בימים שבהם הדמוקרטיה עושה קולות של גוססת, גם בארה"ב וגם בישראל, עולה השאלה איפה טעינו? הרי הערכים הדמוקרטים הם יפים, שוויון זכויות, חופש הפרט, כבוד האדם וחירותו ועוד כהנה וכהנה. לכאורה כולם בעדם. אז למה יוצא לנו ככה?
כאדם מודרני, הרבה מאוד דברים אני רוצה לקבוע לעצמי, מבלי שמישהו יכפה עליי או על בני משפחתי דבר. הבעיה היא שאני לא חי לבד בעולם. יש סביבי עוד אנשים, וגם הם רוצים לקבוע דברים לעצמם. אם לא היה בינינו קשר או תלות, אז יופי, אבל במציאות ימינו שהכול מקושר וכולם משפיעים על כולם, נוצרת בעיה.
הסיסמה הדמוקרטית האומרת שהאדם הוא במרכז היא מילים יפות ולא יותר, כי כל אחד חושב שהוא הוא אותו האדם שנמצא במרכז, וכולם צריכים לשרת אותו. הרי אם אני אומר משהו מתוך הראייה הפרטית שלי, ודאי שהוא יהיה מנוגד למישהו אחר שגם הוא שבוי במבט צר משלו. ומי יגדיר איפה כאן הדמוקרטיה בדיוק?
וכך, מתחת לפני השטח, מתנהל כל הזמן מאבק סמוי בין הנטייה הטבעית של כל פרט לפעול לטובת עצמו בלבד, לבין טובת החברה. לכן הדמוקרטיה היא מין מושג דמיוני, פילוסופי, לא מציאותי.
דמוקרטיה אמתית יכולה להתקיים רק בתנאי שהאדם הוא ברמה גבוהה, מפותח ומחונך. שהוא יכול להבין את עצמו ואת האחרים, להתעלות מעל האגו הצר שלו ולהתייחס לאחרים כמעט כמו לעצמו. רק חברה שתהיה כלולה מאנשים מתוקנים כאלה, תוכל לממש את ערכי הדמוקרטיה.
האם יש אפשרות למצוא נקודת איזון בין טובת הפרט לטובת החברה? רק אם נשנה את האדם. בלי שינוי של האדם לא יוכל להיות שינוי לטובה בחברה. כל עוד ננסה לבנות חברה יפה מאנשים שלגמרי לא בשלים לכך, ניכשל שוב ושוב. יתחילו מאבקים, מלחמות אחים וכן הלאה. כך קורה לנו גם במשברים בתוך משפחה – אם היום כביכול סיכמנו משהו, אבל בעצם כל אחד נשאר בפנים עם המועקה שלו, אז בעוד יום או יומיים העניין יתפוצץ.
אם בוחנים את התופעות שמייצר כיום האגו האנושי המשתולל, בחסות הדמוקרטיה, נעשה ברור שכל הניסיונות לשמור על ערכים כמו ליברליזם ופלורליזם, יביאו אותנו רק לחיכוכים וסכסוכים גדולים יותר. אי אפשר לדבר על דמוקרטיה, כשאף אחד לא מסוגל כבר לסבול את האחר. דומה הדבר לניסיון לבנות מחשב בעזרת עצים, פטיש וכמה מסמרים. קודם צריך להכין רכיבים אלקטרונים, ורק אחר כך אפשר לבנות מהם מחשב. כך גם לגבי בנייתה של חברה. היא יכולה להיות רק בהתאם לרמתם של בני האדם.
חינוך האדם. בזה בלבד תלוי כל העתיד הטוב שלנו. חינוך להרגיש את האחר כקרוב. אם לא נגיע למצב של התקרבות הלבבות, לא נוכל לקבוע שום דבר משותף נכון, שיהיה באמת טוב לכולם. כשנגיע למצב בו נרגיש קרובים לכולם, ונתחיל להתייחס לזולת כמעט כמו לעצמנו, אז נוכל לבנות חיים משותפים טובים. עד אז, חיינו ימשיכו להיות משותפים בעל כורחנו.
כל עוד לא נרגיש ששלום החברה ושלומנו האישי, טובת החברה וטובתנו האישית, הם דבר אחד, לא יהיה לחברה שלנו סיכוי להתקיים בצורה טובה לאורך זמן. רק אחרי שיהיו בני אדם המחונכים לקשר נכון עם אחרים, תוכל להיבנות מערכת קשרים ויחסים שתיקרא דמוקרטיה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 820, דמוקרטיה וחופש הפרט - bit.ly/2l6yZxW