חיים חדשים

שיחה 434

משמעות חגי ישראל

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.09.14 – אחרי עריכה

אורן: שלום לכם, ותודה שאתם אתנו ב"חיים חדשים", בסדרת השיחות הלימודיות עם רב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, ושלום לך ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו חגיגיים היום במיוחד. אנחנו רוצים לקיים שיחה מיוחדת וחגיגית עם הרב לייטמן כדי להבין מהם חגי ישראל. אנחנו רגילים לחגוג את החגים במשפחה, כל אחד עם האנשים שקרובים אליו. כך זה מדורי דורות, בצורה כזאת או אחרת. חלק מהחגים אנחנו אוהבים יותר, וחלק אוהבים פחות.

בכל חג יש בדרך כלל משהו מאוד כייפי ומשהו שאולי מכביד טיפה. אבל לאחרונה, ואני מדבר עם הרבה אנשים, יש תחושה שבחגים יש איזה עומק שאנחנו לא מכירים ולא נוגעים בו. הוא נמצא שם, הוא מפואר ויפה, יש מעט אנשים שמכירים אותו, אבל רובנו לא.

אנחנו מאוד רוצים ללמוד מהרב לייטמן מה מסתתר שם, מה היופי שנמצא בכל אחד מהחגים, ובאופן כללי בכל חגי ישראל. מבט חדש על חגי ישראל.

ניצה: אנחנו רגילים לחגוג את חגי ישראל, זה משהו שעובר מאב לבן, מדור לדור, יש בזה המון טקסים, הרבה סמליות, הרבה מנהגים. חלקנו מקיימים מנהגים וחלקנו פחות, אבל ללא ספק, כשמתקרבים החגים בכולנו יש איזו תחושה, משהו קורה. אנחנו אפילו מרגישים שעובר עלינו משהו לפני החג, תוך כדי החג, ואחרי החג, מין תהליך כזה. בתקופת החגים יש תחושה של אנרגיה מיוחדת באוויר.

כאדם חילוני אני יודעת שקימת מסורת מאוד עמוקה, אבל מה שמעניין אותי דווקא זה העומק. הוא נמצא, אני רוצה להרגיש אותו ואני יודעת שלא אוכל לקרוא ולקבל אותו בשום מקום אחר. יש איזה עומק, איזה פאר עצום שמסתתר בחג, אני כאילו נוגעת בקצה הקרחון ולא ברור לי מה יש שם.

בתוכנית הראשונה אנחנו רוצים לצלול איתך לעומק, לדבר המדהים והיפה שיש מאחרי החגים היהודים. השאלה ראשונה שלי היא שאלה כללית, לָמה בכלל ניתנו לנו חגי ישראל, ובכלל מהם החגים?

לא הייתי אומר שהם ניתנו לנו. אברהם התחיל לקבץ את תלמידיו בבבל העתיקה, הוא חשב להביא אותם לאיחוד, לחיבור, מפני שכך התגלה לו מתוך המחקר שלו. כמו שהחכמים שלנו מספרים לנו בספרים, הוא רצה למצוא בעצם תשובה לתפקידה של האנושות, לָמה היא עוברת מצבים כל כך קשים, ולמה יש פתאום שנאה בין אנשי בבל. אברהם היה שם כהן, הוא טיפל בקהל רב, ומתוך המחקר שלו, כמו שמספר לנו התלמוד, הרמב"ם, ועוד הרבה ספרים, כמו "מדרש הגדול", הוא גילה שהאנושות חייבת להגיע למצב של הזדהות עם הטבע, להגיע לחיבור, כמו שהדומם, צומח וחי נמצאים בחיבור ביניהם. כך הם התפתחו, הם משלימים זה את זה, אומנם אנחנו לא רואים זאת בדיוק, אבל אם נחקור אז נראה עד כמה קיים קשר בין כל חלקי הטבע, הכל מערכת אחת.

האדם כביכול יוצא מתוך המערכת הזאת, הוא כאילו נמצא מחוץ למערכת ויכול כביכול לקבוע את מה שבא לו. הוא יכול להחליט באיזו אסיפה איך להתקדם עכשיו ולאיזה לכיוון. גם כשאחר כך זה לא מסתדר ואנחנו חוטפים כל מיני מכות וחוזרים לסורנו, זה בסדר, אנחנו גם רגילים לזה. אבל האנושות מרגישה את עצמה כאילו חופשית מפני שהיא לא מרגישה באיזו מערכת היא קיימת. היא כמו ילד קטן שמתרוצץ בחדר ולא מבין שבכל זאת הכל סגור, משגיחים עליו ולא נותנים לו ליפול או לעשות משהו. אבל בינתיים נותנים לו קצת להתפרץ, שיתפרץ.

זה מה שאברהם גילה. הוא גילה שהאנושות חייבת להגיע להזדהות, להשתוות הצורה, לאיזון, להרמוניה עם כל הטבע. שכל האנושות נמצאת בתוך הבועה הזאת של דומם, צומח וחי. אנחנו בתוכה, אלא שאנחנו עושים מלחמה זה עם זה, נמצאים בהתרוצצויות, אין לנו לא דרך, לא תפקיד ולא מטרה.

הדומם, צומח וחי הם כאילו בתוך כדור, בתוך איזו ספירה כזאת גדולה, והכוחות הגדולים של הטבע פועלים בה כדי לאזן את הכל ולהביא את כל הטבע למטרה, לאיזה מקום. כך זה כבר מיליארדי שנה, מהמפץ הגדול והלאה. אבל התפתחות היא התפתחות מאוד חוקית, מוגדרת היטב בכל צעד ושעל. באותה מערכת יש איזה כדור פנימי כזה שנקרא החברה האנושית, אבל הם מתנהגים שם כמו ילדים ששכחו אותם בבית. הכדור הזה מתלהט, וכשהמצב מגיע לטורים גבוהים, מגיעים מצבים כמו שהיו בבבל העתיקה. הם התחילו לשנוא זה את זה, ללחוץ זה על זה, הם רצו לפרוץ עם מגדל עד השמיים. האגו התחיל לחמם מאוד את כל האווירה.

אברהם התחיל לחקור את כל הדברים האלה, הוא היה אחד מאלה שטיפלו בעם. הוא גילה שסך כל התפקיד של האנושות זה להגיע לאיזון עם הטבע בצורה הכרתית, בהבנה, בנטייה עצמית, במאמץ עצמי. הכדור הפנימי הזה, זאת אומרת האנושות שנמצאת בתוך הדומם, צומח וחי צריכה להיות מאוזנת עם כל התמונה של הטבע, עם כל המערכת. אבל כדי להיות מאוזנים אנחנו צריכים להבין את הטבע, להכיר אותו, להרגיש אותו. עלינו לגלות כל פעם את הפער שיש בינינו לבין הצורה הכללית, לבין המערכת האדירה הזאת. אברהם גילה שיש שם עומק גדול מאוד. אם נעשה כך, אנחנו נגלה פתאום כוחות נסתרים. הרבה כוחות נסתרים גילנו על ידי המדע ואנחנו עומדים עוד לגלות. כי ככל שאנחנו מגלים משהו חדש, כך יותר ברור לנו שאנחנו לא מגלים. בצורה כזאת אנחנו מתקדמים.

אברהם גילה את החוק הזה, הוא גילה שכל המציאות מתפתחת לפי חוק מיוחד שמוביל לאיחוד כולל ובתוכו כלולה גם החברה האנושית. לכן על החברה האנושית להביא את עצמה לשינוי עצמי, על ידי עבודה פרטית, ולאיזון עם כל המערכת הזאת. אבל כדי לעשות את השינוי הזה, אנחנו צריכים לדעת מהו הטבע, מי אנחנו, אילו פערים יש בינינו ואיך לתקן את הפערים האלה, איך לקרב אותם כך שנתכלל באותה מערכת בצורה יפה, הדדית, בהרמוניה, באיזון. זאת בעצם המטרה, זה מה שאברהם גילה.

הוא גם גילה שבתהליך הזה יש הדרגתיות, התהליך עצמו מדורג להרבה שלבים. כמונו, שבעים, שמונים או תשעים שנות חיינו מתחלקים לשלב בו אנחנו פעוטות, אחר כך תינוקות, ילדים, נערים מבוגרים, זקנים וכן הלאה, כך גם האנושות עצמה, היא כמו איזו דמות אדם אחד. בצורה כזאת היא מתפתחת. אם אנחנו מדברים על ימינו, אז אנחנו כבר עברנו הרבה שלבים. גם אברהם גילה בזמנו שהאנושות נכנסה לשלב של התפתחות הכרתית והיא צריכה כבר להתחיל להבין לאן פניה. אנשים צריכים לדעת זאת. בהתאם לכמה שהם יזדהו עם זה, כך הם ילכו עם התהליך הזה והמטרה קדימה. ואם לא יכולים, לא רוצים, בינתיים לא, אז מה שיהיה, יהיה כמו עד היום הזה.

לכן אברהם התחיל להפיץ את מה שהתגלה לו. שיש חוק כללי, איזון, ועל ידי החיבור בינינו אנחנו מגיעים אליו. שהחיבור מתבטא ב"אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך", כך צריכים להתייחס זה לזה, והשלב הבא של החיבור הוא "ואהבת לרעך כמוך", חיבור ממש.

הוא סיפר את הדברים האלה לבבלים, חלק מהם הסכים, וכמו שכתוב ברמב"ם ובעוד מקורות, הלכו אחריו אלפים ורבבות, הרבה אנשים. הוא לקח אותם מבבל, כי יתר הבבלים לא הסכימו, נעשה איזה קרע ביניהם. חלק אמרו שבשבילם החיים זה להיות בחיבור, בקומונה, באהבת אחים, כולם יחד. וחלק אמרו, לא אכפת לנו מה אתם חושבים, אנחנו חושבים אחרת, אנחנו רוצים את הקפיטליזם, את התחרות, את חופש הפרט, כל מיני דברים.

וודאי שרובם חשבו אחרת. רובם הלכו עם האגו שלהם, זאת אומרת לא רצו להתחבר אלא להתפתח כרגיל, לאן שכל אחד נמשך. בהתאם לזה הם התחלקו לקבוצות וכך הם התפזרו על פני כל כדור הארץ, כמו שכותב על כך יוסיפלביוס בספרים שלו, זה מאוד מעניין, אני ממליץ מאוד לקרוא. אברהם הלך עם התלמידים שלו לארץ כנען, עם אלה שרצו ללכת יחד איתו, וכך בבל התחלקה לשני חלקים. אברהם לימד אותם את הדרך שהם צריכים לעבור, זאת אומרת את השינוי הפנימי שהם צריכים לעבור בדרך להתחברות כך שהם יתחברו עד כדי כך שיהיו מאוזנים באחדות, בחיבור, בצורה הדדית ויפה עם הטבע כולו.

אברהם גילה בזה שלבים, השלבים הם לא פשוטים, אבל אנחנו יכולים להבין שכל זה סך הכל איזה מעגל שצריכים לעבור אותו, ואחר כך הוא נסגר בעצם בנקודה ההתחלתית. כל המעגל שאנחנו צריכים לעבור זה כדי שנתקן את עצמנו ונהייה החלק המתוקן, ולא נהייה כמו איזה סרטן בתוך הטבע שאוכל את הכל, הורס את כל כדור הארץ, ובכלל את כל מה שאנחנו מגיעים אליו. שזה יהיה דווקא מקום בריאות, מקום נוח וטוב, מאוזן. זה מה שאברהם גילה, ולזה אפשר לקרוא "מעגל השנה".

ניצה: מעגל השנה?

כן, שנה, מפני שהוא כל פעם חוזר בדרגות יותר ויותר גבוהות, במין ספירלה כזאת. אבל זה בעצם מספר שלבים שאנחנו צריכים לבצע בחיבור בינינו כדי להגיע למטרה.

אברהם לימד את הדברים האלה לאותם אנשים שהלכו עמו. מתוך זה אנחנו צריכים להבין שהחגים הם לא יום הולדת של העם או של המדינה, שהם לא יום תודה.

ניצה: אתה מתכוון להבדל שיש בין החגים של העם היהודי לבין החגים של העמים האחרים, יש הבדל בניהם?

כן. הבדל בכך שהחגים שלנו הם חגים רוחניים. בזה שאנחנו משיגים השפעה הדדית, אהבה הדדית בנינו ברמות יותר ויותר מתקדמות בהתאם לעומק ההשתתפות של הרגש והשכל שלנו בחיבור בנינו. החגים של עמים האחרים הם חגים של יום ציון של הקדוש הזה, של היום הזה, הייתה מלחמה, עוד דברים, ואנחנו מציינים אותם. זאת אומרת הדברים לא קשורים לתוכנית הכללית של הטבע, לא למצב הרוחני של האומה ולא למצב שנקבע בטבע כמידת ההזדהות שלנו עם הטבע, כשאנחנו מתקדמים לאיזון, להשתוות.

לכן החגים שלנו הם קבועים, הם נמצאים בטבע. כי אם אני מזדהה בקשר עם העם ומגיע לאיזו דרגת חיבור בנינו, אז את הדרגה הזאת ואת המידה המסוימת הזאת שיש בטבע אני חוגג. אם עליתי לעוד איזו מידה של הזדהות עם הטבע, שוב אני חוגג. זאת אומרת לא אני קובע את החג, אלא זה שהגעתי למידת ההזדהות, למידת החיבור שכבר נמצאת בטבע.

אורן: תיארת שאני עולה לאיזה מקום בטבע, מה זאת אומרת שהחגים שלנו מצויים בטבע?

אנחנו נמצאים עכשיו הפוכים מהטבע האינטגראלי. הטבע כולו מחובר במאה אחוז, הוא במערכת קשר יפה בכל חלקיו, ואני לגמרי הרוס. אני זאת אומרת האנושות.

אורן: המין האנושי שבתוך הטבע.

המין האנושי הפוך לגמרי מהטבע. אם המין האנושי שהוא חלק מהטבע הולך עכשיו להזדהות עם הטבע, להתקדם לאותה צורה אחידה שיש בטבע, אז הוא מגיע לאיזו מידה של חיבור. נניח שהם מתחברים בניהם בצורה כזאת, שהם קודם כל מתחילים להבין שהם נמצאים במצב שהם שונאים זה את זה, לא אוהבים זה את זה. זה הטבע שלנו, כך נולדנו, כך נוצרנו. ההופכיות שלנו מהטבע, זה שאנחנו לא יכולים להגיע להשתוות, להומיאוסטזיס עם הטבע, זה נקרא הכרת הרע.

מה עושים? צריכים לעשות מה שנקרא חשבון נפש. המצב הזה נקרא חודש אלול. אנחנו עושים חשבון נפש, מי אנחנו לעומת אותו מצב טוב ויפה שאנחנו צריכים להגיע אליו. זאת אומרת אנחנו מגלים מצב מתוקן, אנחנו לא משיגים אותו בפועל, אבל אנחנו איכשהו מגלים אותו לעומת המצב הנוכחי שלנו. רואים את פער בין שניהם, ומתוך זה אנחנו עושים דין וחשבון, מי אנחנו ומה עלינו לעשות. אנחנו בונים את עצמנו, כי מעכשיו והלאה אנחנו צריכים להתחיל את העבודה שלנו ולקדם את עצמנו לחיבור. ואותו כוח שנמצא בטבע, הכוח שמאחד את כל הטבע, מחבר את כולם.

את הכוח הזה אנחנו מכתירים כמלך. המלך. זאת אומרת אותו כוח שמחזיק את כל המערכת, בשבילנו הוא בעצם המטרה. אנחנו רוצים להגיע להזדהות עמו. זה נקרא ראש השנה. ראש של השינוי שלנו, של הסיבוב הזה, כי בסוף אנחנו רוצים להגיע ולהיות בדיוק כמוהו. זאת ההתחלה. אחר כך נכנסים ליתר השלבים, אנחנו מתחילים להבין מה תפקידנו בכל השרשרת הגדולה הזאת שאנחנו רק עכשיו מתחילים את הפסיעות שלנו, ואז אנחנו מגיעים ליום הכיפורים. אנחנו עושים עוד פעם חשבון נפש, מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לאותו כוח שהצבנו אותו כמטרה לפנינו, להיות כאחד. גם אנחנו צריכים להיות כאחד. אנחנו צריכים לחבר את כל האנושות. זאת אומרת לא רק אותנו, הקבוצה הקטנה, או אותם אנשי בבל שברחו, או את עם ישראל שכאן, אלא אנחנו צריכים להביא את כל האנושות לאיחוד עם המערכת של הטבע.

אנחנו מתחילים להבין את עוצמתו ויחודו של יום הכיפורים. התמצית של יום הכפורים זה "מפטיר יונה", איך יונה הנביא רצה לברוח מהתפקיד שלו, להביא את כל האנושות לנינווה. זה כביכול מסמל לנו את כל האנושות. בכל זאת יונה ברח מהתפקיד, ואחר כך ראה שאי אפשר לברוח, הוא חייב לבצע אותו. זאת אומרת גם אנחנו, עם ישראל שרואים ויודעים את התפקיד, ויש לנו כוחות לממש אותו, אנחנו חייבים לקחת אתנו גם את כל העולם, את כל אותה נינווה, אותה עיר.

אחר כך מגיע סוכות, אנחנו יושבים בצל, זאת אומרת אנחנו מכסים את עצמנו. לולב, אתרוג, הדסים וערבות מסמלים לנו י.ה.ו.ה. זאת אומרת אנחנו כבר מגלים את הכוח העליון בארבעה שלבים המתוקנים שלנו, של האגו שלנו. לאגו שלנו יש חמישה שלבים, ארבעה מהם אנחנו צריכים לתקן.

אורן: מה זה אגו?

האגו שלנו זה מה שמפריד בנינו, מה שמפריע לנו להתחבר. לכן כשאנחנו יכולים לסגור את כל צורות האגו יחד כדי להיות ישירות לאותו כוח האיחוד, זה נקרא שאנחנו מברכים על ארבע המינים. זה מסמל לנו את חג סוכות.

בסוף סוכות יש לנו שמחת תורה, זאת אומרת אנחנו שמחים באותו כוח עליון שכל הזמן בא עלינו ועוזר לנו לעשות את השלבים בתיקונים. אחר כך אנחנו מגיעים לחנוכה. חנוכה זה מצב שבו אנחנו מגיעים ולא רוצים כלום, רק לראותם, לא להשתמש בנרות הללו. זה חג רוחני, ליהנות רק מהאור עצמו. זאת אומרת שהכוח העליון ישרה בנינו, ואנחנו נהיה ללא האגו שלנו, שינתק אותנו מהרע שבנו. אנחנו רוצים להיות מחוברים יחד מעליו.

אחר כך מגיע פורים. פורים זה כבר כיום הכיפורים, אנחנו דווקא אוכלים, שותים, שמחים ומשתכרים עד לא ידע וכן הלאה. למה? כי אנחנו לא כמו בחנוכה, ללא האגו שלנו, באוויר, אלא ההיפך, אנחנו מתקנים את האגו שלנו. יחד עם האגו אנחנו מתקנים גם את כל הנטיות הרעות שהיו לנו קודם נגד החיבור. כשאנחנו מתקנים אותם, אנחנו מגיעים לחג כ-פורים, פורים, כמו פורים. כמו שביום הכיפורים אנחנו מגלים את התחלת הכלים הלא מתוקנים, בפורים אנחנו כבר מגיעים לתיקון הכלים האלה. זאת אומרת הרצונות, הנטיות, הכל, ואז אפשר להתחבר. אפשר להתחבר עם הכל יחד ולהיות ממש כאחד. כל אחד יכול לתת מתנות לשני, להראות את האהבה, ואז אנחנו ממש מגיעים למצב עד דלא ידע. הכל מתוקן. אתה רשאי לעשות הכל, והכל יהיה בסדר.

ניצה: הכל מתוקן זה אומר שאין יותר פער בין האדם לבין הכוחות של הטבע.

אין פער בין בני אדם. כל הנטיות שלנו, כל הרצונות שלנו, כל המחשבות כולן נכונות. אחר כך, מסמל לנו פסח איך אנחנו כל הזמן יוצאים מהרע לטוב. שנה, פסח. כשאנחנו יוצאים מהאגו שלנו זה חג מאוד גדול, נצטרך לספר עליו הרבה, איך אנחנו יוצאים כל פעם מהאגו שלנו לחירות. זאת אומרת מעבדות לחירות, מעבדות זה מתוך הרצון האגואיסטי שלנו ששולט עלינו, וכשאנחנו מתעלים מעליו זה שנקרא לצאת לחירות.

אחר כך, בספירת העומר אנחנו סופרים כמה אנחנו מתקנים או לא מתקנים את הרצונות שלנו, עד שמגיעים לשבועות שזה מתן תורה, כשאנחנו חייבים לקבל את הכוח העליון כדי לתקן את עצמנו. בנו יש רק יצר הרע, "בראתי יצר רע", אבל "בראתי תורת תבלין". קבלת התורה, בחג השבועות אני חייב לקבל כוח מלמעלה כדי לתקן את עצמי.

על ידי התורה מגיעים למצב שאנחנו בונים את עצמנו אבל לא מסוגלים להחזיק בזה ונשברים, זה תשעה באב. דווקא מתוך זה שבנינו ונשברנו אנחנו מבינים עכשיו יותר לעומק למה נשברנו, איפה כל הרע הזה היה נסתר, לא מספיק מגולה. ועכשיו אנחנו מבינים שצריכים לתקן אותו עוד יותר, ואז מתקנים אותו עד הסוף ומגיעים לגמר התיקון, ממש למצב שכולו טוב. זה נניח כמו שאני מקבל על עצמי איזה נדר, לא לאכול מתוק, ופתאום אני נכנס לחנות ממתקים ושוכח לגמרי שקיבלתי נדר, זה רעל בשבילי, התענוג תופס אותי וזהו. אותו דבר בתשעה באב, רק בממדים הרבה יותר גדולים. אבל מתוך זה אני לומד איך אני באמת אני צריך לתקן את עצמי, לאיזה עומק. אני חייב לתקן את עצמי נגד כל אותה חנות הממתקים הגדולה שמבלבלת אותי, ולא סתם כנגד איזו סוכרייה קטנה. כך מגיעים לתיקון השלם, לחיבור.

בזה מגיעים להזדהות עם כל הטבע. אבל זה לא מספיק, כי "מפטיר יונה" מזכיר לנו שאנחנו צריכים לדאוג לכל יתר האנושות. לכן אנחנו המתוקנים מגיעים לכל האנושות ומשתדלים לבוא אליהם, כמו לעיר נינווה, ולתקן אותם כמו שמסופר בספר יונה. בזה מגיעים כבר למצב הטוב. כך בעצם נסגר המעגל. אלה הם חגיי ישראל.

אורן: זה היה מרתק. אנחנו נצטרך לפתוח כל חג בנפרד, נראה שיש פה עומק אין סופי, אבל הזמן שלנו נגמר. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה לך ניצה, תודה גם לכם שהייתם אתנו. שיהיה לנו חג שמח, שנהיה מחוברים, שתהיה בנינו אהבה. כל טוב, חיים חדשים, להתראות.

(סוף השיחה)