חיים חדשים

שיחה 1024

חירות ושעבוד בחיינו

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 26.06.18 – אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו נרצה לשוחח עם הרב לייטמן על משהו מאוד מאוד מיוחד, מאמר בשם "החרות" שכתב בעל הסולם הרב יהודה אשל"ג בשנות ה-30 של המאה הקודמת. זה מאמר עם תובנות מדהימות שמעורר באדם המון מחשבות ורגשות לגבי החיים שלנו ואיך אנחנו יכולים לקחת אותם למקום הכי טוב.

יעל: אנחנו רוצים לדבר הפעם על חופש, על חרות, מהזוית של האדם שחי את החיים המאוד מאוד רגילים שכולנו מכירים. ואנחנו רואים שלאורך ההיסטוריה האדם הלך והשיל מעצמו כל מיני מגבלות ומסגרות. אם בעבר היתה צורת לבוש מסוימת שהוא היה צריך להתלבש בה או מסוכמות מסוימות, אז היום זה לא שאין מוסכמות אבל היום הדברים האלה מאוד מאוד התעדנו ויש לבן אדם הרגשה שבאמת יש לו הרבה מאוד חופש. חופש בלבחור את הבן זוג שלו, הוא יכול להתחתן עם מי שהוא רוצה, הוא יכול ללבוש מה שהוא רוצה בדרך כלל, הוא יכול לחשוב בצורה חופשית, הוא יכול להגיד את כל מה שהוא חושב, הוא אפילו יכול לבחור את המין שלו אם זה מה שבוער בו.

אבל בתוך כל חוסר ההגדרות וחוסר הגבולות שאנחנו מרגישים עם זה טוב מאוד, יש גם איזה קושי. אם בעבר גדלנו לתוך דבר, לתוך תמונה שאנחנו מכירים אותה, ידענו מה אנחנו רוצים, ידענו במה אנחנו מאמינים, ידענו לאן אנחנו מכוונים, היום המצב הזה יצר המון שאלות ובלבול מאוד גדול, בדידות מאוד גדולה בהרבה מאוד מובנים. אם בעבר היה לך בן זוג שסידרו לך אותו, היום מכל עניני הזוגיות והדרך לחפש זוגיות, יש הרבה מאוד בדידות גם בתוך כל המקום הזה. ואנשים נמצאים בחיפוש מתמיד. מצד אחד לא רוצים לוותר ולחזור אחורה ולוותר על כל החופש שהשגנו, ומצד שני יש בו הרבה מאוד חסרונות.

ועל אותו חופש אנחנו רוצים לדבר בתוכנית שלנו. ואני רוצה לפתוח בשאלה, למה החופש הוא משהו שהוא כל כך חשוב לבן אדם, למה אנחנו משתדלים להסיר את כל המגבלות שכובלות אותנו עד כמה שניתן?

אני חושב שהחופש חשוב לכל פרט ופרט מחלקיק הבריאה של דומם, צומח וגם חי, ולא רק למין המדבר, שם אין שאלה כזאת, ולכן אין להם שום בעיה עם זה. גם במין האדם אנחנו התפתחנו במשך אלפי שנים עד שהתחלנו לשאול את עצמנו האם אנחנו חופשיים או לא, ואם כן חופשיים, עד כמה. אולי בחלק מהחיים שלנו אנחנו לא חופשיים אז למה? ומי אם כך מכתיב לנו ומנהל אותנו וכן הלאה. זאת אומרת, למושג החופש האנושות לא מגיעה מיד. אם אנחנו מדברים על החופש שהיו נלחמים איזה שבטים מלפני עשרות אלפי שנים, אלה דברים שלא היו כשאלת חופש, לא לשם החופש הם נלחמו.

מתי ממש שאלת החופש, החרות התחילה להיות בעייתית? אנחנו יודעים שבמשך תקופה מאוד ארוכה האנושות הייתה חיה בעבדות ולא שאלו על החופש גם האדונים וגם העבדים, זה היה מובן מאליו. זאת אומרת, ההתפתחות שלהם היתה כזאת שהם בסופו של דבר היו מרוצים גם אלו מהעבדות וגם אלו מהאדנות. וכשההתפתחות באנושות המשיכה הלאה אז התחילו לשאול. האדונים התחילו לשאול בשביל מה אני צריך לדאוג לו וכל הזמן לחשוב שיש לי עבד, ואז יש לי דאגה כי הוא רכוש ואני לא יודע בדיוק אולי מה לעשות ואיך לנצל אותו, והעבד התחיל לשאול בשביל מה לי להיות אצל האדון הזה, אני רוצה להיות אדון לעצמי. ואז התחילו בעיות, אבל גם לא. אנחנו לא שומעים הרבה התנגשות והתנגדות במיוחד מצד העבדים כי להיות עבד זה נוח וטוב. זאת אומרת, מושג "החרות" עד שהוא גדל בתוך האנושות לקח המון זמן, שאנשים מתחילים לשאול, "אני רוצה את החרות, אני יודע מה לעשות עם החרות, אני יודע לנצל אותה לטובתי, באמת לשם מה, למה". צריכה להיות אינטליגנציה מאוד מיוחדת כדי להשתמש נכון במושג החרות.

יותר טוב, יותר קל לי אם אני אהיה תחת מישהו, משהו, אנחנו רואים את זה עד היום. אנשים אוהבים שיש להם ממשלה, שיש מישהו שחושב, שיש מישהו שבוחר, שיש מישהו שדואג, ואני חי את החיים השקטים שלי כ"ראש קטן" וטוב לי. יש לי כדורגל, יש לי ספה, ויש לי חופש, משכורת וזה מספיק".

זו גם עבדות, אני נמצא בעבדות היום, מכתיבים לי מה אני צריך להיות, איך אני צריך לעשות. במסגרת הזאת ודאי שאני יכול למצוא לעצמי אילו דברים טובים יותר, אבל אני חושב שגם זה לא חופש. זו חברה שנותנת לי לבחור את המקום והצורה הכי טובים כדי שאשעבד בשבילה, לטובתה.

ולכן אנחנו חיים בתקופת עבודות רק אולי קצת סוימה. אנחנו רואים שאפילו לא סמויה, איך כלי התקשורת שולטים עלינו, איך כל חברות המדיה כמו גוגל שולטות עלינו, אז איפה כאן החופש? אחרי שאני מרגיש שמנפחים אותי בכל מיני ידיעות ושיטות, אני מחליט משהו, זה לא אני. ואדם הוא לא אדם.

יעל: מה זאת אומרת מחליט משהו וזה לא אני?

כי זה לא אני שמחליט בצורה חופשית, אלא לפי מה שחינכו אותי, סידרו אותי, לפי מה שעיצבו אותי, אז לפי זה ודאי שאני מחליט כבר לפי איך שתכננו אותי, תכנתו אותי. אז יוצא שאין חופש.

גם היום [זה קורה] רק בצורה ערמומית שאני אפילו לא יודע עד כמה שאני מנוהל על ידי אלו שנמצאים שם אחרי המחשבים ועם המקלדת והעכבר שולטים עלינו, על כולנו ומנווטים אותנו לכל מיני כיוונים מה לעשות, איך ללכת, מה לקנות ואיך לעשות, ואיפה להיות בחופש ואיך ללמד את הילדים שלנו, איך להכין אותם להיות עבדים הנכונים וכן הלאה.

זאת אומרת, אני לא רואה שהחברה השיגה איזה חופש. היא השיגה רק מין עטיפה ערמומית יותר שנותנת לנו הרגשת דמיון שאנחנו חופשיים, אבל באמת אנחנו לא חופשיים. והעובדה שגם אפילו בעיתונות, בכל כלי תקשורת, מסבירים לנו עד כמה ששולטים עלינו, עד כמה שיש שיטות מיוחדות מה לעשות עם בני אדם, איך לכוון אותם, לאיזה טעמים ולאיזה הרגלים וכן הלאה.

יעל: אנחנו מרגישים את זה מאוד חזק, אפילו ברמה שאנחנו מכורים, אנחנו באמת עבדים של טכנולוגיה, אנחנו עבדים של כסף, אנחנו עבדים של נוחות היום בעידן שלנו. מאוד קשה לך לחיות, ואפילו הבחירות שאתה עושה בחיים הן מראש מכוונות למקומות כאלה.

כן, כך שאני אפילו לא מרגיש שמכוונים אותי, נראה לי שאני חופשי.

יעל: נכון. זה תעתוע שמצד אחד בן אדם מרגיש את הפער כי הוא מרגיש שכביכול הוא השתחרר עם מסתכלים על ההיסטוריה, וכביכול הוא השתחרר מהרבה מאוד דברים, אבל מצד שני הוא הרבה מאוד פעמים מרגיש שאין לו באמת את החרות האמיתית.

והוא דורש את זה?

יעל: אני חושבת שכן, אני חושבת שאפילו אם היום חרות פיסית זה דבר מובן מאליו, בכל זאת האדם רוצה איזו חרות פנימית אולטימטיבית, זאת אומרת חרות של רוח האדם, משהו כזה. הוא כן היה רוצה שתהיה לו אפשרות כאילו לעוף לאן שהוא רק רוצה.

הוא עוד לא יודע לאן, הוא לא יודע איך לעשות את זה, אבל הוא כן היה רוצה שהדבר הזה יתקיים איכשהו. זו מין משאלת לב כזאת שהיא לא ברורה לו ברמה החיצונית, אבל בתוכו אני חושבת שכן קיימת התחושה הזאת שהוא עבד של הרבה מאוד דברים.

אפילו יותר מזה, גם דברים שבעבר האדם לא הרגיש בהם כבול כמו משפחה למשל, היום הוא כבר מרגיש עבד של המשפחה שלו ואפילו עבד של הילדים שלו במידה מסוימת, והוא היה רוצה לקבל איזה חופש אולטימטיבי.

הוא רוצה להשתחרר מלחצים ואחריות. אבל הוא יודע מה לעשות עם החופש מזה?

יעל: בוא נשאל קודם כל מה זה חופש, זאת אומרת איך אתה כמקובל רואה את המונח "חופש"? תיארת כאן מצב שהוא לא באמת חופש. מה זה חופש?

אנחנו יכולים להגיד כך, חופש מהטבע של האדם, זה מה שאנחנו צריכים. חופש מהחברה, אז במקום החברה הזאת אני צריך חברה אחרת. מהמשפחה זה גם אותו דבר, וכך גם מהעבודה. פעם היה אסור להחליף עבודה, פעם היה אסור להתגרש, לעבור ממקום למקום. היום כאילו מותר להחליף הכול, אבל האם האדם יודע מה הוא רוצה? עם כל זאת, אנחנו לא רואים שאנשים משתמשים נכון במושג החופש שהם קבלו בזמננו.

אף אחד לא מכתיב להם אם לעבוד או לא ואפילו משלמים לך שלא תעבוד. אתה לא חייב להתחתן, אתה יכול לבחור איזה מקצוע שאתה רוצה, אם בכלל אתה רוצה. אתה פחות או יותר יכול לבחור את מקום המגורים ואתה לא תלוי בעצם בשום דבר. אתה עוד לא יכול להחליף את הגוף שלך, אם כי אתה יכול להפוך את עצמך מגבר לאישה ומאישה לגבר, אבל ממש להתנתק מהגוף, כאילו להיות כרוח ולהחליף את הגוף לגמרי אתה עוד לא יכול, אבל יכול להיות שתוכל בעתיד.

אם כך בסופו של דבר מה זה נקרא "החופש"? אנחנו רואים שבאותם השטחים, הרגלים, תנאים, שאנחנו כן יכולים להגיד היום שאנחנו חופשים, אנחנו לא יודעים איך להשתמש בהם. אני גם לא רואה שאנשים שקבלו חופש מהעבודה, מהמשפחה, מהעיסוק שלהם, מהמדינה שלהם, מכל דבר אחר, שהם מרגישים את עצמם חופשים. אני לא מרגיש בהם את השמחה הזאת, את ההרגשה הזאת שהם חופשים. זאת אומרת, הם עברו לאיזו עבדות אחרת, הם אפילו לא יכולים להגיד איזו. עבדות של הרגשה לא נוחה, עבדות של ייאוש, חוסר מסגרת, חוסר אונים, חוסר שמחה, חוסר קשר עם אנשים אחרים.

אני זוכר את הילדות שלי, אני ראיתי אנשים שקמו מוקדם בבוקר והלכו לעבודה, חזרו מהעבודה, שתו בקבוק בירה, ראו כדורגל יחד, כולם היו עושים אותו דבר פחות או יותר. בבוקר בדרך לעבודה ובמשך היום הם היו מחליפים התרשמויות מסרט שראו או ממשחק כדורגל שצפו בו והיו להם איזה חיים. האגו לא היה כל כך מפותח והם היו דווקא מרוצים מזה, הכול אצלם היה "מסודר" מה שנקרא. בית, משפחה, ילדים, בתי ספר לילדים, פנסיה, הכול, עד מקום הקבורה בבית קברות, היה מסודר, וזה נתן להם מין שייכות והם לא חיפשו לברוח מזה.

היום אנחנו נמצאים אולי במצב ביניים, שאנחנו יכולים לברוח מכל הסגנון הזה שהיה בעבר, אבל עוד לא מצאנו לעצמנו את הסגנון העתידי הנכון שייתן לנו אושר, שייתן לנו הרגשה שאנחנו נמצאים באיזה מקום מסודר. אני רואה שאנשים עוברים ממדינה למדינה, ממקצוע למקצוע, מחליפים משפחות, מחליפים זוגיות. ילדים נולדים במשפחה אחת, גדלים במשפחה שנייה, ובונים משהו במשפחה שלישית. מה קורה כאן? אנחנו נמצאים בזמן המעבר.

הייתי אומר שזה כמו שבעבר היו מהפכות בתקופות כאלה של מעבר מעבדות לבורגניות, מבורגניות לשלטון העם פחות או יותר. אנחנו נמצאים היום בתקופת מעבר, אבל אנשים צריכים לשאול קודם כל, מה הם יעשו עם החופש? האם חופש זה החרות? לְמה שהם קוראים חופש, אני חושב שזו עבדות, עבדות מאוד ערמומית שנותנת לאדם הרגשה של "תעשה מה שאתה רוצה", אנחנו מצד המדינה, מצד הממשלה, המערכת המשפטית, כל דבר שאתה רוצה, אנחנו לא כופים עליך שום דבר, "תעשה, בבקשה". ואדם מרגיש בזה שהוא הכי הכי מסכן, כי הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. אנחנו רואים זאת לפי אחוזי הייאוש שממש סוגר בני אדם בבתים שלהם, בכל מיני מקומות. נוסעים לאיזה מדבר, לאיזה הרים ויושבים שם. זו בעיה. החרות היא לא חרות, זו עבדות חדשה, ועוד יותר ויותר לוחצת, ממררת.

יעל: יותר ממה שהיה בעבר, למרות שכביכול נראה על פניו שזו התקדמות.

אז היו שמחים. זה לא עבדים כמו באיזה קולנוע הוליוודי, היו חיים בזה אלפי שנים.

יעל: מכאן אני רוצה להתקדם, כי באמת המושג הזה של חופש וחרות, הוא מושג מאוד חשוב גם למקובלים. והמקובל הגדול ביותר בזמננו בעל סולם בחר לכתוב את אחד המאמרים המרכזיים שלו על הנושא הזה שנקרא "חרות". למה מקובל בוחר לעסוק דווקא בחופש של האדם? למה זה נושא כל כך מהותי בעיניו?

מפני שאין לנו שום נקודה חשובה באדם אלא רק החרות. אם יש בנו באמת יכולת להיות חופשים, להרגיש את החרות, אז חרות ממה? איך אנחנו משתמשים בה? כשאנחנו משתמשים בה, למה אנחנו מגיעים? מה זה להיות חופשי? חופשי מהטבע שלי שסוגר אותי, שמכניס אותי תחת שליטת חברה זרה, אנשים, כלי תקשורת וכן הלאה. או אפילו שאני יוצא מזה, אז אני יוצא לאיזה חלל, שגם שם אני לא חופשי, שאני נמצא למעלה מכל העולם, מה אז קובע מי אני ומה אני? זאת אומרת, מושג החרות דורש מאתנו להגיע למצב שאני כאילו צריך להיות למעלה מהטבע, אבל עם כל היכולת הזאת להבין מי אני ומה אני ומה הטבע. זאת אומרת, החרות, הייתי אומר הופכת להיות לנקודה הכי גבוהה שבמציאות, שאחרת אני לא מממש אותה ואני רק מחליף עבדות בעבדות. יותר סמויה, יותר גלויה, אבל כך אני הולך.

אורן: הזכרת פעמיים שלוש במשך התכנית שלנו את הביטוי "להיות חופשי מהטבע שלי", ואמרת קודם שהגורם הכי עמוק ופנימי שמשעבד אותנו הוא טבע האדם. מה זאת אומרת להיות חופשי מהטבע שלי? מה הוא הטבע שלי, מה זה אומר להיות בן חורין ממנו, במה מדובר?

הטבע שלי הוא הרצון האגואיסטי שכל הזמן דוחף אותי לנצל כל מה שאני רואה מסביבי לטובת עצמי, לטובתי.

אורן: תסביר.

כל דבר שאני רואה. אני רואה שולחן, כיסא, תה, אני, לא חשוב מה ומי, אני רוצה בכל דבר להשתמש במקסימום לנוחיותי.

אורן: לנוחיות שלי?

כן.

אורן: טבעי.

כן.

אורן: טבעי כי זה הטבע שלי?

זה לא רק זה. הטבע שלי מחייב אותי להשתמש בכל מה שיש מסביבי לטובתי.

יעל: מה זאת אומרת מחייב אותי?

מחייב, לוחץ עליי. אני לא יכול לעשות מה שהייתי רוצה לעשות, אם לא הטבע שמחייב אותי תמיד לחפש מקום נוח, טוב, בטוח וכן הלאה. אני לא יכול, זאת התוכנה שאני קיים בה.

יעל: אז אתה אומר שהתוכנה מפעילה אותי כך שאני תמיד מחפש משהו שיהיה לי נעים ונוח.

כן. ואז דרך התוכנה הזאת אני רואה את המציאות. ואני לא רואה מציאות, אני רואה כל הזמן במה אני יכול להשתמש כדי שיהיה לי הכי הכי נוח וטוב. לכן אני לא רואה את הדברים, אני רואה עד כמה הם לטובתי או לרעתי ומזה אני מרכיב את תמונת העולם.

יעל: כמשאבים שאני יכול להשתמש בהם, זאת התמונה.

כן. ובזה אני משקר לעצמי ב-100%. זה כמו שאימא שמסתכלת על הילד שלה לעומת כל יתר הילדים, על הבית שלה לעומת כל יתר הבתים וכן הלאה, היא לא רואה שום דבר, היא רואה רק מה שהטבע מכוון אותה לראות.

אורן: והמצב הזה הוא מוגדר כשעבוד, כמשהו שממנו אני צריך להתקדם למצב של חרות?

קודם כל זה השעבוד ומזה אני לא יכול לצאת. אם הייתי יוצא מזה, הייתי רואה את העולם בלי לכופף כל פרט ופרט לטובתי, כביכול לטובתי, הייתי רואה את העולם בצורה אובייקטיבית, בלתי תלותית בי. ואז מתוך זה הייתי יכול לקבוע אולי מה זה נקרא חרות. אבל בכך שאני מסתכל על כל דבר דרך האגו שלי, אני לא יכול לראות אף פעם מה זו חרות. אין לי את המושג חרות כי אני מעוות ותמונת העולם שלי היא מעוותת.

אורן: אז איך נגדיר חרות בהתאם לכך?

חרות זה נקרא שאני מתעלה מעל הטבע שלי, מעל הטבע ליהנות מכל דבר, לסדר כל דבר אפשרי לטובתי.

אורן: כדאי להתעלות מעל הטבע הזה?

לא יודע. אבל אם אתה שואל על מושג החרות, הוא נמצא שם מעבר לזה.

אורן: קודם כשתיארת את התוכנה הזאת, שדרכה אני כמו רדאר מסתכל על העולם, לא שאמרת את זה במילים, אבל הרגשתי בתחושה שהעברת שיש בזה משהו מוגבל. יש בזה משהו מוגבל?

בחרות?

אורן: לא. בתוכנה הזאת שדרכה אני רואה את העולם, מה יהיה לי טוב מה יהיה לי נוח.

ודאי שאני מוגבל מאוד.

אורן: למה?

כי אני רואה הכול רק עד כמה שזה מזיק לי, או עד כמה שזה מועיל לי.

אורן: בריא כך לראות דברים?

לא.

אורן: כי אז אתה יכול להימנע חס ושלום מדבר שיכול להזיק לך, או להתקרב לדבר שיכול להועיל לך.

אמת, אבל זה סוגר אותי בתוך העולם שאני מצייר לעצמי, רק מאלו שמועילים ואלו שמזיקים, אני לא רואה את הצורה האובייקטיבית.

אורן: צמח עושה פוטוסינתזה. מה הוא עושה בעצם? הוא קולט דברים שמועילים לו ופולט דברים שמזיקים לו.

כן.

אורן: אני חושב שאם נתבונן בכל יצור נזהה אצלו את המנגנון הזה שתיארת קודם באדם, אבל הוא נמצא בעוד יצורים.

כן.

אורן: אז זה טבעי?

כן.

אורן: אז איפה פה השעבוד? למה אתה מגדיר את זה כהגבלה, כשעבוד ומתאר חרות שנמצאת מעבר למגבלות האלה?

אתה רואה את הדמות הזאת שלפניך?

אורן: מה זאת אומרת?

אני.

אורן: כן.

זאת בהמה, שהיא סופגת מה שהיא צריכה ופולטת מה שהיא לא צריכה, אוויר, מזון וכל הדברים. אתה צודק, כמו בצמח. אבל זאת הבהמה שבי, זה הגוף שלי, בשר וכן הלאה. אבל יש גם האדם שבי, זה הבדל גדול, אדם ובהמה שנמצאים ביצור אחד. ואני מדבר על האדם שבי, והאדם שבי הוא מאוד מאוד מוגבל, כי יש לו תוכנה והוא פועל בתוכנה הזאת כמו שהגוף שלו פועל.

ואני כאן מגיע למצב שאני מבין את זה ואומר, אני יכול להתעלות מעל התוכנה הזאת, אני רוצה להיות חופשי ממנה. לגופי, אתה צודק, נבדוק תמיד מה שטוב ומה שרע, נשמור על הגוף שיהיה בריא כי זאת בהמה, חיה, היא חייבת להתקיים, כך היא. אבל האדם שבי, אני רוצה שהאדם שבי יהיה חופשי, אני רוצה שהוא יידע למעלה מהתכונה הזאת של לקבל ולהשפיע, לתת, למשוך, לגנוב, הוא חייב להיות חופשי. אני רוצה ממנו לבנות את האדם החופשי שבי.

(סוף השיחה)