כל קהילה יהודית חוותה "נכבה" בעברה

השבוע נתלתה במסדרונות האו"ם תערוכה העוסקת ב"נכבה היהודית", בגירוש היהודים מארצות ערב. לא רק חייהם של יהודי אירופה נקטעו באחת, אלא גם חייהם הטובים והמשגשגים של היהודים שחיו בארצות ערב.

אין לנו היכולת להשוות בין סבלם של יהודי אירופה לאלה של יהודי ארצות ערב, אבל נדמה שבארצות שבהן שלטה הנצרות האכזריות הייתה גדולה יותר, שכן מבחינתם היהודים הרגו את ישו. גם בארצות מוסלמיות הרצון להשמיד ולהרוג יהודים בלט ואף בא לידי מימוש, אך לא בתוקפנות עזה כמו בארצות אירופה אולי כי בכל זאת יש לנו את אברהם, אבינו המשותף. בכל מקרה לא חקרתי לעומק את הנושא ואין לי כל גושפנקא לדבר עליו.

בקשר למגמה החינוכית החדשה ללמוד על עברן של הקהילות היהודיות בגולה, נראה לי שהיא חסרה את ההסבר שיביא לספיגה נכונה של החומר, כלומר שמתוך הלימוד נעמוד על מהותנו כעם, על ייעודנו ועל הסיבה בגללה נרדפנו. אין רווח אמיתי מנבירה בעבר האכזר של כל קהילה יהודית, אם לא נשכיל מתוכה שהשנאה אלינו לא עוברת ואינה נמחקת וכדי לשנותה עלינו לשנות את היחסים בינינו.

השורש לשנאה אלינו היא אנחנו, היהודים, עם ישראל. ליתר דיוק הקשרים בינינו. ספר הזוהר מלמד כי "ישראל עשה אותם הקב"ה, לב של כל העולם. וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים. וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל" (זוהר לעם, פרשת פינחס, סעיף 152).

לעם היהודי תפקיד ייחודי, קדום ונצחי והוא להיות הלב הפועם בגוף האנושות ולהזרים בו צורת חיים חדשה. לכן כל החינוך צריך לתמוך בהבנת מבנה העולם, בתפקידנו בתוכו ובצורך בחיבור בינינו ללב אחד. עלינו לדעת שאם נביא את עצמנו להתלכד "כאיש אחד בלב אחד" ונשאף לאחדות בינינו על פני כל הניגודים המוטמעים בנו, אז נעורר כוח מחבר, והלב יפעם והגוף יושלם.