פרשת השבוע – שופטים

בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני

שיעור 31.07.13 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה.

-

גלעד: שלום, אנחנו בתכניתנו "פרשת השבוע", והפעם פרשת "שופטים". שלום לך, הרב לייטמן, ושלום לך משה אדמוני.

שלום לכולם.

גלעד: בפרשת "שופטים" משה ממשיך בפירוט המצוות לעם ישראל בפתח הכניסה לארץ ישראל. בתחילת הפרשה מובא הציווי למנות שופטים, שממונים על פסיקת החוק, ושוטרים, הממונים על שמירת החוק. השופטים והשומרים נחוצים להבטחת דין צדק בעם ישראל.

בהמשך מדובר על מינוי המלך, על המלך להיבחר רק מתוך העם, ובנוסף נאסר על המלך להרבות בסוסים, בנשים, בכסף וזהב. משה מציין את האיסור לעסוק בכישוף, ובמקום זה לפנות לנביאי האמת. בנוסף, מוזכרים ערי המקלט, שאליהם יכול לברוח כל רוצח. ובסיום הפרשה משה מפרט את כללי ההתנהגות בעם ישראל בשעת מלחמה, ומפורטת מצוות "עֶגְלָה עֲרוּפָה", מצווה המתרחשת כאשר נמצא אדם הרוג, ולא ידוע מי הרג אותו.

הרב לייטמן, כאן כבר מתחילים להכין את השופטים, השוטרים והמלך.

בכל פתח ופתח שאתה רוצה להיכנס, בכל צעד ושעל שאתה מתקדם, ההתקדמות שלך צריכה להיות לקראת תכונות ההשפעה והאהבה, וזה נקרא "הבורא", הבורא הוא כוח ההשפעה והאהבה ששורה בכל המציאות, במידה שאתה רוצה לגלות אותו, ואתה חייב לגלות אותו. כי בסופו של דבר, בשביל זה אנחנו קיימים, ולפי החוק הזה אנחנו נפעלים, בין שרוצים, לבין שלא, בזה אין לנו ברירה, אלא אנחנו צריכים בסופו של דבר להכיר בתהליך שצריכים לעבור. והתורה מלמדת אותנו את התהליך הזה.

למה? כי אנחנו יכולים לעבור את התהליך הזה על ידי מה שנקרא "דרך ייסורים", או דרך התורה, דרך האור, זאת אומרת, דרך "אחישנה" במקום דרך "בעתו". אז התורה מלמדת אותנו איך כן, ואיך לא. וההבדל בין שתי הדרכים האלה, הוא דווקא על ידי כך שאתה שם שופטים ושוטרים על כל צעד, כל מקום, וכל בירור שלך.

"שופטים", זה כשאתה שופט מה טוב ומה רע, ו"השוטרים" הם אלה שעוזרים לך לא לחזור בחזרה לרע, אלא להתקדם לטוב. אז אתה מעוניין בשני אלה, כדי שהם יעצרו אותך ויכוונו אותך נכון. כי יש עליות וירידות, ויש מצבים למיניהם שהאדם יותר מוכן או פחות מוכן לבירורים הנכונים. כי בירור נכון, הוא תמיד נגד האגו של האדם, נגד הרגשת הטוב שהוא מרגיש לעת עתה. ולכן אנחנו צריכים כל הזמן להיות בהבחנות, במה אני מתעלה מעל הנעימות, אל האמת, האם אני מסוגל, או לא מסוגל. אילו כוחות אני מייצב לעצמי כדי שיחזיקו אותי בזה?

נניח שאני נמצא בדיאטה, אז אני צריך לדאוג איך להסתדר כך, שאני לא אפר את הדיאטה הזאת. אז קודם כל אני צריך להבחין שזה כדאי לי, או לא, שזה טוב לי, שאני מאמין ברופא, אני עושה כאן כל מיני פעולות, זה בסדר, וזה לא, ואחרי שאני כשופט לעצמי, שאני מסכים עם פסק הדין שהדברים האלה מותרים לי, ואלה אסורים, אז כנגד הדברים האסורים אני צריך להעמיד שוטרים, שהם יחזיקו אותי ולא יתנו לי לסטות פתאום מהדרך בעת חולשה.

כך האדם צריך לנהל את החיים שלו. ואז, על ידי זה אני מתחיל למיין את הכוחות שלי לדברים הטובים שעל ידם אני מתקדם למחשבת הבריאה, ואם אני לא מתקדם, אז אני מקבל מכות מהטבע מכל מה שסובב אותי, ובכל זאת אני אתקדם. לכן לא כדאי לי יותר לסבול. ואז אני מברר את הדרך הטובה על ידי השופטים, ואם אני מעמיד נכון את השוטרים, אז אני כבר מתקדם בצורה בטוחה להצלחה. כל החיים שלנו הם כאלה.

והשאלה היא רק, מאיפה אנחנו מקבלים את כל הלימוד הזה, את כל החינוך הזה, כל ההדרכה הזאת, את כל התורה הזאת, כי התורה היא למעשה "המדריך", ה"שולחן ערוך" איך אני יכול לעשות את זה, ואיך לא? איפה, באיזו צורה? כל פעם האם כן או לא. ומה שכתוב ב"שולחן ערוך", לא מתייחס בדיוק לצורה החיצונית בלבד, שצריך לאכול כך, ולשתות כך ולהתלבש כך, אלא מדובר בבירורים הפנימיים שבתוך האדם, איך אני עושה את זה עם הטבע שלי, עם האגו שלי, עם הרצונות כך וכך, כלפי מי ומה, וכן הלאה.

לכן מדובר שם על הדומם, הצומח, החי, ובני האדם, עם עצמי ועם הכוח העליון. איך אני מסדר את עצמי. לכן ה"שולחן ערוך" שלנו כולל את כל המציאות שאני נמצא בה. אני נמצא באיזו בועה שיש בה דומם, צומח, חי, בני אדם וא-לוהות, חמש דרגות, שורש, א', ב', ג', ד' כנגד חמש דרגות של הרצון שלי, וכנגד חמש הדרגות האלה, אני צריך למיין, לברר ולהחליט נכון על ידי השופטים, כל פעם ופעם מה הטוב ומה הרע. ועל ידי השוטרים לשמור את עצמי, לא להיות בימין ולא בשמאל, אלא בדיוק בקו האמצעי, ולהשתמש בכל דבר נכון.

זאת אומרת, זה לא שאני נזיר ומתנזר מהכל, לא, אלא אני צריך להשתמש בכל אבל בצורה הנכונה, הרצויה. כי הכל נברא לשימוש, רק שאני משתמש במחשבות, ברצונות ובעיקר ביחס שלי אל הזולת, ומכוון את עצמי בצורה כזאת, שכל הדומם, הצומח, החי, והמדבר מכוון אותי ישר, ואני מגיע לגילוי הבורא ונפגש עימו. כך היא כל התורה. לכן התורה נקראת "הוראה", וכך היא באה אלי.

גלעד: האם אתה ממנה שוטרים ושופטים כל פעם מחדש?

ודאי. בכל מדרגה אלה שופטים ושוטרים אחרים, כמו שאצלנו בעולם הזה, בהתחלה השוטר והשומר שלי זו אמא, אחר כך זו הגננת, אחר כך המורה, או כמה מורים. ואחר כך יכולים להיות שבאמת יהיו עליי שומרים ושוטרים, תלוי איך אני חי. החברה היא כבר גדולה, ובהתאם לאליה אני מרגיש ייסורים, או מחלות, בלגן, בעיות שונות, או אפילו חוקים שמפעילים עלי. וכך אנחנו מתקדמים להכרה הרוחנית.

גלעד: השאלה היא איך נחכים בלי סבל? לדוגמה, הרבה פעמים נתתי לילד שלי הסברים למה צריך לצחצח שיניים, וכשהשגחתי עליו הוא צחצח, וכשלא השגחתי עליו, הוא לא צחצח. וכשהיה לו חור בשן וזה כאב לו, והיה צריך ללכת לרופא שיניים, הוא פחד. אז דיברנו על זה בדרך, "אתה רואה, כשמצחצחים שיניים אז זה כך", והיום הוא מצחצח שיניים.

השאלה עד כמה זה יעזור?

גלעד: היום הוא מצחצח שיניים כל יום, כי הוא מפחד מהחור הזה בשן, לא מההסברים שלי.

הוא ילד טוב, הוא לומד מהר.

גלעד: אני מקווה.

אני יותר עקשן.

גלעד: אבל זה כאב לו, לא רציתי שיכאב לו. ואני מסתכל על עצמי, והאמת שאני מתנהג אותו הדבר, אני לא שונה ממנו בהרבה. אפשר להגיד לי כל מיני דברים, אבל עד שאני לא מרגיש את הדברים באמת על בשרי, אני לא ממש מתייחס.

אבל מספיק לך להרגיש פעם אחת וזהו?

גלעד: הלוואי.

ולכן משה אומר כך, "שופטים ושוטרים תעשה לך בכל שעריך". זאת אומרת, בכל צעד ושעל. לא יעזור לך פעם אחת עם כאב שיניים, אתה צריך כאילו לחדש את הכאב הזה. האם אתה מספיק חכם כדי להחזיק את ההרגשה הזו של הכאב, בכל הצעדים הבאים?

גלעד: איך אפשר? הצעד הבא הוא כבר שונה, זאת מדרגה אחרת. איך אני יכול לקחת אותו עיקרון ולסחוב אותו איתי?

אז מה זה נקרא "לעשות שופטים ושוטרים"? אם אני לא עושה אותם, אם אני לא מתקדם, אז הם באים אלי ומתחילים ללמד אותי על ידי מכות. כי אני זה שעושה אותם. "תעשה לך", זאת אומרת שעלי לעשות.

גלעד: אז איך נהיים כאלה חכמים?

לכן אנחנו נמצאים בחברה. ואני חייב לסדר את החברה כך, שאני יוצא ממקום אחד ואגיע למקום השני, ושם אני אשכח לגמרי הכל, מהיום למחר, אבל הסביבה לא שוכחת. לכן אני עובד היום על הסביבה, כדי שמחר היא תזכיר לי את כל התנאים האלה שבהם כדאי לי לשמור את עצמי. אני צריך להכניס לחברה, למקום הזה, למחסן, למאגר את כל הצרות, הבעיות, ההישגים והיחסים, כל מה שאני הגעתי אליו בחברה. ואז, במצב הבא שאני יכול להיות מנותק, ובכלל לאבד כאילו הכרה, אז אני נופל על ידיהם, הם מרימים אותי, הם משחזרים לי את הכל. או אם אני מגיע לאיזו צורה אחרת, שאני לא מכיר את המציאות, אז הם מזכירים לי, הם מחזיקים אותי. רק על ידי הסביבה. אין לך רגע שדומה לרגע הבא, מה זה נקרא "בכל שעריך"? כי בכל שער אני נמצא שונה לגמרי. אני לא זוכר היום את מה שהיה אתמול. ורואים את זה על אנשים שהם לא כאלה טובים כמו במקרה של הבן שלך.

אני לא לומד מפעם אחת, אני צריך לעבור הרבה מצבים עד ש"הבהמה" שלי מתחילה לפחד. מפעם אחת היא לא מפחדת.

גלעד: אז פעם, פעמיים, שלוש?

אני בעצמי לא יכול להעביר עליה אותן המכות. אני לא יכול להחזיר לעצמי כאב שיניים. אולי הייתי מעוניין בזה, אבל אני לא מסוגל. המציאות שלנו בנויה בצורה כזאת, שאני לא יכול ללמד את עצמי. היא בנויה כך שאצטרך להיות קשור עם הסביבה ולתרום לסביבה את כל ההישגים הטובים שלי, ובכך הם יחזרו אלי במצב הבא. אני נמצא במקום מסוים, אני מוסר לסביבה, ואז אני מתקדם למצב הבא, הם מחזירים לי את זה. אני לגמרי מנותק מעצמי ממצב למצב. כל יום אני אדם חדש. ולכן רק סביבה יכולה כל פעם להיות המאגר הזה שמחזיר לי את מה שיש לי בניסיון, וכך אני ניזון ממנה כל הזמן.

גלעד: אבל איך הסביבה מכינה אותי להיות שוטר ושופט גבוה יותר? אני לא צריך שהיא תחזיר אותי, אלא להכין אותי למדרגה החדשה.

לכן מעמידים את השופטים והשוטרים הללו, בצורה קולקטיבית ולא לכל אחד. אני לוקח עורך דין פרטי משלי, אבל לא אני מעמיד שופטים ושוטרים, הם באים מטעם החברה, כמו גם בחיים שלנו. זאת אומרת, שהאדם מסכים עם זה שכך נמצא בחברה, שמעמידה לו שופטים ושוטרים, והוא מקיים את זה, כל פעם בעל כורחו. הוא חייב להתכופף כלפי הסביבה.

גלעד: הוא מוסר את עצמו לחברה.

בצורה כזאת הוא יעבור את הדרך ממש בצורה טובה.

מטרת כל השערים האלה, "בכל שעריך" לעבור בהם עד שמגיע לארץ ישראל. זאת אומרת, אלה תיקונים שהוא מגיע ל"ארץ", רצון, ישר א-ל, "ארץ ישראל". זאת אומרת שכל הכוונות, המחשבות שלו, הרצונות שלו, כולם מכוונים ישר להשפעה ואהבה. כי הא-לוהות זה כוח ההשפעה הכללי.

משה: בחיים של האדם שנמצא באותה חברה, יש שני מצבים. אחד המצבים, שהוא יוצא לאוויר העולם, אז באמת הוא צריך שהחברים או החברה ישמרו עליו ממחשבות, מפיתויים, מרצונות, ברוך ה' העולם עוטף אותך בדברים האלה. והמצב השני, שאתה יוצא לקהל כדי לתת לו את החכמה הזאת. גם שם אתה צריך שיהיה לך איזה קשר עם החברה. אתה לא נופל למצב ואז אתה צריך לחזור לחברה, אלא שם אתה צריך להחזיק איכשהו את החברה איתך. מה זאת העבודה שצריכים לעשות המדריכים והמחנכים שיוצאים לקהל החיצון, כדי להחזיק את הכוח הזה של החברה איתם, כדי להיות קשורים? כי אנחנו אומרים להיות מחוברים בינינו, קשורים כמו בחבל הטבור לחברה, כדי שנוכל למסור משהו. אבל מה העבודה הזאת, איך מגיעים למצב כזה?

אף פעם לא קורה לך שקיבלת מהחברה מצב רוח, בכלל רוח, ואתה יוצא ואתה מרגיש שאתה נמצא עם הרוח של החברים, והיא ממלאה אותך, ויש לך ביטחון, ויש מאחריך גב, והחברים עומדים אחריך, ויש לך על מה לסמוך ועם זה אתה הולך קדימה? ואז אתה לא הולך, "ואני משה", מדבר עם הזולת, מדבר עם העם, מסביר לאנשים מה לטובתם, מה לא כדאי, ומה כן כדאי, אלא אני פועל מטעם החברה. החברה מדברת בי, אני ממש נמצא בה.

ויותר מכך, כשאני מגיע להידברות עם הקהל, לא אני הוא המדבר, אלא זה קורה יחד עם החברה ולמען גילוי הבורא לבני אדם, וזה כל המצב הרצוי שיקרה, כי לזה מכוונת כל המציאות. ואז אני מרגיש שאני נמצא מטעם החברה ומטעם הבורא, כנציג שלהם, שאין מצידי כלום, מי אני? אין בי בכלל שום דבר, רק כוח הבורא שנמצא בתוך החברים, וכל זה נמצא בי. ואז אין לי בושה, זה לא על חשבון עצמי, אני נמצא בתפקיד, כשליח, ואני יכול לעשות כל דבר, כי אין אני. מאוד קל לעבוד בצורה כזאת.

מה שאין כן, מיד כשאני חוזר לעצמי, אני חושב, איך אני אגיע לאדם, איך אני אדבר עימו, מה אני צריך? כל זה מפני שהאדם לא מנותק מעצמו, אז יש לו כל מיני חשבונות, והם כולם נובעים מתוך בושה, מתוך האגו שלו, הפחד מלהיפגע, איך להחזיק את עצמו. אבל ברגע שזה אני, ואני חייב לבצע את זה, ולא חשוב איך יקרה ומה יקרה, אני עשיתי את שלי עד כמה שאני מסוגל, זה אני. כמו שאני תמיד מרגיש את עצמי כך בחיים, בתפקיד שלי. כל העולם יכול לבוא אלי, מה אתה עושה, איך אתה עושה, איך אתה מלמד, מי אתה בכלל, וכן הלאה. רבותיי, אני עושה מה שאני מסוגל, מה שאני חושב שצריך לעשות, מה שקיבלתי ממורי וראיתי מכל המקורות שאני מאמין באמיתיותם. אני עושה מה שאני מבין. אתם יודעים לעשות אחרת? בקשה, תעשו. אתם יכולים לעשות יותר טוב? אדרבא, אני אשמח שיהיו עוד הרבה כמוני ויותר טובים. שיבואו אנשים שיתווכחו, אולי הם יגלו במה אני לא צודק, או טועה, אדרבא, שיתקנו אותי, אני מוכן, בבקשה.

אני לא מצדיק את עצמי מראש, אני מבצע את מה שאני מסוגל לבצע, ומה שקיבלתי כדבר חובה, ולכן בזה אני יכול להיות בכל מקום. וכך אני עולה לפני אודיטוריה גדולה באיזו אוניברסיטה, למשל באוניברסיטת מיאמי, ואני מופיע שם מול אלפיים סטודנטים. ובכל מיני מקומות, לפני איזו ישיבת ממשלה, או איזה נציג חשוב. לא חשוב לי, כי אני, זה מה שאני. קודם כל.

אם אתה מזדהה עם החברים שלך, עם הבורא, עם המסר שאתה מעביר, אז העיקר זה לאבד את עצמך, האני לא קיים.

משה: שאלת על המצבים שהחברה נותנת כוח, זה הדבר הכי נפלא בעולם, אתה מרגיש יחד עם כל החברים, כולם חושבים, זה לא אתה, זה החברה. יש מצבים שאתה כבר נמצא מול הקהל ואז אתה כן נופל לעצמך לפעמים, או שאתה מרגיש שאתה חייב לא להיות שם בכלל, אלא שדווקא אדם, או אנשים, או הקהל, אלה שאתה מדבר איתם, צריכים להיות, בכלל איזו קבוצה ואתה צריך להיות שקוף כדי שבכלל יעבור אליהם משהו. אז איך אנחנו מייצרים בינינו כאלה שופטים ושוטרים שכשאתה נמצא מול קהל, אתה מתנתק מהאגו שלך ואתה פשוט לא קיים שם?

צריכה להיות הכנה. לפני שאני מעביר שיעור בוקר, אני לא יודע מה נושא השיעור, כמו שאני מגיע לפרשת השבוע, אני יודע איזו פרשה השבוע, אבל בעצם אני לא מחדש אותה לעצמי, אלא ההכנה היא העיקר, הכל תלוי בהכנה. אז כמו שלפני שיעור בוקר, אני לא יודע במה מדובר, איזה חומר נלמד, אבל ההכנה חשובה לי.

אני קם, לפחות שעה לפני השיעור ואני עוסק בהכנה. זה יכול להיות פרקי תהלים, איזו איגרת של בעל הסולם, ועוד דברים שונים מרב"ש. אני חייב להעלות את עצמי לאיזו דרגה, כי הבהמה מתעוררת והיא חייבת להחזיר לעצמה רוח חיים.

גלעד: זאת אומרת אתה "מחבר את התקע" למקור בעצם.

כן. ואני כבר בא עם איזו רוח כללית למשימה מיוחדת, בלי זה אין מה לבוא לשיעור. יושבים לפניי שלוש מאות גברים ועוד אלפים מחוברים דרך כל הרשתות הווירטואליות והטלוויזיה, ואני אחראי להעביר להם את המסר. אני מרגיש לפניהם כמי שמחבר אותם למקור, והעיקר זו ההכנה.ולפעמים, כשלא יצא לי לעשות הכנה, הרגשתי מאוד רע. היו כאלה מקרים מיוחדים שלא היתה לי אפשרות, הזדמנות, ופתאום נפלו עליי כל מיני פגישות, כל מיני דברים, ואז לא יכולתי להיות עם עצמי, והיה לי מאוד קשה.

משה: בשיעור רואים שיש תלמידים שלפחות למראית עין, נראה שהם מעצבנים אותך, ששואלים שאלות שלא קשורות, או שבכוונה מתריסים.

אבל אתה רואה שאני נותן להם כל הזמן לשאול.

משה: אני מזה לומד המון, כי מזה כל הכלי העולמי מרוויח, זה ברור.

אבל יחד עם זה, אני מראה לכולם איך צריכים להתייחס.

משה: נכון, אז על זה אני שואל. אנחנו נמצאים מול אנשים, ואנחנו צריכים גם את השומרים והשוטרים האלה כדי לא ליפול לבן האדם עצמו, כדי לא להיות שם, אלא תמיד להעביר משהו, להעביר את זה ממקום נכון ולהעביר כוח של קבוצה.

אני רוצה לחדד, מה זה השוטרים והשומרים. אתה אומר הכנה. מה צריך להיות שם, כדי שלא ניפול ל"אני" אלא נעביר שם קבוצה?

זה תלוי במידת ההזדהות שאני מרגיש כנציג של השיטה. יכול להיות שיש עוד נציגים, אבל הם לא מפריעים לי, אני אפילו לא מכיר אותם. גם אצל תלמידי הרב"ש, לא יודעתי מי ובאיזה מצב הוא נמצא, ומה הוא עשה כלפי הקהל, זה בכלל לא היה מעניין, ולא התעניינתי בזה.

לכולם יש עבודה לתיקון העולם וכל אחד הוא מיוחד. זה השטח, זה העסק בתיקון העולם, שאף אחד לא יכול להחליף את השני. אני לא יכול להיות במקומך, אני לא יכול להיות מעל האחרים. מה שאני אעשה, אתה לא יכול לעשות, ומה שאתה יכול לעשות, אני בחיים לא יכול לעשות. כל אחד כלפי העולם הוא כמשה רבנו, ממש כך.

ולכן אין כאן תחרות. דווקא בכל העסקים האחרים יש, וכאן בגלל שכל אחד מטפל ומתקן את העולם מתוך הנשמה שלו, והיא אישית לכל אחד, אז אדרבא, שכולם ילמדו ומקסימום יבצעו את כל התיקון. ולכן אני מצפה מכולם שיהיו בדרגה הגבוהה ביותר, אדרבא, זה לא מפריע אלא ההיפך, זה עוזר לאחרים לעלות. אני לא יכול להגיע לתיקון כל עוד כולם לא יעלו לתיקונים וכולם יהיו מתוקנים, ולא שאני הראשון, דווקא ההיפך.

אז יוצא כאן, שאף אחד לא מפריע לשני, ואני מרגיש את עצמי כנציג בלעדי מהנקודה שלי, כי אין מישהו במקומי שיעבוד משורש הנשמה שלי, ואז אני הולך ועושה את העבודה. יש כאן ייחודיות, שאף אחד לא יכול לקחת ממני, ואצל כל אחד זה קיים, אז אף אחד לא צריך להיות בתחרות איתי. והמסר, המשימה, שתפקיד הנציג הזה הוא מאוד חשוב. אני מרגיש שכוח הבורא נמצא בי, ואני ממש עומד לפניו, ואני הוא זה שמדבר. כשהוא אומר, "בוא אל פרעה כי הכבדתי את לבו", אז משה חייב לעמוד מול פרעה. והוא מרגיש שאחריו עומד הבורא, אבל הוא העומד מול פרעה. לא הבורא מדבר, משה מדבר.

גלעד: ויחד עם זאת ניכר עליך, ואתה גם אומר את זה לפעמים, ש"אתם לא מספיק מוכנים, יש לי מילים אבל אין לי מילים. אני לא יכול להגיד לכם, תעשו משהו כדי לעזור לי להוציא".

זה קורה, אם אני מסביר לכם בדרגה מסוימת, ואתם מתחילים לשאול כבר חצאי מילים מדרגה יותר גבוהה, יותר עמוקה שדורשת יותר הבחנות, וההבחנות עדיין לא נמצאות בקהל. ולכן, אם אין החיסרון הזה מהקהל, אני לא יכול לדבר. אני נכלל מהחיסרון שלכם, לפי זה אני יכול לספר. אנחנו הרי עובדים יחד כבר שנים.

ויוצא שאם יש לי חסרונות משלכם, אני יכול לעבוד עליהם, ואם אין לי חסרונות משלכם, אז אני לא יכול להגיד שום דבר. זה סותם אותי, ואני לא מסוגל למצוא מלים. אני יודע אילו מילים צריכות להיות, זאת אומרת מה להביע, אבל אין לי על מה לשפוך. כאילו יש לי אילו מאכלים, אבל אתה תביא את הצלחת. זה כאילו שאתה בוכה, ואני בוכה, ובאמצע בינינו אין כלי שממני יבוא המילוי וממך יבוא החיסרון.

ואני יכול לדבר לפי מה שמתאים בסופו של דבר לחיסרון הכללי.

גלעד: רוב האנשים שיושבים בשיעור, ובטח בעולם, לא שואלים. יש כמה שתמיד שואלים והם כאילו נציגי הציבור, ובכל זאת החיסרון הוא חיסרון של כולם ביחד. האם אתה מרגיש את החיסרון הזה כמו גוש של רצון?

אני מרגיש את החיסרון הכללי, ודאי. לא את של מי ששואל, זה בכלל לא שייך. אני יכול לדבר לפי מה שמתאים בסופו של דבר לחיסרון הכללי, ולכן לפעמים השיעור הולך לכיוון אחר, ואמנם קראנו איזה קטע והוא כאילו לא שייך לקטע הזה, ופתאום מתחילים לדבר לכיוון אחר. זה הכל לפי החיסרון של האנשים.

או שאני מגיע ומתייחס לחיסרון של התלמידים בצורה כללית, שזה בכלל לא שייך למה שהם רוצים, אלא אז אני הולך לפי החיסרון הכללי שלהם, אבל אני קובע מה הנושא. כי זה הזמן שמחייב ודוחה את כל יתר הדברים, כי הזמנים גם מגדירים לנו את המצבים. ואז קורה כך, שאם אנחנו עומדים מול משהו מסוים, אז אני חייב לפי זה להעביר את הדברים. אבל גם אז, בדרך כלל, אני קושר את זה עם זה.

גלעד: יש תקופות שבהן הרבה אנשים יוצאים להפצה, יוצאים לכל מיני אירועים, יש הרבה מבצעים של הרבה אנשים, ואז הם מרגישים את הקהל ובאים לשיעור, ולא משנה שלא אומרים את זה במילים, ממך יוצאים פתאום דברים חדשים.

כן. כי הם באים מהתרשמות מהרחוב ואז, לפי זה אני יכול לדבר יותר. כך זה עובר.

משה: אם אתה אומר "אני לא יכול להגיד, אין לי מילים", אז מה אנחנו כתלמידים, צריכים להבין, במה אנחנו צריכים להתחזק, בקשר בינינו, או שאנחנו חייבים לצאת החוצה כדי להביא עוד חיסרון? אני מנסה להבין מה העבודה שלנו.

גם כשאתם יוצאים החוצה, אתם בסופו של דבר יותר מתחברים ביניכם. מידת החיבור ביניכם קובעת, אבל הייא תלויה עד כמה אתם מתפשטים בחוץ. עד כמה אתם יכולים להכיר עוד ועוד כלים קטנים, חיצוניים, ולחבר אותם אליכם, אפילו במידה מאוד מאוד פשוטה, איך שהם מסוגלים. זה כמו בפירמידה, ככל שאתה יותר עולה, אתה חייב גם להרחיב את התשתית. ועד כמה שאתם מרחיבים את התשתית אתם נעשים יותר גבוהים, ואז לפי הגובה יכולים לקבל.

משה: הייתה לנו שיחה בין המדריכים בקשר לחיבור, ובכל פעם כשהם כנראה מתקדמים קדימה ומנסים להבין מה זה החיבור הזה בינינו, מה זו ה"חיה" הזו, זה הופך ליותר מופשט. ועכשיו אתה אומר משהו אחר, אתה אומר תצאו כולכם לקהל ובזה תתחברו. איך זה מחבר אותנו?

כשאתם באים לקהל ועושים חוגים בכל מיני מקומות כמו, משרדים, מפעלים, אפילו בבתי כלא ובתי ספר, החוגים האלה הם כבר קשר. כי אלה סדנאות, שולחנות עגולים, וכדומה. אז כשאתם עושים דברים כאלה, אתם מלמדים שם אחרים איך להיות בחיבור.

הידיעה הזו, איך להיות בחיבור כשאתם נכללים איתם, כי אתם רוצים להצליח, ממנה אתם מקבלים מהם את כל ההצלחה שלהם ומביאים אותה בחזרה לחברה, כי בחברה אתם גם נכנסים לחיבור ביניכם, בעשיריות. ואז אתם מביאים כל אחד מהעשירה החיצונית שלו, לעשירייה הפנימית שלו. זאת אומרת, אתם נמצאים עכשיו בעשירה, אבל בעשירייה הזו בעצם יש עשר עשיריות, ובעוצמה הזו שיש אז, עליתם דרגה. זאת אומרת, העשירה הזו היא כבר עלתה בדרגה אחת למעלה, כי כל העשיריות הפרטיות נכללו בה, ואז אתם בניתם את הדרגה הבאה. ולפי הדרגה הבאה הזו אני יכול לדבר.

משה: איזו עבודה צריכה להיות לנו עם החיסרון שאנחנו מרגישים בקהל? זאת אומרת, הרגשנו חיסרון, לא משנה אם ברחוב, בתי ספר, בתי סוהר, איזו עבודה אנחנו צריכים לעשות בינינו, כדי לבוא לשיעור הבוקר עם חיסרון אחר, דווקא כלפי הלימוד, כלפי השיעור, יש עבודה כזו?

אתם צריכים לקשור את זה לזה, אין בכך שום דבר שמנותק מהמציאות שחוויתם.

משה: אבל פה הם מדברים על חיסרון כזה, ונניח שאנחנו עכשיו נמצאים בשיעור "תלמוד עשר הספירות", "זוהר", אז איך זה קורה?

זה לא חשוב, זו אותה המערכת רק שהם מדברים בצורה נמוכה ביותר על האספקה שהם רוצים. הכל עובר מאין סוף דרך כל המערכת הגבוהה שאתה עכשיו לומד, אבל כדי למלא. בשביל מה כל המערכת העליונה הזאת קיימת? כדי למלא דווקא את הכלים התחתונים ביותר שאותם הכרת אתמול ברחוב.

משה: אבל הם רוצים, בלשון הגזמה, טיטולים, וכבישים, ולהפחית אלימות, סך הכל התפקיד שלנו הוא תפקיד המתאם.

כבר ידוע לנו ששום דבר אי אפשר למלא אלא דרך החיבור, דרך ההסכמה בין בני אדם.

משה: אז מה אנחנו מבקשים כאנשים שנמצאים עכשיו בשיעור, תן להם חיבור?

אתם רוצים רק להגיע לחיבור בין כולם, זאת העבודה שלנו. כי מתוך החיבור בינינו שזה ביטוי של אהבה, "ואהבת לרעך כמוך", אתה מגיע "ואהבת את ה' אלוהיך". אז אתה לא מדבר איתם על אהבת ה', אתה מדבר איתם על אהבת חברים, על החיבור, ובתוך החיבור הזה, הם מגלים את הכוח העליון והוא ממלא להם את כל מה שהם מצפים.

גלעד: נדמה לי שאני יודע מה שמשה שואל, נעשה רגע הפרדה כי כביכול זה מופרד. עם מה אני בא לשיעור? אני רוצה שהם יהיו מחוברים, אני רוצה להתחבר לחברים שלי, אני רוצה להתחבר אל הרב?

לכל המערכת "ישראל, אורייתא, קוב"ה חד הוא". שכל המערכת תהיה מחוברת. לא רק זה, כל אומות העולם, כל הדומם, צומח וחי, כל המציאות זאת אומרת כל מה שנברא, אנחנו צריכים לגלות כמערכת אחת. אבל אנחנו פועלים בינתיים בקני המידה הקטנים ודרכם אנחנו נראה איך לחבר את הכל, וזה עלינו. עלינו לעשות את כל זה.

משה: אז מה היא העבודה הזאת שאנחנו תמיד אומרים להצדיק את הבורא? יש לנו עכשיו מגע עם קהל, יש לנו מגע בינינו?

להצדיק את הבורא זה, שאתה בא אלי ורוצה להתחבר, ואני דוחה אותך, מבייש אותך, מדבר אליך רע, " הכל מה שאתה מביא לי זה שטויות, כולם מטומטמים" וכולי. אתה מבין שבזה באה התנגדות נוספת מהבורא, שאתה צריך לקחת אותה כ"עזר כנגדו" ולהתעלות. לבלוע כביכול את התנאים האלה כיצר הרע החדש, כי "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". ההתנגדות הזאת היא ההתנגדות שלך, רק אתה רואה את זה כהתנגדות מבחוץ, כי מקרינים לך את הפנימיות שלך ואז אתה עולה על זה. ועם התנאים שאתה מקבל את האנשים האלה, והתנאים האלה הם באהבה, אבל לא אהבה כזאת שאתה מזדהה איתם, אלא אתה מקבל אותם כך שאתה צריך לעלות מעליהם, וכך אתה ממשיך לעבוד.

משה: דווקא בעבודה הזאת אתה אומר שצריך להתעלות?

כן, את כל השונאים האלה אתה משתדל לתקן באהבה.

משה: כי אם אני נשאר אני, משה, שעכשיו מישהו בכלל לא דיבר אליו, "נפנף" אותו, העליב אותו, אז מה אני צריך לעשות עם הפעולה הזאת?

זה כמו השכנה שאתה סיפרת עליה קודם, זו דוגמה מצוינת, שכל הזמן היו לך צרות ובעיות ממנה, היא גרה מעליך, ופתאום תוך ערב אחד, תוך כמה דקות שהגעת איתה לקשר, פתאום היא התגלתה לך כאדם טוב, יפה, ובכלל היתה אי הבנה. אז מה, זה משחק מהשמים שנתנו לך לראות עד כמה שהכל תלוי ביחס שלך. כי לא היא באה ראשונה, אלא אתה באת?

משה: קודם כל זה הודות לאשתי היקרה שהיא עשתה את כל הקשר.

אשתך, "אשתו של אדם כגופו", זה אתה.

משה: אבל כשאנחנו יוצאים מול קהל, אם אני נשאר עצמי, ומנסה להתעלות, אז תמיד אני אהיה בפגיעה שלי ואיכשהו אנסה להצדיק, שם ההרגשה שלי היא שאני דווקא צריך למחוק את הדבר הזה מהראש שלי ולהצמיד את עצמי לקבוצה, ולא להישאר עם איזה בן אדם שנפנף אותי או איזה קהל שמסרב, וכן הלאה.

יכול להיות שיש מקום גם להרגשה הזאת, אבל בכל זאת אני רוצה להישאר אני. אני רוצה שיהיה לי כוח, כי אני אחראי. אחרת אני לא יכול לפעול.

משה: מאיפה יהיה לי כוח?

מהקבוצה ומהבורא כי אני נציג שלהם, אני חייב, עכשיו אני מבצע את העבודה, אני מבצע אותה ממני. אני משתדל לנפח את עצמי. כל אחד חייב להיות כמשה רבנו.

גלעד: למען התפקיד?

כן. וודאי. והתפקיד הוא כזה שאתה מתכופף כלפיהם, שאתה הולך לשרת להם, להחליף להם חיתולים. מה התפקיד? לשרת את הקהל. משה סבל עבור כל הקהל, מה היה לו מהתפקיד שלו? ראינו איך הוא דיבר על זה. ברור שהוא נמצא בין הבורא לבין הקהל, אבל לקבל את התפקיד הזה, בזה שאתה לא מבטל אותו, אתה לא מתבטל ממנו. אתה לא אומר, "לא, במקומי הקבוצה, אני כאילו לא נמצא, עכשיו הקבוצה מדברת", אלא, "אני מדבר והקבוצה עוזרת לי". אני מתאחד איתם, אני נדבק עם הקבוצה ועם הבורא כדי להתמודד עם אותה הבעיה באהבה, בהכנעה ולחבר אותם אלי ודרכי לכולם כנציג.

משה: כשמשה בא אל פּרעה, הקבוצה והבורא נמצאים מאחוריו?

כן. זה התפקיד, אני חושב שהגישה היא לא נכונה, שאני לא קיים. לא, כי כאן אנחנו צריכים כל אחד שיבנה את עצמו כנציג, שבו מתקיימים כולם.

משה: גם כשאני, או המדריכים והמחנכים, נמצאים לפני קהל?

"ויגבה ליבו בדרכי ה'".

משה: אז האחריות של האדם שנמצא מול הקהל, זה אני שנמצא שם, אבל אני עושה עבודה שממני יש קבוצה, יש כוח חיבור?

כן, אני מרגיש ביטחון עצום, שאני מכין את עצמי עם הקבוצה, עם הבורא, עם התורה, עם כל מה שיש בי, ואני עומד מול הקהל, ונניח שאני מרצה באיזו אוניברסיטה באיזה מקום, אז אני מרגיש ביטחון מלא.

משה: במקרים שאנחנו יוצאים כמה מדריכים, מחנכים ביחד, אי אפשר שכל אחד ירגיש רק את עצמו?

לא, שם זה משהו אחר. שם כולם מרגישים כנציג אחד. אבל נציג אחד, שחייב להיות נציג. אז שלושתם, או ארבעתם, ואפילו אם יש מאה מול מיליון, זה לא חשוב, אבל הם מרגישים "כאיש אחד בלב אחד", כ"משה" הנמצא מול העם.

גלעד: וזו כבר עבודה יותר מורכבת, כי אתה גם חייב להיות חזק ולהראות את זה.

אתה מרגיש אותם ממרחק כל כך קצר, אתה גומר משפט, מישהו ממשיך ומישהו מתייחס וגם המחשבות שלנו משתלבות ופועלות באותה צורה על הקהל. זו ממש עבודת צוות.

משה: הרבה מדריכים שואלים את עצמם, איך אנחנו מכינים את עצמנו להיות בכזאת הרגשה הדדית שהקהל ירגיש אותנו כקבוצה ואנחנו נביא להם את הדבר הזה?

תתחברו ביניכם לפני כן, ברור שאתם צריכים לעשות הכנה. ותשתדלו להרגיש כאחד כמה שיותר, הכל תלוי בהכנה. אבל יש לכם את זה. אל תסתמכו על מה שהיה קודם, אתם צריכים כל פעם להכין את עצמכם. חובה שיהיו, "שוטרים ושופטים" והם דווקא על החיבור.

גלעד: האם כדאי שיהיו זוגות או שלשות קבועים, או שכל פעם דווקא להתערבב כדי לתרגל מחדש את החיבור הזה?

תלוי לפני מה אתה נמצא ומה אתה הולך לעשות. אם זה מעמד מאוד חשוב, חריג ועדין, אז אתה צריך כמה אנשים שאתה מרגיש איתם ממש כאחד. שאתה רגיל אליהם, והם כבר מומחים, מלומדים בזה, ובעלי ניסיון. אם אתה הולך לפגישות רגילות, לעבודה רגילה עם איזה צוות של משרד, מפעל וכדומה, אז אתה יכול לקחת אנשים שבאים בתחלופה.

גלעד: ואז כל פעם לתרגל עבודה, פעם עם אחד, פעם עם השני?

כן, אבל חייבת להיות הכנה. "אין חכם כבעל ניסיון", אתם כבר מתחילים להיות יותר מלומדים בזה וכך זה יהיה. סך הכל בזה אנחנו לומדים אותם החוקים והמשפטים שעל ידם כולם הולכים להתקשר, וזה נקרא "תורה". תורה זה מה שאתה מגלה בתוך הרצון שלך, כותב על הלב שלך וכך זה קורה. ואז כשאנחנו מגלים מה זו כל מצווה ומצווה, מה כל פעולה ופעולה, אתה נדהם לגלות מה זה נקרא שכך כתוב עליה, ואז אתה מגלה אחר כך את הקשר בין לָמָה זה כתוב בצורה כזאת, לְמה שאתה מבצע בגופך, ברצונך. ממש כך זה מתגלה.

אבל זה לא מתגלה לפני שאתה עומד לפני זה. וכשאתה מבצע את הפעולה הזאת, אז אתה מרגיש שעכשיו אתה מבצע נניח מצוות פטר הרחם, או נטילת ידיים, או לולב, לא חשוב מה.

גלעד: בתוך העשייה שלי?

בתוך העשייה. מזה, בזמן העשייה, אתה מתחיל לגלות מה זה נקרא.

גלעד: אז הנושא הזה מרתק הרב לייטמן, ואנחנו הגענו לסוף התוכנית, נמשיך בפעם הבאה.

בעזרת ה'. בינתיים שבת שלום.

(סוף השיעור)