מקובלים כותבים

חשיבות הבורא

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 28.11.14 – אחרי עריכה

בן ציון: בשיעורים אנחנו שומעים הרבה מאוד את המושג "חשיבות המטרה", "חשיבות הבורא". המונח "חשיבות" מופיע הרבה מאוד בספרים, ובמאמרים של רב"ש. גם השיח הוא תמיד על זה שיש חשיבות, אין חשיבות, חסר חשיבות, צריך חשיבות. זו מילה שכאילו חוזרת על עצמה כל הזמן. והאמת בחיים הרגילים לא נתקלתי במושג הזה שחסר חשיבות, וצריך חשיבות. זה מושג שהכרתי כאן בלימוד. לכן מה הוא המושג הזה שנקרא "חשיבות", ובפרט "חשיבות הבורא" או "חשיבות המטרה", שהוא איזה מפתח?

לא. אני מרשה לעצמי להגיד שאני לא כל כך מסכים אתך. חשיבות או לא, אנחנו תמיד פועלים מתוך חשיבות. איזו חשיבות אנחנו מייחסים לאילו תופעות, לאילו כוחות, לאילו יחסים, לאילו מצבים, מקרים וכן הלאה. החשיבות קובעת לנו מכל מיני האפשרויות שיש לפנינו, מה אנחנו בוחרים? איך אנחנו מתקדמים למשהו? מה חשוב? מה חשוב היום? מה חשוב ברגע זה? כך אנחנו תמיד נמצאים בבחירה. בתת הכרה אני בוחר שזה יותר חשוב, או זה, או זה. ואם לא, אז אני מפעיל את ההכרה, ההבנה ואת הכוחות הפנימיים לבדיקה, לבירור. החיים שלנו הם תמיד בשקילה של מה יותר ומה פחות.

בן ציון: כן. אנחנו אומרים שהכל חשוב, גם זה חשוב וגם זה חשוב.

לא הכל. מכל מה שחשוב אני תמיד בוחר בתת הכרה אולי, כי אני לא מרגיש את עצמי, את המשהו החשוב ביותר. וכלפי המשהו החשוב ביותר אני משתדל להתקרב לזה, לבצע את זה, לא לשכוח וכן הלאה. זאת אומרת, אנחנו תמיד בוחרים את הדברים החשובים ביותר בשבילנו.

אם אנחנו נמצאים בדרך רוחנית, ורוצים לפתח את עצמנו נניח עד להיות לתושבי העולם הבא, במקום העולם הזה, או בנוסף לעולם הזה, אז אנחנו צריכים לדעת מה חשוב לי, מה אני צריך לבצע כדי לעלות לדרגת העולם הבאה. זאת אומרת, ממד אחר יותר גבוה.

מה אני יכול לעשות, איך אני מגיע לזה? כשאנחנו פותחים את ספרי הקבלה ומדברים על איך לעלות מדרגת הבהמה לדרגת האדם, שזה נקרא "דומה לבורא", אז אנחנו רואים שיש שם סולם של מאה עשרים וחמש מדרגות בלהידמות לבורא, כי כך אנחנו עולים. זאת אומרת, כך אנחנו מתאימים את עצמנו יותר ויותר לבורא, עד שגומרים את כל העלייה הזאת בהתאמה לבורא, ונעשים בדיוק כמוהו בדרגה המאה עשרים וחמש. במדרגה כזאת. זהו.

מה שחשוב בשבילי זה לגלות את המדרגה הראשונה. מה היא המדרגה הראשונה שבה אני מתחיל להיות במשהו אחד חלקי מאה עשרים וחמש שווה, דומה לבורא?. הבורא זה כוח המשפיע, כוח ההשפעה והאהבה. בי אין לא השפעה ולא האהבה, בי יש אהבה עצמית ושנאה, שנאת חינם. אני לא אוהב אף אחד. אני לא לוקח בחשבון אף אחד. אני רוצה לדאוג רק לעצמי. זהו, זה הטבע שלי. הטבע של הבורא הוא הפוך.

אז איך מהטבע שלי אני עולה לטבע של הבורא? איך אני עושה היפוך בתוכי, ובמקום להיות כל הזמן מקבל, סוחב, דורש, הכל אני אני ואחרים לא לא. ובכלל אפילו שהם לא יהיו קיימים, לא אכפת לי רק שלא יפריעו לי. אם יש להם זכות קיום, זה רק בתנאי שהם עוזרים לי, עובדים בשבילי. כך אני חי. אם כך, איך אני עושה את המהפך בי להיות דומה לבורא?

זאת אומרת, המדרגה הראשונה היא כוללת בתוכה את ההיפוך הזה. ממש את המהפכה הזאת, שבה אני הופך להיות ממקבל לנותן, משונא לאוהב, ממבודד המפריד את עצמי מכולם, למתחבר וקשור לכולם. אם אני מתחיל לחשוב מה זו המדרגה הראשונה, רק המדרגה הראשונה, ומה היא אומרת שאני צריך לעשות עם עצמי, אילו שינויים? אז אני לא רוצה. עזבו אותי. אבל פתאום בה כוח אחר המתעורר בי ואומר, "זה עולם רחב, זה עולם גדול שבו יכול להיפתח לך העולם הנצחי, זאת אומרת, ללא מוות". עולם שלם, שלמות, ללא הגבלות. אז אני כבר מתחיל לחשוב אולי כדאי.

ופתאום מתחיל לגדול בי איזה רצון. רוצה אני את זה. על ידי לימוד, על ידי השתתפות בחברת לומדי חכמת הקבלה, אני מרגיש שנולד בי איזה דחף לזה. רוצה אני. אבל זה לא טוב, זה לא מה שאתה רוצה עכשיו, נכון, אבל יחד עם זה אני רוצה להתהפך. אני רוצה שיתנו לי איזו זריקה, ואני אתהפך. פשוט. אעשה איזו אינוורסיה מעצמי, היפוך.

וכך יש אנשים שהם איכשהו מוכנים להתקרב לזה. זו המדרגה הראשונה. עיקר הקושי זה להסכים למהפכה הפנימית הזאת. במקום לקבל להיות משפיע. במקום שונא להיות אוהב. במקום להרחיק להיות מקרב. לגמרי הפוך מהטבע הנוכחי שלי. ודאי שאני לא מסוגל לעשות את הדברים האלה בעצמי, אלא אני צריך על ידי השתתפות בחברת הדומים לי, שגם בהם משום מה נולד רצון כזה, לדבר אלו עם אלו וכולם יחד, עד כמה חשוב לנו לעבור את המהפכה הזאת, לעלות לדרגה ששם אנחנו נהיה הפוכים.

אנחנו כאילו עוברים איזה שלב כמו דרך הקיר. עוברים את הקיר, ושם אנחנו אחרים. כך אני עובר את הקיר. ושם אני אוהב את כולם, מתחבר עם כולם ואני כבר אחר. ובהתאם לזה העולם נראה לי אחר, כי שיניתי את כל התכונות שלי.

בן ציון: המושג הזה של חשיבות, הוא לא מבורר

הוא לא מבורר, אך הוא מושג הכרחי. הוא מושג שקובע עד כמה אני מוכן להשקיע, להקריב, כדי להשיג איזו מטרה אותה אני שם לפניי. כי מידת החשיבות אומרת את מידת ההשקעה, את מידת ההקרבה.

בן ציון: אם אני לא מסתדר עם המילה "חשיבות", אני יכול להחליף אותה ב"הקרבה"?

אם זה צריך הקרבה, אני לא יודע. אם אני נמצא בטבע המקבל, ואני חייב להפוך את עצמי ולהיוולד בטבע להשפיע, אז אני צריך לעלות את החשיבות של הטבע להשפיע שנקרא "טבע הבורא" מעל הכל. זאת אומרת, מה שאני צריך, זה סך הכל לעבוד על גדלות הבורא.

בן ציון: יש הרבה דברים חשובים, שאני אולי תומך בהם ומעודד אותם, אבל אני בעצמי לא משתתף בזה. בחיים יש הרבה דברים חשובים. חשוב שיהיה סדר, שיהיה חוק, שיהיו יחסים טובים. ברור. כולם אומרים, שזה חשוב. אבל מפה עד איזו חשיבות ביצועית המרחק הוא לא קטן. זאת אומרת, "החשיבות" זה מושג תיאורטי.

כן. אבל בעולם שלנו זה כך. אנחנו פועלים בצורה קיצונית. אנחנו נשארים באותו הטבע, ואז הפעולות שלנו הן איכשהו מתבצעות בטבע שלנו. גם אותה האווירה הזאת סביבי, הדומם, הצומח, החי, בני האדם, הכל, כל זה גם העתקה שלי. העתקה מתוך התכונות שלי.

ובעולם הרוחני אנחנו צריכים לפעול כך שאני אחראי על כל רשת הכוחות, על כל סדר הכוחות. אני חייב להעלות את חשיבות הבורא, כי בלי זה לא יהיה לי חומר דלק, אנרגיה להתקדם אליו. ואנחנו סך הכל עולים במאה עשרים וחמש מדרגות אליו, בלהשוות צורה עמו יותר ויותר, שנקראת "דבקות".

אם אני בוחר בעלייה הזאת, אז בשבילי חשיבות הבורא, גדלות הבורא, ייחודיות שלו, זה ש"אין עוד מלבדו", ו"הוא טוב ומיטיב" בלבד, אלו הגדרות שאני יכול איכשהו להצמיד למשהו שנקרא "בורא". ההגדרות הללו מתחילות להיות מאוד חשובות לי, ואני מתחיל לעבוד כך על עצמי, שאני אכבד אותם מעל כל מה שאני יכול לכבד ברצון לקבל שלי, מעל החיים, מעל המוות, מעל כל מה שסובב אותי, מעל הכל. אני חייב להעמיד לפניי דבר אחד בלבד, גדלות הבורא.

בן ציון: אתה יכול לתת דוגמא, כי חשוב שתבהיר.

מה זה בורא? זה לא אובייקט, לא דמות חס ושלום. וזה לא משהו שאפשר להגדיר אותו לפי זמן, תנועה, מקום, מוגדר באיזו צורה. אלא זאת תכונה, השפעה, אהבה, השפעה טובה, השפעה ואהבה, או אהבה בלבד. ואם כך אני תמיד צריך לבדוק את עצמי כלפי אותה התכונה, וכל הזמן לראות, למדוד את עצמי איפה אני נמצא לעומתה.

בן ציון: מה ההגדרה או הפירוש הנכון ל"חשיבות הבורא"?

פשוט. "הבורא" זה תכונת האהבה. זאת אומרת, אין בעולם משהו שהוא יותר חשוב מתכונת האהבה של האדם למישהו זר ממנו. בעצם לכולם.

בן ציון: אם אני רוצה לדעת האם יש לי חשיבות הבורא, אז אני צריך לשאול את עצמי, האם חשוב לי להיות עכשיו בתכונת האהבה? מה אני מוכן לעשות כדי להגיע לתכונת האהבה? נניח טסטים כאלה שאני יכול לעשות במקום להגיד חשיבות הבורא? כי המילה "בורא" היא קצת מתעתעת.

לא, אצלנו זה מוגדר בצורה די ברורה, "בורא" זאת תכונה.

בן ציון: זהו, זה מספיק, כן?

כן.

בן ציון: אז כשאומרים שחסרה חשיבות הבורא?

חסרה חשיבות של תכונת האהבה שאני לא כל כך רוצה אותה, לא כל כך משקיע כוחות כדי להשיג אותה.

בן ציון: זה לא נשמע יותר מדי בומבסטי?

אין שום דבר בומבסטי, רק להשיג זאת זה לא פשוט. צריכים כאן להיות בכמה תנאים, לבצע כמה פעולות. הבעיה שאתה לא יכול לעשות את זה לבד, אתה חייב לבצע את זה בתוך החברים שלך, בתוך עצמך, בתוך הקבוצה, ישנם תרגילים מסוימים שאנחנו חייבים לעשות.

בן ציון: אם היית אומר לי שחסרה לי חשיבות למשהו גדול, עצום, אני מבין, אבל אתה אומר שחסרה לי חשיבות לתכונת האהבה, זאת אומרת, במילים האלה לא שומעים שיש פה משהו גדול.

זה גדול, מפני שאתה חייב כאן לשנות את כל הטבע שלך. אתה חייב כאן לדאוג לכוח עליון שישנה אותך, שיטפל בך, שיעשה לך ניתוח, שיהפוך בך את כל היוצרות מפלוס למינוס, שיסובב אותך בכל הרמות, בכל ההסתכלויות, בכל ההחלטות. זו מהפכה פנימית לא מהעולם הזה.

בן ציון: כשאני שומע את המילים "חשיבות הבורא", איך לתרגם את המילים האלה כדי שיתנו לי להרגיש שיש פה משהו גדול, שהן כאילו יעמידו אותי במקום, עצם המילים יעלו בי חשיבות?

תתרגם את זה בצורה פשוטה, "חשיבות הבורא" זה חשיבות המצב שלי, שאני אהיה לגמרי הפוך ממה שאני עכשיו. שאני אהיה באהבת הזולת, בהשפעה לזולת, בערכים של אהבה והשפעה, להיות טוב ומיטיב לכולם כדי להידמות לבורא. להשתמש בכל הכוחות שלי שיגידו שאני מעצמי במאה אחוז נמצא בהשפעה ואהבה. לדמות כזאת אני צריך להשתוקק.

זאת אומרת, איך אני אצייר לעצמי כזאת דמות, האם אני באמת משתוקק לזה? אני לא יודע. להשקיע בשביל זה? בסדר. ואם זה אפשרי אז מה מקבלים? וכאן מתגלה לך שלא מקבלים כלום. אלא מתוך שאתה משפיע, יהיה לך המצב הזה שאתה משפיע, מתוך שאתה אוהב יהיה לך המצב הזה שאתה אוהב. בכלים דקבלה של היום אנחנו לא יכולים להראות לעצמנו שום רווח. וכאן אני נמצא במצב שאני המום, כי איך אתקרב ואגלה את ההשפעה והאהבה, ארכוש את התכונה הזאת, אם לגמרי אין לי שום דבר תמורת זה? עם איזו אנרגיה אני אעבוד, עם איזה רצון אני אעבוד? אני ברגע הבא כבר אשכח על זה לגמרי ואפילו אתרחק מזה, בתת ההכרה אני עוד מתרחק מזה. אם כך, מה צריך לעשות?

וכאן אנחנו מגיעים למעשה מאוד מאוד מיוחד בבריאת האדם. הבורא ברא אדם אחד, רצון ליהנות האגואיסטי. תיקן אותו ברצון יפה כמוהו, לכן קרא לו "אדם", דומה לי, ואחר כך החדיר בתוך האדם הזה רצון אגואיסטי.

בן ציון: הפוך.

כן. והאדם מתוך הרצון האגואיסטי הזה התפוצץ נכון להיום לשבעה מיליארד בני אדם הקטנים, אותה הדמות הגדולה. ועכשיו כל אחד מאיתנו חייב לעשות תיקונים קטנים, ובסך הכל אנחנו מתחברים יחד לאותה דמות הגדולה, ברצונות שלנו, לא בגופים, לא בחומר, אלא ברצון.

לָמה הוא עשה זאת? מפני שאנחנו יכולים להידמות לבורא בעבודה בינינו. אם אני משתוקק להתחבר לאחרים, לאהוב אותם, אז מאהבת הבריות אני יכול להגיע לאהבת הבורא. אם אני מתעסק איתם כמו במשחק, כמו בתיאטרון, נשחק אהבה, נשחק חיבור, נשחק הדדיות, נשחק ערבות, מתוך המשחקים האלו אנחנו מזמינים מהבורא כוח שנקרא "מאור המחזיר למוטב", שהוא מגיע ופועל עלינו. ובמידה שאנחנו משחקים, אבל רוצים באיזו מידה, אפילו במידה קטנה, להגיע לחיבור, האור מאיר ואנחנו מגיעים לחיבור. רוצים כביכול להגיע לאהבה, מאיר האור ואנחנו כן משיגים קצת את תכונת האהבה.

בן ציון: עכשיו הזכרת "מאהבת הבריות לאהבת ה'", וקבוצה. מה בדיוק פה חשיבות הבורא? כי שומעים גם על חשיבות הקבוצה, על חשיבות החבר. מה הדיוק פה?

הבורא נתן לנו קבוצה כדי שבה אנחנו יכולים לקיים בגשמיות תנאים רוחניים, אהבה, השתתפות, התחברות, עזרה הדדית, ועוד. כל מה שרק אפשר מתוך האגו שלי, אני משפיע לקבוצה כדי לעזור לכולנו להגיע לדמות הבורא, בחיבור בינינו. לא כל אחד מאיתנו יכול להגיע להידמות לבורא, אלא כולנו יחד, ביחס בינינו, שבונים כזאת רשת יחסים שבה אנחנו מדמים לבורא. ואז הרשת הזאת הופכת להיות בתכונות ההשפעה והאהבה והבורא מתגלה בה, בינינו. וכך אנחנו רואים, "אנחנו נמצאים כבר שרויים בכוח השפעה ואהבה, זה הבורא, הוא מתלבש בינינו", הוא מתלבש בנברא מה שנקרא. לכן אנחנו צריכים להבין, שאין בעולמנו אלא רק אמצעי אחד והוא קבוצה, חיבור בין אנשים שרוצים להגיע לתכונת הבורא, להזדהות עימו.

בן ציון: מה הדיוק פה בין חשיבות הבורא לחשיבות הקבוצה?

חשיבות הקבוצה זה שהיא הופכת להיות חשובה כמו הבורא, כי את הבורא אנחנו מגלים בתוך הקבוצה. אבל קבוצה היא בכל זאת אמצעי לתת לבורא מקום, תכונת השפעה ואהבה הדדית שלנו, שבהתאם לה הבורא מתגלה בינינו.

בן ציון: עכשיו נשמע שאתה מדגיש דווקא את המילים "חשיבות הבורא". הרבה פעמים אתה אומר חשיבות הקבוצה, ועכשיו אתה מדגיש את חשיבות הבורא.

אבל מי קובע שאני צריך את הקבוצה ואת חשיבות הקבוצה, ואת החברים? רק חשיבות המטרה, שהיא חשיבות הבורא.

קודם כל "סוף מעשה במחשבה תחילה". סוף המעשה שלנו זה הבורא, אנחנו צריכים להידמות לו, אנחנו צריכים להגיע לדבקות בו, בשביל זה הוא ברא אותנו. וברא רצון אחד, ריסק אותו להמון חלקים כדי שאנחנו נבנה בינינו, ביחס בינינו, את הדמות שלו. שבתוך הכדור הזה כשאנחנו מתחברים בחזרה, תהיה תכונת השפעה ואהבה הדדית, ואז הוא יכנס בה וימלא אותה, את רשת היחסים שלנו.

בן ציון: אתה אומר "דומה לו". זה אומר שיש פה איזו כניסה לדיאלוג אישי, יש חשיבות אישית שצריך לפתח פה?

אנחנו נרגיש שהוא מתלבש בנו, ואז חשיבות הקבוצה הופכת להיות כחשיבות האמצעי להשגת הבורא. חשיבות האמצעי היא בדיוק אותה החשיבות כמו הבורא, רק זה קודם וזה אחר כך. קודם אני עובד בקבוצה, אבל מלכתחילה אני קובע בשביל מה אני צריך לעבוד בקבוצה, בגלל שאני צריך להשיג את הגדלות, החשיבות, ומגע עם הבורא עצמו.

בן ציון: בתחילת הלימוד הנושא של הבורא ואין עוד מלבדו היה מאוד מאוד חזק, וכדי לתת כיוון נכון יותר התפתחה מה שנקרא הקבוצה, חשיבות הקבוצה.

אי אפשר ללמוד על כל הדברים ביחד עם המתחילים, לכן יכול להיות שלא דיברתי בחלק מהשיעורים על גדלות הבורא, אלא הבנתי שיותר טוב לרכז אתכם על חשיבות הקבוצה.

בן ציון: אז עכשיו כאילו עושים איזה מעבר.

לא מעבר, עכשיו מתחילים לחבר את שני החלקים האלה, אמצעי ומטרה.

בן ציון: יכול להיות שהייתה לנו תקופה שהתמקדנו בחשיבות הקבוצה או בחשיבות האמצעי, ועכשיו אנחנו מוסיפים עוד חלק שאולי לא התפתח אצלנו?

זה לא שלא התפתח, אנחנו צריכים לסדר את הדברים, אני, קבוצה, בורא, ואיך אני משתתף בקבוצה כדי להגיע למצב שבה אני מגלה את הבורא ומתייחד עימו.

בן ציון: אני רוצה רק לחדד, כי בדרך כלל אומרים, "את הבורא אני לא כל כך תופס, אני לא מבין מה זה, אבל קבוצה זה ברור לי, אני משקיע בקבוצה".

נכון, בעבודה בקבוצה אנחנו יותר ויותר מבררים מיהו הבורא, רק "ממעשיך הכרנוך", כך אנחנו עושים.

בן ציון: אז בכל זאת חשיבות הבורא, לא חשיבות הקבוצה?

בורא חשוב כמטרה, בלעדיו אני לא יודע לשם מה אני צריך לעשות פעולה, כל פעולה ופעולה, אבל את כל הפעולות אני עושה בקבוצה.

(סוף השיחה)