חיים חדשים

שיחה 930

אבולוציה – התפתחות החיים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.12.17 – אחרי עריכה

אורן: היום בתכנית ננסה להבין מהרב לייטמן מה קורה בהתפתחות החיים, האבולוציה, איך היא מתרחשת, למה, לאן היא הולכת, איפה אנחנו נמצאים היום. תהיו איתנו, יש המון השאלות, נושא מרתק.

ניצה: התחום של האבולוציה הוא תחום מרתק. הוא בעצם מדבר על החיים, על החיים שלנו, על ההתפתחות שלהם. זה תחום שבמיוחד ב-150 השנה האחרונות התפתח מאוד, מאז שפיתח צ'רלס דארווין את כל תיאורית האבולוציה, והיום למעשה כל ענפי המדע, במיוחד הביולוגיה, נתמכים על ידי התורה הזאת.

יש מספר עקרונות שאולי חשוב לומר אותם בקול רם גם בשביל הצופים שלנו. עיקרון אחד מדבר על כך שיש הורשה, זאת אומרת ישנה כל הזמן התפתחות בטבע. אבולוציה אגב מוגדרת מהרגע שהתחילו חיים על פני האדמה, לא בשלב הדומם אלא בשלב שכבר התחילו להיות חיים. ויש תהליך כזה שמין מתפתח ממין קודם, יש איזה סוג של שכפול ומוטציה, ומתחיל להתפתח מין יותר מתקדם, יותר משוכלל.

עיקרון נוסף הוא שהמין מתאים את עצמו לסביבה. בהתאם לתנאים הסביבתיים הוא יוצר משהו שכבר מותאם יותר לטבע הסובב אותו. והעיקרון השלישי והחשוב מאוד הוא בעצם התרבות לפי עיקרון של ברירה טבעית, זאת אומרת החזק שורד. מי שחלש נכחד והמין החזק יותר שורד.

על הבסיס הזה נשענת כל התורה, על סמך זה מפתחים היום תרופות, בודקים איך אפשר על סמך ההתפתחות הזאת ללמוד יותר טוב על החיים שלנו, איך אפשר להיטיב אותם וכן הלאה. על הבסיס הזה יש גם כל מיני טכנולוגיות שמתפתחות, אפילו כלכלה ועניינים חברתיים. זאת אומרת ללא ספק זה אחד המקורות, התאוריות שעליהן מבוססים החיים.

מה שהמדע לא יודע לומר, וזה החלק הכי מעניין ודווקא עליו נרצה לשוחח, זה השלבים. זאת אומרת הם יודעים לתארך מתי התחילו החיים, מתי התחיל החלק של החי והצומח, מתי התפתח האדם הראשון, אבל לא ברורות הקפיצות האבולוציוניות האלה, המעברים האלה ממצב מסוים למצב חדש. איך התחילו בכלל החיים, גם זה לא ברור.

הייתי רוצה לברר את זה אתך ואולי באמת נתחיל מההתחלה, מהשלב הזה שבו העולם היה מורכב רק ממולקולות. לא היו חיים, היו כל מיני מולקולות, חומרים כימיים, שהתרכבו ביניהן כמו איזה לגו, כמו איזה פאזל שמתחבר, ופתאום בנקודה מסוימת נוצרו חיים. אז קודם כל, איך התחילו החיים, מהי הנקודה הזאת על פי תפיסת חכמת הקבלה כמובן?

מולקולה זה כבר חיים.

ניצה: זה כבר התקדמות, זה כבר אטומים שמתחברים.

אם כבר בחלקיק הראשון לא היה מידע על מה שקורה בחלקיק האחרון, שעוד לא התגלה לפנינו, שום דבר לא היה זז. תכנית הבריאה מתקיימת וכוללת בתוכה את כל השלבים עד השלב האחרון, ודווקא השלב האחרון, כמו שכתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה", הוא זה שקובע את השלב הראשון ומפעיל אותו. כי בניגוד אלינו שאוחזים באיזה קצה ואולי יש לנו איזו אפשרות לראות כמה צעדים אחורה, בלי לדעת, לא סיבות ולא מטרות, בטבע אין דבר כזה. הטבע הוא מושלם, יש לו תכנית, התכנית הזאת ברורה וקיימת, היא פנימית. באותו החלקיק הראשון שבכלל נוצר ממשהו, מ"אֵין", מ"אַין", הכול כבר היה כלול. בסך הכול מה שמתפתח מתפתח מתוכו לפי התכנית שגם נמצאת באותו חלקיק.

זאת אומרת אותו כוח שמלכתחילה עיצב את החלקיק הראשון הוא כבר קיים מכל המצבים, מכל הכוחות, מכל מה שייצא ויתגלה אחר כך, אבל הוא כבר היה נמצא בשלב הראשון ממש, כולל השלב האחרון שייצא בעוד אין ספור פעולות, אפשר להגיד את מספרן, אבל אחרי כל הפעולות.

לכן קודם כל לא לראות את האבולוציה כהתפתחות. חכמת הקבלה מתייחסת לזה לא כאל התפתחות אלא כאל התגלות, וזה באמת שינוי גדול.

ניצה: מאוד.

סך הכול מה שיש בפנים, אפשר להגיד שזה מתפתח, אבל יותר נכון להגיד שזה מתגלה. כי אין כאן שום דבר חדש, אלא רק התגלות, יציאה מהכוח לפועל כלפי מי שיכול לצפות את זה.

ניצה: זאת אומרת, למעשה כל חקר המדע, כל תחום המדע בוחן את ההתפתחות אבל בפועל מה שהוא עושה זה לתצפת את ההתגלות. כל פעם שמתגלה משהו חדש, הוא מתצפת אותו ובאיזה אופן מתעד אותו, לומד אותו, מנסה להבין אותו כדי להבין בעצם מה הולך להיות השלב הבא וכן הלאה.

אורן: אמרת שבחלקיק הראשון יש מידע על החלקיק האחרון.

נכון, והחלקיק האחרון קבע שיצא החלקיק הראשון. דווקא המטרה הסופית, הצורה הסופית שעוד נדבר עליה מה היא, היא בכלל לא איך שאנחנו חושבים, אלא איך שהיא באמת נמצאת, אנחנו יכולים לגלות אותה אפילו בחלקיק הראשון. הצורה האחרונה היא קובעת את הצורה הראשונה ואת כל השלבים שייצאו בזה אחר זה עד שהצורה הראשונה מגיעה לצורה האחרונה בהתגלות. בפוטנציה, בכוח, זה כבר קיים.

אורן: השאלה שלי היא קודם כל לגבי החלקיק הראשון. מהו אותו חלקיק ראשון, איך, מאין נוצר משהו שקיים, והאם התהליך הזה של יצירת משהו ראשון מ"אַין" כמו שאתה אומר, ממשיך ומתממש?

מכוח. זאת אומרת אם אנחנו מדברים על חלקיק, אנחנו מתכוונים בדרך כלל לחומר, חומר היולי מה שנקרא. החומר ההיולי, הכוונה היא כמו שיש לנו תא גזע שאין בו צורה מסוימת של תא אלא התא הזה הוא אב לכל התאים שיצאו.

ניצה: הוא אב טיפוס, הוא קדמון?

אב טיפוס, כן. אותו דבר יש לנו כאן, יש כוח, הוא נקרא רצון לקבל, רצון ליהנות, רצון להתקיים, זה רק כוח, רצון להחזיק את עצמו, להתפתח, והכוח הזה הוא מתחיל להתפתח. מאיפה הכוח הזה? הוא בא כרצון לקבל, רצון ליהנות, רצון להתפתח מכוח שמוליד אותו שנקרא רצון להשפיע, לתת. הרצון להשפיע ולתת הוא נקרא "בורא" והכוח הזה של הרצון ליהנות, לקבל, נקרא "נברא". את שני הכוחות האלה אנחנו כן יכולים לראות, לחקור, ומהם אנחנו מתחילים. אנחנו לא יכולים להגיד מה היה לפני שכוח ההשפעה הוליד את כוח הקבלה. לפני זה אנחנו לא משיגים, כי אנחנו בעצמנו בנויים מכוח הקבלה.

ולכן אם הכוח הזה נעלם מאיתנו אנחנו נעלמים, ואז אין לנו מה לקבוע מה שקורה. לכן תחילת הבריאה היא מזה שהרצון לקבל נולד מהרצון להשפיע. והלידה הזאת מהרצון להשפיע שהוא הפוך מהרצון לקבל, הפעולה הזאת היא נקראת "פעולת הבריאה".

ניצה: זו אותה פעולה שמכונה בשפה המדעית "המפץ הגדול"?

לא, לא לקשור את זה לשום מדע.

ניצה: לא לקשור.

הכוח המוליד, כוח המשפיע הוא נקרא "בורא", והכוח שנולד, הכוח המקבל הוא נקרא "נברא".

אורן: אז מהו חלקיק החומר הראשון?

כשהכוחות האלה מתפתחים מבחינת הכוחות בלבד, זאת אומרת בהשפעת הכוח המשפיע על הכוח המקבל, וכוח המשפיע מפתח את הכוח המקבל, הכוח המקבל הזה עובר כל מיני שינויים ובונה מתוך היחס והתגובה שלו לכוח המשפיע, לרצון להשפיע אפשר להגיד, כל מיני צורות ותגובות. את כל היחסים ביניהם בכל שרשרת ההתפתחות שביניהם, אנחנו לומדים מתוך מחקר שחכמת הקבלה מאפשרת לנו לעשות, ואנחנו לומדים שכל ההתפתחות הזאת היא כהתפתחות הרצון לקבל מתוך הרצון להשפיע, הנברא שמתפתח מהשפעת הבורא, וההתפתחות הזאת, בכוחות בלבד בינתיים, היא נקראת "התפתחות רוחנית".

עד שההתפתחות הזאת נגמרת באיזה מצב מסוים, שהכוחות האלו, הרצון להשפיע שזה הבורא והרצון לקבל שזה הנברא, נעשים על ידי התפתחות הרצון לקבל, הנברא, הפוכים זה מזה, מנוגדים. עד כדי כך שהנברא, הרצון לקבל, מרחיק את עצמו מהבורא, מהרצון להשפיע, הוא שונא אותו.

כי נמצא עימו בהתנגשות, בהפכיות התכונות, מה שנקרא "בהפכיות הצורה". ואז הכוחות האלו הופכים להיות להתפתחות החדשה בצורת החומר. הכוח שנקרא רצון להשפיע נקרא כוח החיים, כוח החיות, והכוח שנקרא הרצון לקבל, הנברא, נקרא החומר של הנברא עצמו.

הם ממשיכים להשפיע זה על זה בדרגות הדומם, וכל צורות הדומם הצומח החי והמדבר, הם כולם כך מתפתחים. כתוצאה מההתפתחות הרוחנית ממשיכה ההתפתחות הגשמית, וההתפתחות הגשמית נגמרת בזה שאותו החומר, הרצון לקבל, הרצון ליהנות ההפוך מהבורא, מגיע בהתפתחותו להכרת עצמו.

להכרה שהוא כולו רצון ליהנות, ורצון ליהנות בדרגה הגשמית הגדולה, ולא יכול להשיג, להגיע למימוש שלו, עד שהוא מתחיל להתייאש מכך שהתפתח למצב שבעצם מגיע למבוי סתום כי לא מסוגל למלאות את הרצון לקבל שלו, הרצון ליהנות. ואז מהמקום ההפוך, זאת אומרת הרחוק והנמוך ביותר מהמשפיע, מהבורא, הוא מתחיל לראות שאין לו ברירה, הוא חייב להתקרב אליו.

זה מגיע על ידי שני כוחות, שדווקא במקום המיואש הזה, במצב, בהרגשת הייאוש הזאת, הוא מגלה שיש לו ניצוץ מהבורא. כי הבורא שברא אותו נתן לו את כוח החיות של עצמו, כך שקיים בתוך הרצון לקבל ניצוץ קטן של הרצון להשפיע, ניצוץ הבורא בתוך הנברא.

ואחרי שהחומר של הנברא, הרצון לקבל העכור הזה מרגיש שאין לו חיים ואין לו חיות, כשמגלה את החושך שבתוכו, שאין במה ליהנות, שהוא רוצה ליהנות ואין ממה, אז הוא מתחיל יותר ויותר לגלות, להיות יותר רגיש בצורה אגואיסטית לאותו הניצוץ של הבורא שיש בו, ומתחיל לחפש איך להתקרב אליו, איך לגלות אותו, איך להתקשר אליו, איך להבין ולהרגיש אותו, איך לטפח אותו. ואז, מאין ברירה כשמתחיל לחפש את החיים, איך לחיות, הוא מתחיל אפילו ברצון האגואיסטי שלו ליהנות לטפח את הניצוץ הזה שהניצוץ הזה יחיה ויגדל. ומוכן אפילו להקריב את עצמו במשהו כדי להיות כחומר דלק, כשמן לפתילה כדי לעורר את הרצון להשפיע, את ניצוץ הבורא שבו.

וכך מתחילה התפתחות הפוכה. מהקצה שהוא השיג כחושך גדול מהטבע שלו, בחזרה לטבע של הבורא. ואז הוא מתחיל להבין שדווקא לא בהתרחקות ושימוש גס בטבע הבורא הוא צריך לראות את עצמו כמתפתח ומצליח באבולוציה הזאת, אלא ההפך, כשהוא כולו כולו מעמיד את החומר שלו, הרצון לקבל, למען הרצון להשפיע.

אז הדרך שלו היא כאילו אבולוציה הפוכה. שאת כל החומר העכור שהשיג, הגדול ביותר שיכול להיות, כל החומר האגואיסטי השחור שלו שנעשה גדול כמו הבורא, רק הפוך, עכשיו הוא מעמיד אותו לאט לאט, בדרך חזרה, ממש בדרך חזרה, להיות כבורא. זאת אומרת, הוא מתחיל לראות בעצמו, בתוכו רק חומר דלק לזה שהניצוץ הזה שנמצא בו מהבורא יגדל ויתפתח ויתלהט כך שזה יהיה ממש אור גדול מאד. את הניצוץ שהבורא נתן לו, הוא מדליק והופך אותו לאור הגדול שממלא את כל החלל השחור הזה שגילה בתוכו. ואז יוצא שבאותו חומר שנקרא "נברא" נמצא כל הכוח שנקרא "בורא", והם נמצאים יחד במצב שנקרא "התכללות", "דבקות", "חיבוק", "אהבה". זה בעצם התהליך.

מה שקורה מעבר לזה אנחנו לא יודעים, עד כאן מגיע המחקר שמאפשרת לנו חכמת הקבלה בינתיים. אני חושב שאחרי שאנחנו מגלים את זה, נגלה הלאה, כי יהיו לנו כלים חדשים. מתוך החיבור, שכוחות הבורא וכוחות הנברא יהיו יחד, מתוך זה יתגלה להם תהליך חדש. אבל אין לנו, לא מילים, ולא אפשרות עכשיו לחשוב על זה. אין לנו אותם תאים מוחיים ורגשות, שאנחנו יכולים לתאר איתם. אבל המצב הזה נראה לנו כבר כמושלם.

אורן: אחרי התמונה הגדולה אני רוצה לחזור לנקודת ההתחלה. בתחילת דבריך אמרת שבחלקיק הראשון טמון כל המידע לגבי החלקיק האחרון. ויותר נכון, שהתמונה הסופית היא מגדירה את כל התמונות שיהיו לפניה בהתפתחות.

אני רוצה לחזור לנקודת ההתחלה. שאלתי אותך איך מתחיל להתפתח החומר, ממה? הבנתי שיש שני כוחות שהם נמצאים לפני מציאות החומר בכלל לפי תורת הקבלה. כוח שקוראים לו "כוח הבורא", שהוא הכוח להשפיע, לתת, שהוא יוצר כוח הפוך ממנו, "כוח לקבל". יש ביניהם אינטראקציה מסוימת, ומתישהו בתהליך הגדול, תיארת את תחילת היווצרות עולם החומר.

אני רוצה ללכת לנקודה הזאת בדיוק. מה קורה שם? מהו החלקיק הראשון של החומר שנוצר, ואיך הוא נוצר? איזו אנרגיה יוצרת אותו ומהו?

אתה מתכוון לחומר שלנו?

אורן: כן, חומר. החלקיק הראשון החומרי, מהו? ואיך הוא נוצר? מה יוצר אותו?

החומר שלנו הוא אותו החומר הרוחני רק ההבדל בין חומר רוחני וחומר גשמי הוא שהמשיג אותו לא מרגיש בו את השורש שלו שנקרא "בורא".

ניצה: את מה הוא כן מרגיש?

מרגיש מה שמשיג. וכאן אנחנו נכנסים כבר לשטח של תפיסת המציאות. שאין מציאות אלא רק כלפי התופס. ולפי דרגות התפיסה של תופס המציאות, מגלה המציאות, כך המציאות המסוימת המיוחדת רק לעומתו. זאת אומרת, איך שאני רואה את העולם עם כל הכוחות שפועלים, ומה שקורה בו, זה קצת שונה ממה שאחרים תופסים, מגלים ומרגישים.

אני יכול להגיד עוד יותר, אבל זה רק יבלבל אנשים. אין אחרים, זה רק אני וכלפי זה קורה. כמו שאת יכולה להגיד, זאת אני וכלפי זה קורה, והאחרים לא קיימים, הם חלקים ברצון לקבל שלי שאני מגלה. זאת אומרת, יש כאן רמת תפיסה שהיא אחרת ממה שאנחנו יכולים בינתיים עם הכוחות שלנו לגלות ולדבר. היא לא של איינשטיין ודאי, זה הרבה יותר גבוה ורב ממדי.

לכן כתוב, "טעמו וראו", כי מי שמגלה לפי התפתחות החושים שלו והשכל שלו שמתפתח ליד החושים, אז הוא רואה, והוא מגלה, אבל לספר לאחרים אין לנו שפה. השפה שלנו התפתחה רק מהדרגה שלנו של תפיסת המציאות. כשנגיע לתפיסת מציאות יותר רחבה, יותר גבוהה, אז יכול להיות שזה יתפתח, אבל כבר לא תתפתח שפה. כי זו כבר לא שפה של תחתונים, זו תהיה שפה של עליונים, שהיא ללא שפה, ללא מילים אלא לפי הקשר הפנימי שבין בני אדם, שכל אחד ימסור את צורות הגילוי שלו בתפיסת המציאות אחד לשני ללא מילים, ולא דרך חוטים באיזו קומוניקציה בין המחשב למודם והפוך. אלא זה יהיה בצורות פנימיות שנדע לגלות בינינו.

ניצה: לסיכום איך היית מגדיר "חיים"?

חיים זו הרגשה.

ניצה: הרגשת החיים.

כן. כי זו הרגשה. הרגשה בין תכונות הבורא לתכונות הנברא.

ניצה: הפער?

הפער בין תכונות הבורא לבין תכונות הנברא הוא נקרא "חיים". ומפני שהפער הזה כל הזמן משתנה בכל מצב ומצב, לכן לשינויים האלה אנחנו קוראים "זרימת החיים", "חיים". כי אין חיים אם נעצור משהו, אם נעצור זה לא חיים. חיים זאת תופעה, זאת הרגשה שמצטיירת בנו כל הזמן כזרימה של שינויים. והשינויים האלה זה גילוי היחסים בין בורא לנברא. אמנם גם את הנברא וגם את הבורא אנחנו לא מרגישים, לא מבדילים, אבל הם בעצם נותנים לנו את ההרגשה.

אורן: התמונה הסופית שאמרת שהיא ידועה מראש בחלקיק הראשון, ויותר מזה היא מכתיבה את כל תהליך ההתפתחות שיהיה בדרך, מהי התמונה הסופית במשפט אחד?

שהבורא והנברא נמצאים, כמו שאמרנו, כלולים זה בזה, קשורים זה לזה. ממלאים זה את זה, מתקשרים, יש ביניהם התכללות, עד שהיא נקראת "דבקות", וזאת הצורה הסופית בינתיים. כי אנחנו יכולים לשאול, האם זה הסוף או לא? לפי מה שמקובלים רומזים, גם הם חושבים כך. אני לא יודע אם הם מגלים או לא, כי אי אפשר להגיד, אבל נראה לי שזה עדיין לא סוף הדרך.

אורן: ובמילים יותר ברורות, מה זה הבורא והנברא ביחד? מה זה הבורא והנברא?

מה זה יחד אני לא יכול להגיד. שהם משלימים זה את זה.

אורן: מי זה "הם", הבורא והנברא? תגדיר אותם עוד פעם.

רצון להשפיע שזה הבורא, ורצון לקבל שזה הנברא. הם שניהם מתקשרים זה בזה וממלאים זה את זה, מהנים זה לזה.

אורן: גורמים הנאה זה לזה.

כן.

(סוף השיחה)