חיים חדשים
שיחה 780
שיחות על לימוד תורה – לא מה שחשבתם
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן - 20.10.16 – אחרי עריכה
אורן: היום אנחנו נשוחח עם הרב לייטמן על לימוד תורה. לימוד התורה, משהו שמלווה את העם היהודי לאורך אלפי שנים, היחס אליו היום הוא אמביוולנטי. זה נושא רגיש, ננסה להתעמק בו.
ניצה: אני אייצג את האדם החילוני, אני באה ממשפחה חילונית, משפחה שלמעשה לימוד התורה אף פעם לא היה חלק ממנה. על אף שפה ושם קיימנו כמה מנהגים כאלה ואחרים שקשורים לחגים, אבל פה זה הסתיים.
בשבילי, כאדם חילוני, כשאני חושבת על העניין של לימוד תורה, יש לי איזה דימוי של בית כנסת, של אנשים שבדרך כלל לבושים שחור, עומדים עם הספר ומתנדנדים אתו, לימוד בישיבות, לימוד במקומות סגורים. זה מה שמייצג בשבילי זרם של לימוד התורה.
דבר נוסף זה בית הספר. אני עדיין זוכרת שלמדתי תנ"ך בבית הספר זה היה עוד אחד מהמקצועות שלמדנו, בצד היסטוריה, גיאוגרפיה, מתימטיקה ומדעים. ופחות או יותר בבחינות הבגרות שם הסתיים לימוד התורה.
ההיכרות.
ניצה: ההיכרות, כן, ושם זה נגמר. ובחיי היום יום באמת אין שום שימוש בעניין הזה שנקרא לימוד תורה.
מאחר וזה המקום שבו גדלתי ואתו אני באה, אני גם לא מבינה בעצם למה אני צריכה בכלל לימוד תורה בחיים שלי. אבל כן אני מתחילה לראות למשל אצל הבן שלי שיש לו איזו משיכה פתאום. זה מאוד מעניין, כי הוא בא מבית מאוד חילוני ולכאורה לא ברור, יש לו פתאום איזו משיכה, ואני רואה שהוא כן מתעניין בלימוד תורה. ודווקא דרך המקום הזה, הייתי מאוד רוצה להתעניין, אפילו כאמא שמתבוננת על מה שקורה, ושואלת מה העניין הזה של לימוד תורה.
אנחנו רואים שיש איזה ציווי כלפיה, של "והגית בו יומם ולילה". אני רואה שהאנשים שמתחילים בלימוד התורה זה תופס אצלם מרחב גדול, הרבה מאוד שעות ביום, יש ממש ציווי כזה. אני גם זוכרת כשלמדתי, היה משפט של באמת להידבק בו, לחשוב עליו, להגות בו וללמוד ממנו. אולי נתחיל דווקא מזה, מה זה העניין של "והגית בו יומם ולילה"?
צריכים להגיד שלימוד התורה זה לא מה שנהוג בימינו ולא מה שאנחנו מבינים. תורה היא תכנית העולם. העולם כולו, עם כל היקום שלנו והמערכת שמנהלת את היקום ואותנו למעלה מזמן, מקום ותנועה, למעלה מהכול, המערכת הזאת כולה היא נקראת "תורה".
יוצא שללמוד תורה זה ללמוד את העולם, איך בנוי העולם, איך הוא מתנהג, מה התוכנה שמנהלת אותו ומקדמת ומפתחת אותנו. איך האדם צריך באותה התוכנה להשתלב, כי הוא מקבל כביכול גישה לאותה התוכנה, הוא יכול ללמוד אותה ועל ידי זה לתקן את עצמו ולהתאים את עצמו לאותה התוכנה, לעולם כולו, למערכת הכללית של הטבע, שכל הטבע כולו הכללי נקרא "א-לוהים". לכן אם אנחנו מדברים על לימוד תורה אמתי, אנחנו מדברים על לימוד הטבע הכללי, הכולל, ללא שום גבולות, פשוט כולו.
וללמוד תורה זה נקרא שאני לומד את המערכת, אבל לא סתם לומד כמו איזה חובבן כי זה מעניין אותי, מתוך סקרנות, אלא אני לומד את המערכת הזאת, את התוכנה שלה, החוקים שלה, הכוחות שפועלים, שבסך הכול זה הטבע, הטבע בגימטרייה "א-להים", ואני לומד מזה איך אני צריך להשתלב בכל המערכת הזאת. כי בי יש, יחד עם זה שאני נמצא בתוך המערכת, גם איזה הרכב שאני חופשי ויכול לתקן את עצמי ולעדכן את עצמי בהתאם למערכת. וכשאני משנה את עצמי, את הטבע שלי ומצמיד את עצמי למערכת, אז אני מתחיל להיכנס לתוכה, להבין אותה, אני מתחיל להשתנות בעצמי. יוצא שבמקום האדם הרגיל החי על פני כדור הארץ הקטן הזה בחיים מאוד מוגבלים, הייתי אומר אפילו אומללים ברובם, אני בסופו של דבר פתאום מרגיש את עצמי שיכול לעלות לרום המעלות.
מה זאת אומרת? אני מתחיל להבין את הטבע כולו, את התוכנית שלו, את התהליך, ובכלל את האינסופיות והנצחיות שישנם בטבע. וחוץ מזה כשאני נמצא בתוך גופי, בדרגת חי, דרגת בהמה, כמו כל החיות, אני יכול לפתח בי, בתוכי מערכת שתהיה כמו המערכת של כל הטבע הכולל, והמערכת הזאת נקראת "נשמה". אין בי אותה מלכתחילה, אבל אני יכול לפתח אותה מתוך התבוננות שלי בטבע הכללי, מתוך הלימוד שלי על המערכת הכללית, של אותה התוכנה שנמצאת בטבע ונקראת "תורה".
לכן לימוד התורה זה לא סתם שאני פותח איזו אנציקלופדיה ולומד, אלא זה לימוד כדי להשתנות ולהגיע לדרגה יותר גבוהה ממה שאנחנו עכשיו. שאני אראה ממש מסוף העולם ועד סופו, למרחקים, מעבר לזמן, תנועה ומקום, מצבים בזמן שהיקום שלנו עוד לא היה קיים וכשהוא התחיל להתפתח. ואחר כך, לאן שאנחנו מגיעים בסוף, ואני יכול לראות את החלק הנצחי שבי שכל הזמן מתגלגל, איך הוא משתנה ואיך אני יכול עכשיו בעצם לעזור לו להתפתח בצורה הטובה ביותר. וגם איך אני יכול להשפיע על כל המציאות, על כל העולם, על כל הנבראים, במיוחד על בני האדם, במיוחד על עם ישראל, שיתפתחו בצורה יפה ונכונה. במקום כל הזמן לסבול מכות מהטבע שמפתח אותנו, בצורה שמחייבת אותנו על ידי דקירות, שזה נקרא דרך "בעתו", בזמן, שכך אנחנו מתפתחים כל פעם, אז אני יכול להתפתח מראש כשאני רואה את העתיד ויכול להימשך לעתיד הזה בצורה יפה וטובה. זה נקרא דרך "אחישנה".
יוצא לנו שלימוד התורה זה נקרא למצוא בטבע הסובב כוחות מיוחדים, שעל ידם אני וכל האנושות יכולים להתפתח בצורה יפה וטובה למטרה מאוד נעלה, שהיא באמת נמצאת למעלה מזמן וממקום, ואנחנו נגיע לנצחיות, לשלמות, כולם. זה נקרא לימוד תורה.
ניצה: אני מקשיבה לך ואני שואלת את עצמי כל הזמן, אתה בטוח שאנחנו מדברים על אותה תורה? כי אין שום קשר למה שאני למדתי.
אין שום קשר.
ניצה: אני לא זוכרת אף פעם שהמורים דיברו על מה שאתה עכשיו הסברת.
כן, זה ברור, כי אתם למדתם את מה שכתוב, כתוב שחור על גבי לבן.
ניצה: פותחים את הספר וקוראים את הסיפורים שכתובים.
כן. אנחנו צריכים עוד להבין את מה שכתוב בתוך הסיפורים, כי בתורה יש פשט, רמז, דרש וסוד, ארבע דרגות של הבנת החומר, שזה בכלל לא כמו שאנחנו לומדים עכשיו. אנחנו אף פעם בכלל לא מתייחסים לצורה הכתובה כמו שבן אדם רגיל מהרחוב מבין.
ניצה: כמו שמתייחסים לספר היסטוריה.
כן. מה שכתוב זה לא מה שכתוב. אלא זה קוד, ואנחנו צריכים לפענח את הקוד הזה, לפתוח אותו, ובקוד הזה יש ארבע דרגות של הבנת הקוד, והדרגה העמוקה ביותר היא חכמת הקבלה. כך אנחנו מגיעים לאמת, לכן חכמת הקבלה נקראת "חכמת האמת".
ניצה: מה זה בדיוק הקוד הזה?
זה קוד שכל אחד יכול לפצח אותו, אבל הבעיה היא שהאדם צריך בהתאם לזה להשתנות בעצמו. הוא צריך לשנות את השכל שלו, ולפתוח ולהרחיב את הרגש שלו, ואז הוא מגלה מה באמת כתוב בתורה.
ניצה: אמרת שיש ארבעה קודים, מה יש בכול קוד?
התפתחות נוספת לדרגה שבה אנחנו נולדים וחיים בעולם הזה, כמו שעכשיו.
ניצה: כשלמדתי תורה כתלמידה אז בעצם למדתי גם לפי איזה קוד מסוים?
לא, את למדת את מה שכתוב בספר כמו שקראת איזה ספר אחר. זה בכלל לא מה שהתורה מתכוונת. היא מתכוונת שהאדם ישנה את עצמו ויבין את מה שכתוב שם בצורה יותר פנימית.
נניח שאת והבן שלך או הבת שלך קוראים ספר, נניח שהם בני עשר, ואת קוראת להם סיפור, שהיה נסיך והוא ראה את הבחורה, יש הרבה כאלה סיפורים, אני זוכר אותם גם מהילדות. ואז הוא הגיע אליה והם התאהבו זה בזה, והוא לקח אותה לארמון שלו וכולי וכולי. אז מה הם כבני עשר מבינים מהסיפור הזה, לעומת מה שאת מבינה? את מבינה את זה כסיפור רומנטי, שם יש מוסר השכל ומין, שאת מרגישה אותו לפי ההתפתחות שלך, והם עדיין לא מרגישים את כל מיני עמקי הקשר ביניהם, מה עם ההורים מכל הצדדים, מה עם האנשים שנמצאים לידם שם במלכות וכן הלאה.
זאת אומרת, מה שהם תופסים, הם תופסים סיפור בצורה מאוד מאוד קטנה, פשטנית ואת מבינה אותו בצורה יותר עמוקה. לא רק רחבה, גם יותר עמוקה, מה קורה שם באמת. כי את מכירה את טבע האדם, טבע האנשים, הטבע של בחור ובחורה כשנפגשים יחד, וכן הלאה, זאת אומרת, יש לך יותר עומק. ודאי שהסיפור והדוגמה שלי הם מאוד מאוד פשוטים, אבל בכל זאת זה אומר שלפי התפתחות האדם כך הוא מבין את הסיפור.
אז כאן אנחנו צריכים להבין, שאנחנו צריכים קודם כל לפתח את האדם כדי שהוא יבין את התורה. ולפתח אותו, התורה בעצמה אומרת שהיא מכינה את האדם לזה אם הוא לומד אותה בצורה נכונה. אם האדם מתקדם לאהבת הזולת, "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", בטח שמעת את המשפט הזה?
ניצה: כן.
בהתאם לעד כמה שהוא מרחיב את עצמו באהבתו לזולת, הוא מבין את התורה יותר ויותר לעומק, כך שהוא מתחיל להרגיש את המציאות שהוא חי בה בצורה יותר רחבה, יותר עמוקה, יותר מורכבת, ואז הוא רואה בה ארבע דרגות. בהתאם לעד כמה שהוא מגיע לאהבת הזולת, הדרגה הראשונה שהוא אולי מכיר היא בתוך עמו, ואחר כך עד שהוא מגיע לכל העולם, לכל האנושות. אם הוא מגיע למצב שכל האנושות חשובה לו כמו נניח הקרובים שלו, בצורה פשוטה, כמו הילדים שלו, כמו שהוא עצמו, אז מתוך ההרגשה הזאת הוא יכול להבין על מה התורה מדברת, אחרת לא.
ניצה: אז מי מפתח את מי, קודם התורה מפתחת את האדם, או דווקא האדם צריך להתפתח כדי להבין את התורה?
לא, הוא לא יכול להתפתח אם לא על ידי תורה.
ניצה: אז איך ההתפתחות של האדם ולימוד התורה קשורים בהתפתחות כמו שאמרת של "ואהבת לרעך כמוך"?
כי "ואהבת לרעך כמוך" פותח לנו חוש לצאת מעצמנו, החוצה. מכך שאני כל הזמן רוצה למשוך לעצמי הכל, וללמוד בתוכי, ורק לטובתי. אם אני יוצא החוצה, זאת אומרת שאני מגיע לזה שאני מתחיל לאהוב את הזולת, אז אני בזה מפתח את החוש שלי, ביציאה החוצה מעצמי, מגדרי, ואז בצורה כזאת אני מתחיל לקלוט את המציאות שנמצאת מחוצה לי, לא בתוכי. זאת אומרת שלא תלויה באיך שאני מתייחס אליה וכמה אני מרוויח ממנה, אלא מציאות בפני עצמה, שכאילו אני לא קיים. תארי לעצמך, שלא ברגש ולא בשכל שלי, כשאני לפעמים נפגש עם אנשים ואני רואה באיזה אופן הם חושבים אחרת ממני, אני בכלל יוצא מעצמי, ואז אני מקבל שכל ורגש של המערכת הכללית, את מה שהתורה מספקת לי.
אני מתחיל להיות בשכל ורגש א-לוהי, זאת אומרת שאני מסוגל להרגיש ולהבין את כל הטבע שנמצא בצורה שהיא נמצאת, המערכת הזאת. ובעצם אני רוכש את הנצחיות שבטבע, שלמות שבטבע, ללא שום הפרעה שאני מכניס בה לפי הגבולות שלי, שכך אני רגיל וכך אני מבין וכך אני תופס. ללא שימוש בחושים שלי, לא בחמישה חושים, לא בשכל ורגש הגשמי שהתפתח בי כתוצאה מהחיים שלי כאן בדור הזה. ויוצא שהתורה מעלה אותי לדרגת הנצחיות והשלמות, ואני לא תלוי אפילו בגוף שלי. הגוף פתאום יכול להיות חולה ולמות, ואני נשאר באותה מודעות, באותו רגש ושכל שרכשתי. זאת אומרת התורה היא נצחית ועושה ממני גם איש נצחי, מציאות נצחית, או שזה נקרא "נשמה".
ניצה: אז אפשר להגיד שכדי להגיע באמת למצב הזה שאתה עכשיו מתאר, זה אומר שאני צריכה לקרוא שוב ושוב את התורה? זה נקרא "והגית בו יומם ולילה"?
לא, זה לא מספיק. את יכולה לדעת בעל פה.
ניצה: אני יכולה להגיע למצב שאני יודעת אפילו בעל פה את הטקסט, וזה לא מפתח אותי?
לא, זה שום דבר.
ניצה: אז מה כן מפתח אותי?
אותו כוח מיוחד שאת מקבלת, שנקרא גם "תורה", מהמילה "הוראה" ומהמילה "אור", כוח מיוחד שמפתח בך קליטה שקודם לא נמצאת באדם בכלל. שאדם מתחיל לראות, לא חומר, אלא כוחות שפועלים סביבו ופועלים בו. אבל "בו" לא בגוף שלו, אלא "בו" הכוונה בתפיסה החדשה שגם כלולה מרגש ושכל, ממוח ולב, אבל במימד שלא קשור לאגו שלו, לגשמיות שלו, לבהמיות שלו, לגוף שלו. וזה מה שתורה מספקת לאדם. זאת אומרת היא בונה בו כלי קליטה חדש שנקרא "נשמה".
ניצה: אז איך אני עכשיו יכולה להגיע לקשר עם אותו כוח שעכשיו תיארת שיש בתורה?
זה רק על ידי שאת נכנסת לידיים נכונות של המורה, שיש לו עוד הרבה תלמידים, והוא מלמד אותם איך בהתקשרות הנכונה ביניהם מביאים את עצמם למצב שהתורה מתחילה להשפיע עליהם.
ניצה: זאת אומרת התורה לא משתנה, אבל שיטת הלימוד היא אחרת?
תורה זה אור שפועל, שנמצא באופן כללי סביבנו, כוח כזה, וכדי שהכוח הזה ישפיע עלינו, אנחנו צריכים לקבל איזו צורה מיוחדת כדי שהוא ישפיע עלינו. כמו כשאני רוצה להשתזף תחת השמש, אני יושב באיזו תנוחה מיוחדת, ואז אני קולט את קרני השמש. אז בשביל זה צריכים להיות בחברה, ולהיכנס עם האנשים לחיבור מיוחד, הדדי של החברים, לעזור זה לזה, ועל זה גם כתוב בכל הספרי הקבלה. ובצורה כזאת אנחנו מגיעים למצב שמאהבת הבריות אנחנו מגיעים לאהבה הכללית. דווקא בצורה מאוד פרקטית אני מפתח בי חוש "אהבת הזולת" ובזה אני יוצא מעצמי, מגדרי, ומתחיל לאהוב את הזולת ורוצה להתחבר עימו בלב ונפש. ודאי שלא מדובר באיזו התחברות פיסית, אלא רק בהשפעה לטובת הזולת.
"לאהוב" זה נקרא שאני מכיר, נניח, רצונות של אדם אחר ואני מספק לו את זה בכמה שאני מסוגל, זה נקרא "לאהוב את האדם". ואז כשאני מתייחס אליו בצורה כזאת, במידה שאני מתייחס אליו בנתינה כמה שיותר מנותקת ממני וכמה שיותר קרובה לרצונות שלו, במידה הזאת אני מקבל השפעה מהכוח הכללי הזה שנקרא "תורה", ואני משתנה, ובאמת יכול להשפיע לאותו אדם משהו טוב. כי אחרי מאמץ שאני עשיתי כלפיו, אני מקבל את השראת התורה ומעביר את זה אליו.
ניצה: הדימוי הזה שנתת, שהתורה היא כמו שמש שמשזפת וזה תלוי בתנוחה או במצב שאני נמצאת כדי לקבל את האור הזה, אז אני, בעיניים של חילונית, מכירה את ההתנועעות הזאת תוך כדי עמידה עם הספר .
לא, תנועות זה לא חשוב.
ניצה: זה מה שאני מכירה.
הצורה החיצונית, זה בכלל לא נכון.
ניצה: כשאדם עומד מול הספר ונמצאים לידו עוד הרבה אנשים, כי הוא לא מתפלל לבד, הוא מתפלל בבית כנסת.
הוא לא מתפלל, הוא לומד.
ניצה: כן, הוא לומד אפילו עם עוד אנשים. אז מה ההבדל בין התנוחה המיוחדת שאתה מדבר עליה, שמצליחה למשוך, לבין התנוחה הזאת שנמצאת למשל בכל מקום אחר?
את חושבת עכשיו שדווקא התנוחות האלה מעוררות את האור העליון שישפיע עליו?
ניצה: אני מנסה להבין. אני לא יודעת, בתור ילדה חשבתי שאולי אם אני אתחיל לזוז אז אולי משהו יקרה. אבל מה כן יכול לעורר?
זה כדי לא להירדם, וכדי לקבל את זה כתנועות שיכולות ללוות אותי כל הזמן למשך החיים. יש בזה איזה רמז לזה שמכניעים את עצמם, ויורדים ועולים, יורדים ועולים, כל הזמן נמצאים ביחס כזה לתורה.
ניצה: מה ההבדל בין ההתקשרות שנמצאת בין אותם אנשים שעומדים ועושים איזו פעולה משותפת, כשקוראים ולומדים, לבין התנוחה המיוחדת שאתה תיארת, שיש איזו התקשרות ביניהם.
לא, אין שום קשר. אין שום קשר. הם גם לא עושים את זה, הם לא יודעים את זה. מה שאני תיארתי לך קודם נמצא רק אצל מקובלים, אצל אלו שבאמת נמצאים בחיפוש של האור העליון שישפיע עליהם, זה נקרא שהם "לומדים תורה". והאנשים האלה שלומדים מה שכתוב בספר, הם לומדים חכמה ולא תורה.
ניצה: אז מה זה "והגית בו יומם ולילה" אצל מקובלים?
אצל מקובלים זה נקרא שאדם כל הזמן משתדל להפעיל כל מיני אמצעים כדי להשתנות לאהבת הזולת, כדי להגיע לאהבת הזולת, ומאהבת הזולת הוא מגיע לאהבת עולם.
ניצה: וכל זה למה?
כדי להידמות לתורה, לאור הזה העליון, לכוח הזה העליון, ולעלות לדרגה שלו.
ניצה: מהי תורה בעצם?
היא באה לשנות את האדם, להביא את האדם לדרגה הנצחית, השלמה. ועל זה כתוב, רק לא מבינים על מה כתוב. כתוב על כך שהתורה צריכה להרים את האדם לגובה של מה שנקרא "עולם הבא".
אורן: רציתי לשאול על ה"והגית" הזה, "והגית בו יומם ולילה".
זה גם במצבים של יום ושל לילה, אלה לא החושך והאור שיש לנו.
אורן: אז במה אדם צריך להגות? בספר יהושוע כתוב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות, ככל הכתוב בו: כי אז תצליח את דרכיך, ואז תשכיל."1 הפעולה הזאת של "להגות יומם ולילה", במה אדם צריך להגות, באיזה ספר?
זאת אומרת שגם במצבים של יום ומצבים של לילה אנחנו צריכים להשתדל להתקדם לאהבת הזולת.
אורן: אבל במה צריך להגות?
מאהבת הזולת לאהבת ה', אין לנו דרך אחרת.
אורן: ובמה אדם צריך להגות? מהו הספר הזה שבו הוא צריך להגות?
על ידי יגיעתו בספר הוא כל הזמן מכוון את עצמו למאור שבתורה, ש"מאור שבה מחזירו למוטב". שיש כוח בלימוד שלו, שהוא רוצה להשיג את הכוח הזה כדי שעל ידי הכוח הזה הוא יתחיל להתקרב ולהתחבר עם כל הבני אדם, ואז הוא יגיע לגילוי התורה.
אורן: התבלבלתי קצת בין שתי נקודות. מצד אחד אתה אומר, שאדם צריך לחתור כל הזמן לכיוון של אהבה לזולת, עד שהוא מגיע לאהבת עולם, ואז יש אהבה. ומצד שני יש את הספר, להגות בספר יומם ולילה.
אני לומד מספר, קורא בספר, ומקווה שמתוך זה שאני קורא, מתוך זה שאני לומד, ובעיקר שיחד עם הספר, אני באמת משתדל להתקרב לזולת, כשהזולת זה החבורה שלי "חברותא או מיתותא", כי אנחנו צריכים להיות בקבוצה. וכשאנחנו רוצים להגיע לחיבור בינינו, אז אותו האור שבתורה פועל ומביא לנו טבע חדש, טבע של קשר ואהבה, ואז בכוח הזה אנחנו מתחילים לפתוח את התורה.
(סוף השיחה)
-
יהושוע א', ח'↩