסיה לווינה בדרך לישראל, כל הרכבת הייתה מלאה ביהודים שיצאו משם לכיוון וינה. בווינה ירדו מהרכבת סך הכול שתי משפחות כדי להמשיך לישראל, כל היתר המשיכו להולנד ולאמריקה, אני ועוד משפחה מגרוזיה המשכנו לארץ ישראל. זו משיכה פנימית.

אורן: וכשהמשיכה הפנימית בדור שלי כבר התקררה, מה יכול לחדש את המשיכה הפנימית ואת תחושת השייכות?

רק מערכת הסברתית, מי אנחנו ומה אנחנו. וזה לא רק מערכת ההסברה, זו מערכת שמשנה את האדם.

אורן: מה היא משנה בו?

היא מעוררת באדם את היוצרות שלו הפנימיות, שהן שתי נקודות. נקודה אגואיסטית, וכנגד זה נקודה אלטרואיסטית. רצון אגואיסטי, וכנגד זה מה שנקרא "נקודה שבלב", ניצוץ. כוח השפעה וכוח קבלה. ואז אנחנו מלמדים את האדם איך להשתמש נכון בשני הכוחות הללו.

אורן: איזו מדינה יכולה להיבנות כאן, כך שאדם ירגיש שהוא הכי רוצה להיות כאן בעולם, שהוא הכי שייך לכאן בעולם, שהוא הכי אוהב את המקום הזה מכל העולם. איזו מדינה זו צריכה להיות?

אם אנחנו נבנה כאן חברה שבנויה על קשר בין בני אדם מעל השנאה, שזו הצורה היהודית, הקשר היהודי, ש"על כל פשעים תכסה אהבה", אז אף אחד לא ירצה לצאת. כולם ירגישו שכאן זה המקום הכי חם, הכי בטוח. שהוא חייב להיות שייך לזה. וכל היהודים שבכל העולם ירצו לבוא לכאן.

אורן: למה?

בצורה פנימית, אינסטינקטיבית, הם ירגישו שכאן זה המקום הכי טוב לרצון הכי פנימי שלהם.

אורן: מה יחזיק את האדם פה שיגרום לזה שהוא לא ירצה לצאת, וירגיש כאן הכי טוב, הכי חם, הכי בטוח?

הוא ימצא כאן מקום במערכת הכללית, שזה המקום שלו. מה שנקרא "שורש נשמה".

יעל: תוסיף להסביר על זה, כדי שיהיה קצת יותר ברור.

שיש מערכת, ובתוך המערכת הזאת יש מקום בדיוק בשבילי, ואף אחד לא יכול למלא אותו. וכשאני ממלא אותו, אני מרגיש את עצמי בגן עדן.

יעל: סוג של ייעוד, משהו כזה, שמדברים על מציאת המקום המדויק בשבילי.

אני רוצה מהנקודה הזאת לשאול על היבט אחר. אנחנו חיים באמת בעולם שבו מאד מקובל לעבור ממקום למקום, ובכל זאת יש לנו איזו ציפייה, כישראלים, שאנשים לא יעזבו.

ציפייה טיפשית.

יעל: כן, לא מחוברת לעולם הגלובלי של עכשיו, שנמצא מבחוץ.

לא מציאותית לגמרי.

יעל: אני בטוחה שבאירופה בן אדם לא מרגיש בעיה עם זה שפתאום הוא עוזב.

באף מקום בעולם אין התחשבות כזאת עם המקום, מי שלא יהיה, אלא "אם אתה רוצה, סע. אם לא, לא", אף אחד לא שם לב בכלל לשני, כי כל העמים לא בנו את העמים שלהם מחיבור. אנחנו לא היינו קיימים לפני שהתחברנו, ולכן אם אנחנו לא מחוברים, אנחנו לא עם.

יעל: אז משהו מהמקום של החיבור הזה עדיין נשאר, וכאילו מצפה שכולם יישארו ביחד?

כן. אנחנו חייבים להתחבר בחזרה, המטרה הזאת היא לפנינו, אין לנו ברירה. היא מושרשת בתוך התוכנית של הטבע, ואנחנו מחויבים לקיים אותה. ולכן אי אפשר לעזוב, ומדור לדור זה חוזר על עצמו.

יעל: המקום הזה של "זהות יהודית", "זהות ישראלית", בתוך כל מה שאתה מדבר עליו כרגע, איפה הוא נמצא? האם יש לו מקום, האם הוא בכלל פרמטר?

מה זה זהות יהודית, אם לא זה מה שדיברנו עליו? איזו עוד זהות יהודית יש חוץ מזה שהיינו בגלות, והיינו נקראים אותם היהודים?

יעל: יש הרבה פירושים לעניין הזה.

אני לא משייך לפירושים, אני משייך לטבע, מה שלפי הטבע נקרא יהודי. לפי הטבע נקרא יהודי מי ששייך לחיבור בין בני אדם, למעלה מהשנאה, למעלה מהאגו.

יעל: והזהות הישראלית, איפה היא יושבת?

זה נקרא ישראל גם כן. ישראל זה נקרא מכוון ישר א-ל. ישר ל"ואהבת לרעך כמוך", שזה נקרא צורת הכוח העליון, אהבה.

יעל: מה ההבדל בין זהות יהודית לזהות ישראלית אם כך?

זהות יהודית זה רק חיבור. זהות ישראלית זה גם שייכות להזדהות עם הכוח העליון, עם כוח האהבה.

יעל: אתה יכול להוסיף על כך כדי שנבין יותר?

יהודי זה תחילת החיבור, וישראל זה סוף החיבור. אולי אפשר להגיד ו"ק וג"ר.

אורן: הזכרת במהלך התוכנית שלנו הרבה פעמים את המושג חיבור. וגם עכשיו כשהגדרת מהי בעיניך זהות יהודית וזהות ישראלית, דיברת על חיבור בין אנשים. אנחנו חיים היום בעולם שבו האדם חי, פחות או יותר, בתוך הטלפון שלו, ומקסימום גם בתוך הלפטופ.

השאיפה של כל פרט היום, בעולם שלנו המודרני, זה שיהיה לו את המקום שלו, את הפינה שלו ושהיא תהיה נוחה, ושהיא תהיה מהנה, שאף אחד לא יציק, ושהכול יהיה בסדר. וכשמתאים לו, הוא מגיח מהפינה שלו להתקשרויות עם אנשים אחרים, בין אם זה לצורכי עבודה ובין אם זה לצורכי הנאה וכייף.

אתה מדבר כל הזמן על כך שיהודי זה מי שבונה חיבור עם אנשים אחרים, חיבור, חיבור, חיבור. השאלה היא האם ההגדרה הזאת היא עדיין רלוונטית בעולם שבו האינדיבידואליות של כל אחד מאתנו כל כך גבוהה, והרבה אנשים, דווקא מתוך הדביקות הזאת שיש בארץ, שכל אחד נדחף לחיי השני, דווקא כשאתה יוצא מכאן למקום אחר אז יש לך את המרחב שלך, ואף אחד לא יושב לך על הראש, ולא נדחף לך לחיים.

אז איך המציאות הזאת שאתה מדבר עליה, של משהו שמחבר בין אנשים, מחבר ומחבר, מתאימה, או אולי כבר לא מתאימה למציאות הזאת שבה היום לכל אחד יש אגו מאד גדול, מאד מפותח, והוא רוצה את המקום הפרטי שלו, האינדיבידואלי שלו? איך שני הדברים האלה שנראים כסותרים, אצלך הם משתלבים, או לא?

הם נראים כסותרים בעולם המודרני שלך. אבל בעולם האולטרה מודרני שלי, זה נראה כלא סותרים. אלא אין לנו ברירה ואנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו, כי אחרת אנחנו נעורר עכשיו כאלו כוחות בטבע, שאו שאנחנו נעבור מלחמות קשות, ייסורים נוראיים, או שאנחנו נתחבר, כי בתוכנית הטבע חיבור זו המטרה הסופית. כל חלקי הטבע חייבים לעבור חיבור, ולהגיע לצורה האינטגרלית השלמה. כך אני רואה את ההתפתחות, וכך חכמת הקבלה מסבירה לנו את זה.

אורן: ומה עם ההרגשה של הדביקות הזאת, שלא מתאים לי שמישהו יידחף לתוך המקום שלי?

זה נכון. אבל אין שום בעיה, אם אתה נמצא ברצון האגואיסטי שלך, ודאי שאתה לא רוצה שמישהו יפרוץ לתוך הגבולות שלך, זה ברור, אבל אנחנו צריכים להביא את עצמנו למצב שאף אחד לא דוחף, אף אחד לא נכנס, אלא כולם מתחילים להרגיש שאין גבולות. אין גבולות. שאנחנו נמצאים למעלה מכל הגבולות.

אנחנו מתעלים מעל הגבולות ומרגישים שכולנו נמצאים בבית הכללי, וכולנו נמצאים במקום שיש מקום לכולם, ואף אחד לא מפריע לשני. וההיפך, כל אחד תומך בכולם, ואני מרגיש עולם שכולו טוב, כמו שאתה סיפרת שהרגשת שם בהודו, על חוף הים, ש"כאן יש דייגים, ושם חקלאים" ואתה באמצע ויש לך כל טוב, שמש לפניך, הקופים קופצים על העצים. ככה אתה צריך להרגיש, ויותר מזה, בחיבור עם אחרים.

אורן: פה, בישראל?

לא חשוב באיזה מקום.

אורן: פה, עם השכן בקומה מתחתיי, אני לא מסתדר על החנייה. זה שיא הדחיפות, שיא הדביקות, שיא ההיטפלות של אחד על השני. זה לא שאני כליל השלמות, אבל זה בדיוק הופכיות למה שעכשיו תיארת לי, לחופש ולמרחב, לאין גבולות. אז איך זה מסתדר?

מסתדר אם אתה מרגיש את השני כקרוב אליך, עוד יותר ממה שאתה מרגיש את עצמך, שאתה קרוב לעצמך. ממש עוד יותר. כי על ידי זה שהוא מתקרב אליך אתה מרוויח אין סוף, אתה מרוויח גן עדן, מעלה לנצחיות, אתה מעלה את עצמך מעל החיים ומוות. אז אתה מתחיל להרגיש שהקשר עמו יותר חשוב לך מהקשר עם הגוף שלך, הבהמה הזאת שעוד מעט תמות.

אורן: לא הבנתי את המהלך האחרון.

אם אתה מרגיש שעל ידי החיבור עם האחרים אתה זוכה לגן עדן הנצחי, השלם, אז אין לך שום בעיה להיות יחד עם אותם האנשים.

אורן: אני רוצה עכשיו גן עדן, לא סיפורים על גן עדן.

בבקשה.

אורן: אז מה זה גן העדן הזה? אני מבין מהקונספט שלך שהיינו צריכים לבנות פה מדינת גן עדן, נכון? אם היינו בונים פה מדינה שהיא גן עדן, הייתי מרגיש שייך ואוהב וחם, ולא יכול לזוז מפה סנטימטר. הבנתי נכון?

לא.

אורן: אז מה לא הבנתי?

רב: לא הבנת שגן עדן זה נקרא שאתה מחובר לאחרים, ללא שום גבולות. זו הצורה הפנימית שלך. זה לא שיש לך חנייה בשפע כמו לשכן וזהו, ואתם לא רבים ולא מתקשרים זה לזה.

אורן: מה כן?

שאתה מרגיש אותו יותר חשוב לך ממה שאתה לעצמך. כי אתה לעצמך מרגיש חשוב רק כלפי החיים הגופניים האלה, הגשמיים, אגואיסטים, הקטנים, הקצרים. כשאתה מתחיל להתקשר אליו, אתה דרכו מתחיל להרגיש גן עדן, חיים נצחיים. לא למות. ככה, כמו שאתה חי עכשיו בעולם הזה דרך הבהמה שלך, דרך השכנים שלך אתה חי בעולם העליון. זה כבר אי אפשר להסביר היום. נעשה את זה פעם אחרת.

אורן: תודה רבה הרב לייטמן.

אל תרדו בינתיים.

אורן: לא, נישאר עדיין כאן. יש עוד תקווה, יש עתיד.

(סוף השיחה)